Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דיסטופיה’

המגפה הסמוקה מאת ג'ק לונדון. מאנגלית ואחרית דבר: ניצה פלד. נהר, 2017, 108 עמ'.

לאחר עלייתו של טראמפ לשלטון בארה"ב היתה עדנה לספרים מסוגת הדיסטופיה. על-פי הדיווח, ספרים כמו '1984' ו'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול, 'עולם חדש אמיץ' של אלדוס הקסלי, 'פרנהייט 451' של ריי בראדבורי, 'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד, ו-'It Can't Happen Here' של סינקלר לואיס – רשמו מגמת עלייה מרשימה במכירות.

המשך…

Read Full Post »

אנחנו מאת יבגני זמיאטין. מרוסית: מירי ליטוויק. הוצאת בבל, ‏1999, 190 עמ', ‏59 ש"ח

פורסם בהארץ ספרים, 18.8.1999

שמו של הגיבור-המספר במדינת האחדות – מדינה עתידנית שמארגנת את כל היבטי החיים באופן מתמטי עשויה כולה זכוכית, ושקיפותה המוחלטת מאפשרת להסדיר מגבוה את היחסים בין אדם לעצמו ובין אדם לחברו – הוא D-503. מדינת האחדות ממשטרת את כל היבטי החיים: קובעת לא רק מתי מגיעים לעבודה אוכלים ומטיילים, אלא גם מה כותבים המשוררים, אחרי איזו שעה אסור להימצא ברחוב, ומתי מותר להגיף תריסים בדירה הפרטית, כדי ליהנות מאינטימיות מינית או מסתם פרטיות, בלי שעיני השכנים יציצו מבעד לקירות הזכוכית.

המתמטיקה – כמייצגת ההיגיון הצרוף – אמורה להחליף את כל היחסים האנושיים. בשורת העולם החדש הזה אמורה לצאת אל היקום כולו באמצעות ה"אינטגרל", ספינת החלל שגיבורנו D-503 מופקד על בנייתה. גיבורנו, אם כן, הוא נציג מובהק של העולם החדש, שמה שלא נכנס בשום משוואה – כמו רגש אנושי, נפש, דמיון וספיחים אחרים של העולם הישן – מאיים להחריב את הסדר שנתן בדברים. הסדר והאושר טמונים בשיעבוד המוחלט; החירות היא אויבת האושר, צער העולם אלפי שנים, מאז גורשו בני-האדם מגן-עדן, עת בחרו בה. המין האנושי התגעגע מאות שנים לאזיקים, עד ש"המיטיב" (האח הגדול בגרסת זמיאטין) החזיר אותם לבני-האדם. זהו האתוס של מדינת האחדות. אנו נמצאים, אם כן, בתחומה הספרותי של הדיסטופיה – אנטי-אוטופיה מסוגם של 'עולם אמיץ חדש'. האוטופיה (יוונית: שום מקום) במקורה היא מערכת שלטונית ומשפטית מושלמת, כפי ששררה באי הדמיוני של תומאס מור בנובלה מ-1516 שנתנה לז'אנר את שמו. הדיסטופיה מתארת מערכת שלטונית מנוונת ומנוולת, יצירת-כפיו של אדם שקם על אחיו, שבמקום לרומם את טבעו של האדם נועדה כל כולה לרמוס אותו.

עיקר תפקידה של הדיסטופיה איננו לצייר בפנינו עולם עתידי, אלא לתאר מגמות חבויות (או חבויות למחצה) בחברה בה אנו חיים כעת; התרחיש המבהיל שהיא מציגה נועד להזהיר בפני מה שעלול לקרות אם לא נרסן את המגמות האלו. 'אנחנו', בדומה ל'עולם אמיץ חדש' מאשר ל-'‏1984', היא נובלה שיש בה גם קווים של מדע בדיוני. על-כן קל יותר להימנע מהנטייה לחפש לאלגוריה-כביכול הזאת מקבילה במציאות. '‏1984' סבל יותר מהנטייה המיותרת בתכלית, למצוא את הנמשל הקונקרטי. מיותרת, כאמור, מאחר שאת הגרעין למה שמתואר בדיסטופיות האלו ניתן למצוא בכל חברה אנושית קיימת. כך, למשל, מסביר לעצמו ולנו D-503 מדוע אין – ומן הראוי שלא יהיו – לנתינים זכויות:

האין זה ברור שעצם המחשבה של'אני' יכולות להיות 'זכויות' כלשהן ביחס למדינה, [היא] שוות ערך לזו הגורסת שגרם אחד יכול לאזן טון? ומכאן החלוקה הטבעית: לטון יש זכויות לגרם יש חובות.

