קרוא וכתוב

זה סיפור על איש של אמת וחסד. איש שכולו השראה. ג'יימי רסקין, חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ממרילנד, איבד את בנו ביום האחרון של 2020. טומי רסקין היה בן 25, מבריק, רגיש, נדיב, אהוב, פעיל למען זכויות אדם וזכויות בעלי חיים, טבעוני, צעיר בעל לב פתוח וחומל שהיה חדור תשוקה להיאבק בעוני ורעב, סטודנט שנה שנייה למשפטים בהרווארד שהיה מתרגל בקורס של מייקל סנדל 'צדק'.

המשך…

Read Full Post »

דבר לא נותר כשהיה מאת קיי רדפילד ג'יימיסון. מאנגלית: ענת שפירא. מטר 2011, 168 עמ'

קיי רדפילד ג'יימיסון כתבה ממואר שובר לב על מותו של בן-זוגה והתמודדותה עם האבל על לכתו והיגון על אובדנו. זהו ספרה השלישי של רדפילד ג'יימיסון שאני קוראת, אחרי 'נפש לא שקטה' – סיפורה האישי כחוקרת ומרצה לפסיכולוגיה המתמודדת בעצמה עם מחלת המאניה-דפרסיה, ו'הלילה ממהר לרדת' – על ההתאבדות.  אף כאן חלק מעוצמתו של הספר הוא העירוב בין האישי למקצועי. אך בעיקר, זהו כשרונה ככותבת רגישה ודקת הבעה. המעבירה בכל נים של כתיבתה המדויקת והלירית תשוקה אדירה לחיים וליופיים, יחד עם כאב עמוק הנובע מאותו מקור של אינטנסיביות מועצמת שבה היא חווה את העולם ואת חייה.

המשך…

Read Full Post »

מי רוצה להיות בנעליהם של חברי ועדת סל התרופות? המשחק הוא סכום אפס: תרופה שנכנסת לסל דוחקת את רעותה החוצה. הבחירות שהם צריכים לעשות הן בחירות טראגיות. צידוד בתרופה אחת שמסייעת לחולים מסוימים או מצילה אותם משמעו שלסבלם הקשה של חולים אחרים לא ניתן מענה. מי שחולה בעצמה או קרובה לחולה באחת המחלות שהתרופות להן מועמדות מדי שנה, תסבור בצדק כי זוהי התרופה שצריכה להינתן על-ידי המדינה חינם במסגרת הסל. אך השיקולים של חברי הוועדה חייבים להיות מעט אחרים. בעוד שאפשר להבין ללבו של כל חולה או קרוב לו שירצה להאריך את חייו בשישה שבועות, השיקול הציבורי חייב לשקלל את הארכת החסד הזאת מול מצוקות אחרות, שניתן להקל עליהן באופן משמעותי ולמשך זמן ממושך.

המשך…

Read Full Post »

אין לי מושג לָמָּה ציפיתי בכלל למשהו מסרטה של אורנה בן דור על הדיכאון שהוקרן אמש בערוץ 10. אבל התוצאה היתה מביכה אפילו למעלה מן הרגיל. לא כי לא למדנו שום דבר חדש. סרטים בסוּגה הזאת יכולים להיות מוצלחים וטובים גם בלי לספר לנו דברים חדשים על התופעה שהיא מוּשאם. רק לתאר אותה היטב.

דיכאון הוא מחלה. מחלה קשה (מתים ממנה). הוא רחוק מאד מלהיות מה שמכונה בלשון העם “דיכי”, דכדוך או מצב רוח. האם הבנו את זה מהסרט? ממש לא. לשם כך לא מספיק לצטט את ארגון הבריאות העולמי ולהזכיר את החוּמרה שבה הוא רואה אותו. מהי המחלה? מה תסמיניה? במה היא שונה מסתם מצב רוח שמקשה לקום מהמיטה בבוקר? גם מי שרואיינו בסרט לא הבהירו את זה. למעשה, מי שמכירים דיכאון מקרוב התקשו לדעת, וזה בעדינות, אם הם באמת סובלים ממנו או מדברים אחרים. הדברים האחרים האלה יכולים להיות לא פחות קשים, לגרום אכן לסבל ולהפרעות קשות בתפקוד. חרדה, למשל. אבל זה לא אומר בהכרח שזה דיכאון.

