גל של אלימות שוטף את דרום אפריקה. בפרעות שביצעו אזרחים דרום אפריקאים במהגרי עבודה שחורים כמותם, ממדינות שכנות, נרצחו עד כה לפחות 50 בני אדם. כ-20,000 נמלטו ונותרו ללא קורת גג.
דפוסי התנהגות כאלה כלפי מהגרים אינם ייחודיים, לצערנו. גם אם לא תמיד הם מגיעים לקיצוניות אכזרית כזאת. מהגרי עבודה הם כתובת קבועה לטענות שהם תופסים מקומות עבודה של עובדים מקומיים ומורידים את רמת השכר שלהם. מהגרים בכלל מנקזים אליהם שנאת זרים וגזענות, בעיקר כשהם שונים מאד בחזותם מהמקומיים. לא זה המקרה של דרום אפריקה. אבל כל חברה צריכה "אחר". וכל חלש יחפש לו חלש יותר להתעמר בו. זוהי שרשרת המזון המבעיתה של חוק הג'ונגל.
דרום אפריקה היא אכזבה. למרות המעבר החלק יחסית משלטון האפרטהייד לדמוקרטיה. מעבר שלמעשה טרם נאמרה בו המִלה האחרונה, כפי שיכולים לרמז המאורעות האחרונים. היא אכזבה משום שאנו מצפים מקבוצה שהיתה קורבן לגזענות ודיכוי לבער אותם גם מקרבה. לנהוג אחרת כשאצלה הכוח וגורלה (וגורל אחרים) בידה. דרום אפריקה כמובן לא חריגה בציפיות שיש ממנה, להיות קצת יותר מוסרית, או לפחות קצת יותר רגישה. גם כלפי מדינת היהודים מעמיד העולם סטנדרט גבוה בהרבה מזה שהוא מעמיד לעצמו. וגם כאן מדכא לראות את חוסר הרגישות לאחר, לזר, למבקש מקלט, לנרדף. גם כאן סומר השיער נוכח גילויי הגזענות נגד ערבים ואחרים; נוכח ביטויים הלקוחים ממיטב הספרות האנטישמית או הפאשיסטית.
נשיא דרום אפריקה גינה, מעט מדי ומאוחר מדי, את הפרעות. אבל מבקי נושא באחריות רבה לדמותו של המשטר הדרום-אפריקאי הנוכחי. שתיקתו המתמשכת עד שהואיל להתבטא במקרה זה, היא רק רפליקה חיוורת לשתיקה האמיתית, כלפי מה שמתרחש בשכנה האחות זימבבוואה. מבקי שותק כי שם רצחו לבנים. כי שם השתלטו על אדמות של לבנים. וכשמשטר האימים של מוגאבה החל להיות מופנה (כצפוי) כלפי כל הנתינים, גם השחורים, הוא שותק כי מדובר בשלטון שחור, שהחליף את השלטון העריץ הלבן. ונגדו אסור לצאת. כי הסולידאריות, הו הסולידאריות, כלומר השבטיות, מה יהיה אִתה. אותה שבטיות שגרמה למדינות אפריקה להתנגד להתערבות בדארפור ובזימבבוואה. השבטיות שמונעת מאתנו לצאת נגד מה שחובה עלינו לצאת נגדו רק בשל זהותם של המבצעים.
השיעור של דרום אפריקה הוא עצוב, כי שוב נכזבת תקוותנו שמי שחווה על בשרו את מכוות האש של הגזענות, יהיה רגיש אליה במיוחד. הוא מלמד אותנו שמוקדם מדי לקבוע שאכן הדגם הדרום אפריקאי של מעבר לדמוקרטיה היה הצלחה. קרוב לוודאי שגם כלפי לבנים עדיין לא נאמרה שם המִלה האחרונה. הוא מלמד אותנו שוב שכאשר יבואו לקחת אותי, לא יישאר איש להרים קול בשבילי. כי את כולם כבר לקחו, כשאני לא הרמתי את קולי.
עוד לקרוא: כרטיס לכיוון אחד לזימבבוואה
קרוא וכתוב 