ניתן לכתוב תזה שלמה רק על האופן בו נוהגים ביחסי-מין בדיסטופיות הטוטליטריות. ב-'‏1984' חושש השלטון מהוצאת המרץ שכרוכה בהם, ומן ההרגשה הטובה וחוסר האכפתיות שבאה בעקבותיהם. בנתבה אותו לפחד, שנאה ואמונה עיוורת, רתמה המפלגה את יצר המין לצרכיה, שאם לא כן היה מסכן אותה. המין ב'אנחנו' נהפך לכלי שליטה בפרט, על-ידי משטורו המוחלט. יחסי מין מותרים רק בזמן הפונקציה המינית (הנקבעת על-פי מדידת רמת ההורמונים בדם). או אז מותר לנתין/ה להגיף תריסים ולהתייחד עם בת/בן הזוג) שאת מספרה קיבל בתלוש הוורוד, ההרשאה הרשמית מטעם הרשויות. אהבה היא עוד ספיח מיותר מן הזמנים הישנים והרעים, שמדינת האחדות הביסה במאמץ אחרון. מדהים, כותב D-503 אך פעם, במה שאנשים העזו לכנות מדינה, חיי המין התנהלו ללא שום פיקוח: "מי שרוצה, מתי שירצה וכמה שירצו… לגמרי לא מדעי… כמו חיות". ב'עולם אמיץ חדש', לעומת זאת, קוראים דרור ליצרי המין של האזרחים כדי שהללו יסתממו, ובהשפעת האפתיה של ההתמכרות לתענוג, יוכל השלטון לעשות בהם כרצונו. הטוטליטריות המזוויעה של מדינת האחדות נובעת משליטתה המוחלטת בפרטיות ובעיקר מהעדרה של פרטיות.

הרי לנו הקצנה של העקרון הפוליטי הרדיקלי "האישי הוא הפוליטי". הפוליטי לא רק קובע מהו פרטי, אלא הוא קובע את פרטי פרטיהם של גבולותיו, במקום ובזמן.

תמה מרכזית נוספת בדיסטופיה היא מאבקו של הדיסידנט. ממש כמו בסיפור גן-העדן המקורי, D-503 מורד בגלל אשה. במונחי העולם הישן אפשר לומר שהוא מתאהב ב-I-1330, שמציגה לו עולם שלם שנמצא מחוץ  לחומות הזכוכית של מדינת האחדות, ואנשים שבלבבם פועם חלום אחר. עבורה הוא זונח לא רק את בת-זוגו הקבועה, O הרכה והעגלגלה כאות שמייצגת אותה, אלא גם את ייעודו הפוליטי העיקרי. הדילמות שמתעוררות אצלו כתוצאה מכך אינן קלות כלל ועיקר. האם יציית לכללים, ידווח על המתרחש ויסגיר את I-330 או שמא יצטרף למורדים? D-503 מהסס. ומי שעומד באמצע, כידוע, חוטף משני הצדדים.

מכל העינויים שעובר וינסטון בתהליך חינוכו מחדש ב'‏1984', זכורה במיוחד סצינת העכברושים המצמררת, שמגלמת, כך יודעים מעניו, את הדבר הגרוע ביותר בעולם עבורו, את מה שלא יוכל לשאת. כדי להימלט ממנו הוא בוגד באשה שהוא אוהב ומקריב אותה, ואתה את מה שנותר ממחאתו. החינוך מחדש ב'אנחנו' נקי ואלגנטי יותר: הנתינים נקראים לעבור ניתוח מוח שבו מסולק מהם הדמיון, מקור כל הרע השואף אל האחר. בחברה בה אנו חיים כיום נעשית שטיפת המוח באופן מעודן אף יותר – אינדוקטרינציה בלתי-מורגשת כמעט שגורמת לנו לחשוב שסדר הדברים הנוכחי הוא זה שצריך להתקיים. בשני הספרים, כמו במציאות, מושגת. המטרה – ניצחון עצמי שמנוסח בשפתו הפיוטית של אורוול:

אבל הכל כשורה, הכל כשורה, אין עוד מאבק ."סוף-סוף ניצח את עצמו. אוהב הוא את האח הגדול.

'אנחנו', ספר מצוין שהוצאת 'בבל' מזכה אותנו בו, נכתב לפני קרוב לשמונים שנה (זמיאטוב הוא יליד 1884, ומן ההוצאה נמסר כי טעות הדפוס בתאריך הולדתו תתוקן במהדורה הבאה). הוא פורסם ב-1921, אחת-עשרה שנה לפני 'עולם אמיץ חדש' של אלדוס האקסלי ו‏-28 שנה לפני '1984' של ג'ורג' אורוול. ההקשר ההיסטורי בוודאי מעניין, אבל מהותית אין זה משנה איזו נובלה מהדהדת ברעותה. בכולן מהדהדות בעיקר, נטיותיה המרושעות של חברה אנושית באשר היא, ופחדנותם של האנשים, שמאפשרת אותה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »