שני עיתונאים לשעבר חוו על בשרם את מה שעוברים רבים רבים. לאדם שוב היו טענות על (היעדר) האתיקה שבפרסומים סביב מעצרו. לדב אלפון – השגות על אי-דיוקים רבים בראיון שנערך אִתו. מעניין לקרוא מה שאלפון, לשעבר עורך מוסף הארץ, מספר על הסיבה שגרמה לו לבחור בדרך פחות שגרתית כדי לתקן את הטעון תיקון: "הנטייה הראשונה שלי היתה לכתוב מכתב למערכת כמו כולם, אבל הבנתי שזה בזבוז זמן". אהוד אשרי מפרש בטור שלו היום: "אלפון, עורך מוסף 'הארץ' בעברו, יודע על מה הוא מדבר. רוב הסיכויים שהמכתב שלו היה נערך, מקוצר ומצונזר". מי כמוהו יודע: ממש כמו אלפון, גם הרזומה של אשרי כולל את התואר של עורך מוסף הארץ לשעבר. שניהם, אפוא, יודעים במה מדובר. שניהם יודעים שכאשר מתפרסמים ראיון או כתבה, לעיתים קרובות יתקשה המרואין או נשוא הכתבה להכיר בה את עצמו, או למצוא את מה שהוא אמר באופן ובהקשר שאכן אמר אותם, ולא מקוצץ, חתוך לגזרים ומשובץ במקומות שונים לסירוגין עם אמירות של אחרים או של העיתונאי/ת כאילו הגיב להן, כאשר הדברים מקבלים משמעות שונה לחלוטין. שלא לדבר על הכותרות והלידים (שכעורכים לשעבר עליהם האחריות להן).
גם עורכו הנוכחי של הארץ כולו, לא רק של מוספו, לא היה שבע רצון מהאופן שבו הובאו דבריו בעיתון אחר. דוד לנדאו טען כי התֵאור של The Jewish Week (שאודותיו כתבתי בפוסט הקודם) היה "לא מדויק" (inaccurate) ו"עיוות של מה שאמרתי" (a perversion of what I said). מסתבר שלדעתם של עורכים בכירים מה שכתוב בעיתונים אחרים הוא לא כל-כך מדויק ולא כדאי לסמוך עליו. מעניין מאיפה זה כה מוכר להם. ולמה במה שהם חתומים עליו, לעומת זאת, צריך לתת אמון, לדעתם.
ועכשיו ונשאלת השאלה: אם הם מכירים כל-כך טוב את הטכניקות האלה, ואת תוצאותיהן הלא-הוגנות, מדוע נתנו להן יד כשהיו (או עודם) בתפקיד? מדוע כבודו של מרואין או חשוד חשוב לעיתונאים רק כשמדובר בהם, או בקולגות שלהם? מדוע הדיוק בעובדות איננו ערך ונהפך לכזה רק כשהם כרוכים בהן? מדוע התנהלות אתית איננה נאכפת? ומתי סוף סוף תבין התקשורת שאי-אפשר לבקר את כל העולם אבל לא להפעיל שום מנגנון של ביקורת עצמית?
רגע של אנגלית
לא סתם הוספתי בסוגריים אחרי דבריו של לנדאו באייטם לעיל את המקור באנגלית. אחרי פרסום הרשימה הקודמת קיבלתי שלושה אי-מיילים שהסבירו לי ש"אונס" בעברית איננו רק כפייה מינית על-ידי חדירה לגופו של הזולת. שניים מן השלושה טרחו גם לתת לי שיעור מפורט בעברית, עם דוגמאות ומראי מקום (ואפילו נזיפה על "סירוס השפה ופגיעה בעושרה"). תודה תודה, אבל לנדאו דיבר באנגלית (מן הסתם, עם מזכירת המדינה האמריקנית); והמונח שהשתמש בו (ולא הכחיש) היה המונח החד-משמעי rape. המקור האנגלי הוזכר בהמשך הטקסט. ולו רק טרחו המגיבים ללחוץ על הקישור לדבריו של לנדאו שהיה חלק מהפוסט, זה היה מתברר להם מיד (העובדה שאחד מהלשונאים העבריים היה מי שהעביר לי בעצמו את הטקסט המקורי באנגלית בליווי דברי תשבוחות ללנדאו נשארת סתומה, אמנם). במקרים רבים קישורים הם המקבילה האינטרנטית למראי מקום בכתיבה עיונית רגילה, הבאים לבסס טענות או עובדות. לא חובה להיכנס אליהם, אבל יש מקרים שבהם זה רצוי.
מינהלות
אם כבר במכתבי קוראים עסקינן, זה המקום להבהיר למי שמבקשים גם תשובה שאני עונה רק לאי-מיילים שכותביהם מזדהים בשם מלא (יענו, פרטי ומשפחה). רצוי גם להקפיד על הקלדת כתובת אי-מייל מדויקת, כי פעמים רבות התשובה שלי חוזרת בגלל כתובת שגויה. שבת שלום.
עוד בנושא:
הרשות הרביעית?
קראתי בעיתון
עורך הארץ, דוד לנדאו, 
קרוא וכתוב 