הסרט הזכיר את הטיפול התרופתי שנהפך ליותר ויותר נפוץ היום (ונוגדי דיכאון ניתנים היום גם למחלות אחרות לגמרי).  מה עם איזה מבט ביקורתי על התופעה הזאת? כן, יש אנשים שלא יכולים לשרוד בלי תרופות אנטי-דכאוניות והן מצילות את חייהם או למצער משפרות אותם לבלי הכר. אבל כפי שמזכירה בן דור, לא צריך להגיע לפסיכיאטר לשם כך, ולסבול מסטיגמה: רופאי משפחה מחלקים היום מרשמים כאלה על ימין ועל שמאל. כמעט כמו היו סוכריות.
בדרך-כלל כשעניינים מסוימים מועברים בקופות החולים לרופאי המשפחה זה מסמל גם רצון שלהן לחסוך כסף (לפחות בכללית מרפאות מצול”שות על כך שרופא המשפחה ממעט להפנות למיון!), וגם שהעניין לא נחשב למקצועי דיו על-מנת להפנות לרופא מומחה. זה גם עוזר לתחושה הטובה של רופאי המשפחה, שהם בעצמם כאלה. ומי לא מומחה בנפש האדם? בזה כולנו מבינים, כידוע.  

הזווית המקורית שניסה הסרט לתת היתה “טיפול” לעיני המצלמות של שלושה ידוענים, הסובלים או סבלו לדבריהם מדיכאון. אחד מהם שחקן שלא הכרתי (פאק שלי, כנראה) והשניים האחרים עיתונאים. מה עוד חדש. עיתונאים מראיינים עיתונאים קולגות. הם כנראה נוחים להתרצות: עזבו לחשוף, אנחנו בעניין של להיחשף. אנחנו הסיפור האמיתי. כן, זה הכי קל, הכי זמין, הכי נוח. ואולי גם כדאי. מי יודע מתי נזדקק לעיתונאי. תמיד טוב להיות ביתרת זכות מבחינת הטובות שהוא חייב לכם. ממש כזונות המפרכסות זו את זו.

ולמי שבכל זאת רוצה לקרוא משהו רציני על דיכאון, גם ללמוד משהו, גם להזדהות עם הפן האנושי הכואב עד אימה, וגם להשתאות על יכולת כתיבה שמאפשרת לבטא במילים את מה שכמעט אינו בר ביטוי – מומלץ לקרוא את הספר הזה, שכתבתי עליו כאן.

Read Full Post »

אנדרו סולומון, דמון של צהריים – אנטומיה של דיכאון (מאנגלית: יוסי מילוא). אופקים עם-עובד, 492 עמ' כולל הערות, מקורות ומפתח.

"בשלוש לפנות בוקר יש לחבילה שנשכחה אותה חשיבות כמו לגזר-דין מוות, והתרופה אינה מועילה – ובלילה אפל באמת של הנפש השעה תמיד שלוש לפנות בוקר, יום אחר יום" (סקוט פיצג'רלד)

מתן מילים למה שנחווה כּכאוּב מכדי להעבירו לזולת ומצטייר כחסר פשר, הוא אחד ההישגים הכבירים שניתן להעלות על הדעת. ויליאם סטיירון עשה זאת בחשכה נראית, קרוב לוודאי הביטוי הספרותי הנוקב ביותר לדיכאון קליני. המשימה שאנדרו סולומון נטל על עצמו היא שונה. גם הוא חווה דיכאון, אבל כתב ספר המשלב את סיפורו האישי וסיפורם של אחרים בקליידוסקופ מחקרי רחב-היקף על התופעה.

