קרוא וכתוב

"היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש;"

היה זה יוסי שריד המנוח, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שהצהיר שביום שבו ירצו לעשות כאן טרנספר לערבים, אנחנו – השמאל – נשכב מתחת לאוטובוסים.
טרנספר אמנם לא עושים כאן (עדיין), אבל בכל פרמטר אחר הדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה חסרת תקדים. לא סכנה תיאורטית או היפותטית: הדמוקרטיה שלנו נלקחה כבת ערובה על-ידי נאשם בפלילים המתבצר בבלפור, והחליט כבר מזמן לשרוף את המועדון ובלבד שלא יצטרך לשלם על מעשיו.
ואנחנו לא נשכבים מתחת לאוטובוסים (המטאפוריים). במקרה הטוב מצייצים משהו שנון בטוויטר. כמו הצפרדע שמתבשלת במים שמחוממים בהדרגה, נגלה מאוחר מדי שנשלקנו.

המשך…

Read Full Post »

את נתניהו לא יחליף מועמד מהשמאל. במקרה הטוב יחליף אותו מועמד מהמרכז. במקרה הפחות טוב יחליף אותו מועמד מהימין. בשני המקרים התוצאה תהיה טובה יותר מאשר המשך שלטונו של נתניהו.

המשך…

Read Full Post »

קראון:       את, אל תפטפטי, הגידי בקיצור,
               האם ידעת שצו אסר את הדבר?
אנטיגונה:  ידעתי, בוודאי, אין איש שלא ידע.
קראון:       אף-על-פי-כן העזת לפעול לַמְרוֹת החוק?
אנטיגונה:  הרי לא זאוס הוא אשר הכריז על כך,
               גם לא קבע לבני אדם חוקים כאלה
               הצדק השוכן עם האלים בקרקע.
               גם לא חשבתי שלציוויים שלך
               יש תוקף שמרשה לבן-תמותה לרמוס
               חוקי אלים בלתי-כתובים ומוצקים;
               אין הם חיים היום, אתמול, אלא תמיד,
               ואיש אינו יודע אימתי נוצרו.
               פגיעה בהם לא אתרץ לפני אלים
               בכך שבן-אדם הטיל עלי אימה.
               ידעתי שאמות. איך יתכן שלא?  
               גם אלמלא הצו שלך. ואם אמות
               קודם זמני, אראה בכך רק רווח:
               כי מי שחי כמוני תחת המכות
               איך לא ישמח במוות כמוצא שלל?
               לכן מיתה צפויה אינה אסון גדול,
               יותר נורא היה לו לא נקפתי אצבע
               שעה שגוף של אח מרחם אם זהה
               מוטל בלי קבר. כל השאר אינו מכאיב.

המשך…

Read Full Post »

אני ממעטת מאוד לכתוב בעמוד האישי שלי בפייסבוק, מלבד להעלות שם קישורים לפוסטים חדשים בבלוג. בשבוע האחרון חרגתי ממנהגי פעמיים. בפעם הראשונה ביום הבחירות ובפעם השנייה יומיים אחריו. הפוסט הזה ילך בעקבותיהן. לאן נוליך את החרפה: על ההסתה של נתניהו; מדינה על תנאי: על מה שחלקים בשמאל לא מבינים.

לאן נוליך את החרפה

ביום הבחירות, מיד אחרי שבדרך חזרה הביתה התקשיתי להאמין למשמע אזני ברדיו – ראש הממשלה מסית בקולו נגד 20% מאזרחי המדינה המממשים את זכותם הדמוקרטית להצביע ודוחק במצביעי הימין ללכת לבחור כי “הערבים נעים בכמויות לקלפיות” – כתבתי:

המשך…

Read Full Post »

מאז החליט ללכת לבחירות, לא מפסיק בנימין נתניהו להאשים את כל מה שזז בכך שזהו קמפיין מתוזמר של השמאל להפיל את שלטונו. אכן.
נתחיל בכך שבדמוקרטיה לא מפילים ממשלה, בדמוקרטיה מחליפים ממשלה. זה הרעיון של הטקס הזה מאחורי הפרגוד, שבו יש פתקים עם אותיות של מפלגות שונות ולא רק של מפלגתו של נתניהו (שומו שמים! גם זה קמפיין מתוזמר להפלת ממשלתו!). יש אמנם מדינות שבהן מתקיימות “בחירות” עם פתק אחד מאחורי הפרגוד, שבו השליט מקבל 99% מקולות האזרחים. וייתכן שנתניהו מבקש להידמות להן. אולי זה המודל שראה בעיני רוחו כשהחליט, מרצונו החופשי, ללכת לבחירות.
שלטון מפילים בדיקטטורה, לא בדמוקרטיה. אבל אולי נתניהו יודע משהו על שלטונו שאנחנו לא.

כמה קשה ודאי לחיות כך: מפוחד ורדוף. חש מאוים מכל עבריו. רואה צל הרים כהרים. ומציג באופן ציני מחושב כל פעולה דמוקרטית לגיטימית כקנוניה. כמה מדכא ועצוב שאנו חיים תחת שלטונו של איש קטן כזה, שלא בוחל בשום אמצעי כדי לשמר את שלטונו. וממשכן לשם כך את עתיד כולנו. שמעולם לא נטע באזרחים תקווה אלא רק הפחיד, איים והסית. בקמפיין מתוזמר שלא נגמר.

בתוך הדיון המעניין בשאלה מה מאפיין דמוקרטיה, נוהגים לערוך סיווגים והבחנות שונות. למשל, בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה מהותית, דמוקרטיה רזה ודמוקרטיה עבה. דבר אחד מוסכם: אין דמוקרטיה ללא אפשרות של ממש להחליף את השלטון. בבחירות סדירות ופתוחות (שבהן משתתפת יותר ממפלגה אחת, לתשומת לבו של נתניהו). לכן בדמוקרטיה חייבת להיות גם אופוזיציה, שמטבע הדברים שואפת להחליף את השלטון. בחירות כאלה הן תנאי הכרחי לקיומו של משטר דמוקרטי גם אם לא תנאי מספיק. זאת המשמעות לכך שהעם (גוף האזרחים) הוא הריבון. וכפי שהוא מקים לעצמו ממשל כך הוא רשאי להחליפו. כי כן, אלו הן אמיתות ברורות מאליהן ש“כדי להבטיח זכויות אלה, מוקמים ממשלים בקרב בני האדם, השואבים את סמכויותיהם הצודקות מהסכמת הנשלטים, שבכל עת שצורת ממשל כלשהי נהפכת להרסנית למטרות אלה, זוהי זכותו של העם לשנות או לבטל אותו ולייסד ממשל חדש, שיושתת על עקרונות אלה, ולארגן את סמכויותיו באופן שייראה לו כמבטיח במרב את ביטחונו ואת אושרו”. (למי שלא מזהים המקור כאן)

זכותו של העם. לכו להצביע.

Read Full Post »

בספרו You Can’t Read This Book, על צנזורה בעידן החירות, עומד ניק כהן בין השאר על כך שהאלימות הרצחנית המופנית מצד קבוצות פנאטיות מוסלמיות כלפי מי שמפרסמים יצירות המבקרות את האסלאם או מלגלגות עליו, גורמת לכותבים, למו"לים ולמפיצים להימנע מפרסומים כאלה. זאת בעוד אין חשש דומה כאשר נמתחת ביקורת כזאת, או מופגן לגלוג, כלפי דתות אחרות. התוצאה היא מצג מעוות שבו ביקורת נמתחת דווקא על הסובלנים יותר. או לפחות אלה שאיננו חוששים שיהרגו אותנו בשל ביקורתנו עליהם. ואילו הפוגענים והאלימים (המנכסים לעצמם את "האסלאם" על אף שרוב מאמיניו רחוקים מלהיות כאלה ומהווים גם את רוב קורבנותיהם של אותן קבוצות פנאטיות רצחניות) – משוחררים מהביקורת או הסאטירה.

המשך…

Read Full Post »

אחת השאלות שמעלה פרשת נח שנקראה בשבת האחרונה, היא מה פסול יש ב”שפה אחת ודברים אחדים”. מהו החטא של בוני מגדל בבל, שגרם לכך שאלוהים העניש אותם, בלל את שפתם והפיץ אותם על פני הארץ? פרשנות מעניינת היא של הנצי”ב מוולוז’ין, שהתוודעתי אליה דרך אביעד הכהן: הסכנה בדיבור שפה אחת היא של שלילת חופש הדעה והביטוי. עד כדי כך שעלולים להגיע לידי הריגת מי שדעתו אינה כדעתנו. כותב הכהן: “זוהי תורת הפלורליזם בעולמה של יהדות והיא כלל גדול בתורת ישראל”.

על פי הפרשנות הזאת, יש למעשה ברכה, לא עונש, בפיזור לארבע קצוות תבל. שכן זה מבטיח שלא ידברו כולם “שפה אחת ודברים אחדים”. ולא יגיעו דווקא כך לכלל חטא.

המשך…

Read Full Post »

המתרחש במצרים מרתק ומעלה חששות בה בעת. אך הן ההתפתחויות הן התגובות להן, מעוררות דז'ה-וו. גם אחרי הפגנות "האביב המצרי", כשהצבא התערב ולקח את השלטון, צהלו המעודדים מיציע הפייסבוק הישראלי (שאם הצבא הישראלי היה מתערב כך היו קצת פחות מרוצים, יש לשער..). זה אכן היה, כך חשבו אז, רק זמני. הנה, התקיימו בחירות דמוקרטיות, נבחר נשיא (לא לטעמי, אם יש צורך לומר, אבל לא השתתפתי בבחירות. וברמה עקרונית יותר, בהליך דמוקרטי התוצאה נקבעת ע"י ההליך עצמו, ולא נקבעת או נשלטת מראש). ועכשיו שידור חוזר: העם אינו מרוצה, הצבא מתערב. הוא מסלק את מורסי – מנהיג נבחר בבחירות דמוקרטיות, לא מיותר להזכיר שוב – ועוצר אותו במעצר בית. ושוב צהלה בפייסבוק. (פייסבוק הוא לא ראיה לכלום? ספרו את זה לפוליטיקאים שמנהלים שם את המדינה, לצערי). לפעמים הצהלה מסויגת (הם מסבירים לנו בכובד ראש שזה הרע במיעוטו); אבל לפעמים בלי שום הסתייגויות, פשוט מברכים את העם המצרי באיחולי מזל טוב.

המשך…

Read Full Post »

על אחריות, מחאה והומאניזם

שאט נפש היא התגובה ההולמת לטענות (כפי שפורסמו) של בכיר במערכת הבנקאות, לאחר הרצח הנורא אתמול בבאר-שבע, ש"המחאה החברתית" הסיתה נגדם והתירה את דמם.
אבל גם חלק מהתגובות מן הצד השני, שהאשימו את המדינה ברצח, איך לומר בלשון המעטה – לא ממש מבריקות.  כמעט תמונת ראי של ניצול טרגדיה איומה לצרכיך הפוליטיים. וראוי להתעכב על כך משום שאלה האנשים שמספרים לנו שהם נאבקים למען חברה “טובה יותר”.

המשך…

Read Full Post »

הבג”צ הבא – בג”צ הסופרים. כך הם (ואיש הרוח אלדד יניב) מאיימים בפנייה ליועמ”ש, בדרישה שנתניהו יצהיר שלא יצא לפעולה באירן ללא אישור הממשלה. אם לא יֵעשה כך עד ה-23.8 הם יפנו לבג”צ. את הידיעה, שחתומה עליה הכתבת לענייני ספרות, אפשר היה לקרוא אמש בלשון עתיד באתר הארץ (“כעשרים סופרים ישלחו מחר [רביעי] מכתב ליועץ המשפטי לממשלה”). מכתב עוד לא נשלח וכבר פורסם. כיאה למכתב שנמענו האמיתי אינו כלל היועמ”ש ולא נתניהו אלא הציבור.  טוב, זה זול יותר מאשר לפרסם מודעה (אף כי ההוצאות עלולות לעלות יותר).

בעקבות הידיעה הפנו אותי למאמר מצוין שכתב איתי זיו לפני ימים אחדים על היבט חשוב של התופעה הזאת – המשפטיזציה של הרוח. קודם התבטלה האתיקה הציבורית ורודדה לכדי חוקי/לא חוקי, כביכול כל מה שחוקי הוא תקין וראוי; כעת מתבטלים אנשי רוח בפני הדיסציפלינה המשפטית. כאילו יש צורך בעמוס עוז כדי לחדד הליכי מינהל, כותב זיו. מה שנחשף כאן עוד, הוא מציין בצדק, הוא הייאוש של אותם סופרים מיכולתם להשפיע על השיח הציבורי. באמת, שיכתבו. שישכנעו. מה להם ולקדם-בג”צ?

כדאי להעיר גם על עורכי דין המשתפים פעולה עם המהלכים האלה. במקום להסביר למרשיהם שיש פעולות שמקומן אינו בזירה המשפטית. חלק ממקצועיות היא לדעת מה הם גבולות המקצוע. וזה מצופה מכל איש מקצוע, גם זה המשפטי. פעולות כאלה תורמות לזילות של התחום המשפטי. אפשר גם לעתור בדרישה שבג”צ יבהיר לראש הממשלה שאם וכאשר הוא יפסיד בבחירות – עליו לפנות את כסאו. הבהרות מראש לראש הממשלה שעליו לנהוג כחוק אינן תפקידו של בג”צ ואין שום בסיס משפטי לתביעה כזאת. יש גבול לשימוש במערכת המשפטית כבימה לדיון ציבורי.

לסופרים מוצע, כאמור, לכתוב. להשפיע על כך שבממשלה (שאכן זאת שאמורה לאשר), לא יהיה רוב לתקיפה. במקום לנסות לנהל את המדינה דרך בג”צ. אם הם יגיעו לשם יש לקוות שייזרקו מכל המדרגות. או בלשון משפטית, יידחו על הסף.

מחלה ושמה משפטיזציה

Read Full Post »