Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דויד גרוסמן’

סוס אחד נכנס לְבָּר מאת דויד גרוסמן. הספריה החדשה 2014, 198 עמ'.

את 'סוס אחד נכנס לבר', שזיכה את גרוסמן ואת המתרגמת לאנגלית ג'סיקה כהן בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשבוע שעבר – לא קראתי לפני כן. (קראתי שני ספרים אחרים מתוך ה-shortlist של המועמדים לפרס). מיד למחרת אצתי לספרייה, ואת הספר, שבלעתי ממש, אהבתי מאוד. אני מציינת זאת משום שזה רחוק מלהיות המצב אצלי ביחס לחלק גדול מספריו של גרוסמן. כן אהבתי את כתיבתו המסאית, ב'הזמן הצהוב' וב'נוכחים נפקדים', ובעיקר אני מוקירה לו תודה גדולה כאינטלקטואל, על דמותו המוסרית מעוררת ההערכה, ועוד יותר מכך פשוט על האנושיות שלו. אבל מתוך יצירות הספרות שכתב, נדמה לי שמלבד 'עיין ערך אהבה' ועוד חלקים מספר או שניים אחרים – אל רוב ספריו לא התחברתי. יש ברבים מהם רעש יתר שמלווה את הקריאה, רעש שנוצר ממה שבאין מלה טובה יותר אקרא לו פטפוט. הספר הזה, לעומת זאת, הוא לא פחות ממבריק. הוא גם השאיר בי סקרנות גדולה לראות את התרגום האנגלי שלו (את המתרגמת אני מכירה), שכן קשה לתאר ספר קשה יותר לתרגום. ספר כל–כך ישראלי, גם בדיבור, בסלנג, וגם במה שהוא מרפרר אליו. אבל זוהי גדולתה של ספרות במיטבה – שהמקומי מאוד מקבל בה את המשמעות האוניוורסלית.

המשך…

Read Full Post »

כמו דויד גרוסמן, גם אני הרגשתי מחנק נורא אחרי שקראתי כיצד שוחרר עומר אבו ג'ריבאן מבית החולים שיבא מבולבל, לא מתמצא, בקושי הולך ומחובר לקטטר, והושלך על-ידי השוטרים שהיו אמורים להחזירו "לשטחים" לצד הדרך, יחף ורק פיג'מה לגופו. שם התגלה לאחר יומיים ללא רוח חיים באפו. אחרי שקראתי את דבריו של גרוסמן, חוסר היכולת לנשום רק גבר. מהזוועה. צריך להיות גרוסמן כדי ליצוק את החומרים שמהם עשויה הזוועה הזאת במילים; כדי להתמיר אותה לכדי פואטיקה גדולה. עוצרת נשימה במובן הליטראלי והרע של המלה. שמדירה שינה מהעיניים. שמכווצת את הבטן לכלל כאב אחד מרוכז, כאילו מישהו הכניס בה אגרוף. לא כאילו.

המשך…

Read Full Post »

חל(ח)ול

נאום גרוסמן על המנהיגות החלולה פירנס הרבה אינצ'ים בעיתונות סוף השבוע. יש מספר סיבות לכך שדבריו הנוקבים של גרוסמן חלחלו כה עמוק. אחת מהן היא שהוא נתן ביטוי מדויק למה שחש כל בר-דעת במדינה הזאת בתקופה האחרונה. שהמנהיגות ששמנו על עצמנו הגיעה לשפל המדרגה של ציניות המכסה על ריקנות, סיאוב, צביעות ורדיפת בצע.
דווקא הפוליטיקאי היחיד שעשה את המעשה הראוי בימים האלה והתפטר מהממשלה, נתן לכך ביטוי כמעט בהיסח הדעת. בראיון שנתן אופיר פינס-פז למוסף הארץ, הוא מספר בין השאר על הוויכוחים שהתנהלו בקבינט בזמן המלחמה. הוויכוח השלישי נסוב על המתקפה של 48 השעות האחרונות למלחמה בצפון. מתקפה שנפתחה, כזכור, כשהחלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש כבר נוסחה. וכך אומר פינס: "כשהובאה ההצעה ביום רביעי האחרון אני נמנעתי אבל בעצם חשבתי ודיברתי נגד". סליחה? מה זה בכלל הלוקסוס הזה להימנע כשמדובר בהחלטה השולחת בחורים צעירים למותם? ואיך זה שהיית נגד אבל נמנעת? מכיוון שפינס לא מספק הסבר, והמראיין לא מקשה עליו בשאלה המתבקשת, אין אלא לנחש מה גורם לפוליטיקאי בעל יומרות (כפי שמתברר בראיון) להצביע שלא על-פי עמדתו. הססנות, פחדנות, קונפורמיזם, שכתוב ההיסטוריה לאחור – נותר רק לבחור.

כולנו הומוסקסואלים

המאבק למען מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים השבוע בקול ענות חלושה (אין כמו עילות ביטחוניות להוריד את שני הצדדים מהעץ), חרג כבר מזמן מעֵבר למאבקה של קבוצת מיעוט לקבל נראוּת והכרה. הוא היה למאבק נגד הניסיון להשתיק ולשלול זכויות באמצעות אלימות או האיום בה. אלימות איננה דרך קבילה למנוע מהאחר לממש את זכויותיו בחברה דמוקרטית, גם כאשר היא ננקטת על-ידי קבוצת מיעוט בעצמה. אדרבה, זו צריכה להבין עד כמה מסוכן המהלך הזה לה עצמה, אפילו אם האינטרס הכללי ככזה זר לה. כרגיל, היו המתקדמים בעיני עצמם, שהטיפו להומוסקסואלים ותומכיהם להתרכז בעוולות האמיתיות והקשות הרבה יותר שמתבצעות על אדמת פלשתינה. זהו הטיעון המוכר שנועד להשתיק כל מאבק שהוא, בעיקר של קבוצות חלשות, בשם איזה שהוא מאבק חשוב וקריטי יותר. כך מוּצאות הקבוצות האלו מכלל ההגנה המגיעה להן רק כי יש מאבקים חשובים יותר; כמעט כבנות לוט שהוא מציע לאספסוף בסדום כדי להגן על אורחיו, בפרשה שקראו היום. (במקרה הנוכחי אולי אפילו מכסה הטיעון על איזו הומופוביה שמבצבצת גם אצל "רדיקלים"). נשים שהתנסו בגיוס תמיכה למען שוויון זכויות במסגרות שהן פעילות בהן, גם בשמאל, מכירות היטב את הרטוריקה הזאת של "יש דברים חשובים יותר. בזה נטפל אחר-כך. קצת פרופורציות". מתכון בדוק לכך שזה לא יטופל לעולם, כי תמיד יהיו דברים חשובים, דחופים וקריטיים יותר. הרדיקלים החופשיים האלו אפילו לא מזהים את הדמיון בין הטיעון שלהם לבין זה של הממסד שנוא נפשם. לשניהם יש איזה מולך הדוחק כל עניין אחר: לזה הביטחון ולזה הכיבוש. אבל זה לא או-או. זה גם וגם. לכן כל קבוצת מיעוט, כל לוחמת זכויות, כל שוחר טובתה של החברה הזאת צריכים היו להתייצב בראש המאבק הזה. תחילה הם באו בשביל ההומוסקסואלים, אם תרצו.

כצעקתה

לו הייתי חובבת קונספירציות, הייתי מכבירה מילים על תיאום הכוונות (תרתי משמע) בין הצבא למשטרה. במטח אחד פתרו התותחנים למשטרה את כאב הראש שבאבטחת המצעד הצפוי בירושלים, וכולם התכנסו בגבעת-רם. אבל איך להסביר את היעדר הזעקה הציבורית על זוועת השבוע בבית חאנון? את הקבלה השותקת של ההסבר הלעוס על טעות, פעם אחר פעם אחר פעם? (והן אכן חוזרות, הטעויות, בכך אפשר להיות בטוחים. רק תפסיקו להאכיל אותנו בשטויות המאוסות האלו: וכי אפשר שיקרה אחרת כשמפעילים נשק כה לא מדויק כמו ירי ארטילרי אל אזור שהוא מבין הצפופים בעולם?). כשכל העיניים היו נשואות למלחמה בצפון קיבל צה"ל יד חופשית בדרום. איש איננו נושא שם באחריות על מספרים מבהילים של אזרחים שנהרגים בחודשים האחרונים. ולנו? כלום לנו אכפת? המנהיגות הנבובה מהאייטם הראשון איננה סיבה אלא סימפטום. סימפטום לייאוש, לחוסר התקווה, לכך שאיננו מאמינים שמשהו ישתנה. חוץ מהאפיזודה על בנות לוט, שכבר הזכרתי לעיל, יש עוד כמה דברים רלוונטיים בפרשת וירא, שקראו השבת, המספרת על סדום ועמורה.

Read Full Post »