"אינך יכול לזכור את הזמנים שבהם הרגשת טוב יותר, על כל פנים לא בבהירות; ודאי שאינך יכול לצייר לך עתיד שבו תרגיש טוב יותר. כשאתה מדוכדך, ואפילו מדוכדך מאוד, מדובר בחוויה זמנית, ואילו הדיכאון עומד מעל לזמן. ההתמוטטות מניחה אותך בלי נקודת מבט".

מזלו הטוב של סולומון היו החברים הטובים שאהבתם הבלתי-נדלית איפשרה לו לעבור את הזמנים שבהם חישב נפשו למות. אך בלעדי התרופות, לא היה נשאר בחיים. הוא מתמודד באומץ וברגישות עם התחושות שאני "אינני אני" עם התרופות, שהן מציבות חומה לא רק בינו לבין הדיכאון אלא גם בינו לבין החיים; עם כך שהן אולי מקהות את הכאב אך גם את ההנאה; עם הקושי הנפשי לקבל שיהיה עליו לקחתן כל חייו מול הממצאים החד-משמעיים שהנזק בלעדיהן יהיה גדול הרבה יותר. הנה, איש לא היה ממליץ לחולה לב להפסיק לקחת את התרופות הקבועות שלו אך משום מה, במקרה של תרופות נוגדות דיכאון יש לחץ חברתי לא לקחת אותן לנצח, כאילו בכך חתמת את גורלך במו ידיך.

רואים את הדמות המטושטשת על כריכת הספר? כך נראה העולם מבעד לעיני המדוכא בשלב שכבר אחרי התפרצות הבכי האינסופי, העצב העמוק, הריקנות המצמיתה והחרדה המשתקת, שלא מאפשרים לקום מן המיטה והופכים שגרה יומיומית כמו מקלחת, התלבשות או שיחת טלפון למשימה בלתי-אפשרית. בשלב שכבר מצליחים להרים את הראש כדי לצאת מהבית והאחרים רואים אותך עם מבט אטום בעיניים, הכול נראה מבעד למסך סמיך וצמיג ובלתי-חדיר כמו בתמונה.

רוחב-היריעה של 'דמון של צהריים' מרשים. סולומון בוחן לא רק את הטיפול הקונבנציונלי של תרופות ופסיכותרפיה אלא גם אלטרנטיבות טיפוליות רבות והיבטים היסטוריים, חברתיים, פוליטיים ובין-תרבותיים של התופעה. הוא פותח את ספרו בקביעה כי דיכאון הוא הפגם שבאהבה. מאחר שכך, המסע לחקר הדיכאון הוא המסע להבנת האנושיות שבנו, עיסוק בשאלה מהו להיות אדם. "אדם אני, ודי בסיבה הזאת להיות אומלל" הוא מצטט את מֶנַנדרוס.

למרות שעל-פי הערכות מסוימות המובאות בספר (שלדעתי יש להתייחס אליהן בזהירות המתבקשת), פוגע הדיכאון בכרבע מאוכלוסיית העולם, הדיכאון הוא מחלה של בדידות. לא רק שבדידות ודיכאון משפיעים זה על זה באופן הדדי, אלא שדיכאון הוא מן המחלות שלא מדברים עליהן ובשל כך הסובלים ממנו נותרים כה לבד. על-כן גם אם בתחילה זה נראה לא לחלוטין מובן, המִלה שעולה לתודעה כשקוראים בספר הזה היא נחמה. לא כצרת רבים, אלא כידיעה שיש שותפים לגורל ולמאבק. שאתם לא לבד בחרא הזה. זה לא עוזר, אבל באופן משונה זה מנחם.

חלקים מהספר פורסמו בניו-יורקר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »