Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘האשה האחרת’

'האשה האחרת' מאת אוולין לאו. תרגום מאנגלית ואחרית-דבר: מירי פז, סידרת פרוזה, ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 130 עמ'

פורסם במעריב, 1.2.2002

הרבה לפני הדיון ב'אחר' והמקום שהוא ממלא בשיח הפוליטי, היתה 'האשה האחרת': אחרת לזו הרשמית; המאהבת, הפילגש במונחים ארכאיים. בספרה בשם זה, מביאה אוולין לאו – סופרת קנדית צעירה ממוצא סיני – את סיפורה של פיונה. הגיבורה היא ציירת, שמוצאת עצמה לפותה עד כדי חנק בכבלי התשוקה והאהבה לאיש-עסקים נשוי ומבוגר ממנה. היא, שהילכה בעולם שבויה בדימויה העצמי כאשה עצמאית ורציונלית, שלעולם לא תיכשל במלכודת של רומן חסר-תוחלת עם גבר נשוי, מוצאת עצמה במקום הצפוי והנדוש הזה. למרבה הצער, היא אפילו לא מצליחה לספר לנו עליו משהו חדש.

'האשה האחרת' כתוב שתי-וערב בגוף ראשון וגוף שלישי, פרק אחר פרק. לכאורה, אמורה הטכניקה הזאת לתאר לנו את דמותה של פיונה מלבר ולאפיינה מלגו. אך גם באופן זה לאו לא מעמיקה חקור בדמותה של הגיבורה שלה: למעשה, איננו יודעים עליה כמעט דבר. אין בידינו מידע על חייה ועיסוקיה, מעבר למסיבות הקוקטייל, שהיא נודדת ביניהן בנסיון לשכוח את אהובה, או כדי לחפש אותו בהן. איננו יודעים מאיזה רקע משפחתי היא מגיעה (להוציא הערת אגב על משפחה, שבה לאהוב פירושו היה כאב). האמנות – מקצוע או יעוד תוב עני – אינה ממלאת כמעט תפקיד בחייה המתוארים בספר, זולת הנמקה לנסיעותיה הרבות לצורך תערוכות או יחסי-ציבור להן.

גם אל חייה הפנימיים של פיונה איננו מתוודעים. אין כל הסבר למוטיבציות שלה, למה שדוחף אותה ליחסים כפייתיים ואבודים מראש. באחד הקטעים הנדירים בספר מתארת פיונה את תחושת החיות, שאוחזת בה עם מגעו הגופני של ריימונד, את האופן שבו הוא משרה עליה ביטחון פיזי וקיומי: "בפעם הראשונה בחיי, באותו רגע, ידעתי שאני חיה. זה מעולם לא קרה לי לפני כן. עד הרגע ההוא, שום כאב או אושר לא הסבו לי מידה כזאת של ביטחון בקיום הפיזי שלי" (עמ' 106).

תחושה של ביטחון והנאה מעצם הקיום, היא משהו שתינוק אמור לינוק עם חלב אמו. זהו הבסיס ההכרחי לדימוי עצמי חיובי ולחיים שבהם אפשר להתפתח מתוך תחושת יציבות. כאשר אשה צעירה מצהירה כי היא חסרה את הבסיס הזה, וכי הדרך היחידה להתחבר לתחושות הללו היא דרך קשר אבוד מראש עם אדם אחר – שלעולם יהיה בלתי-מושג עבורה – נפתח לפנינו עולם שלם של אפשרויות, שהספרות יכולה לומר עליהן משהו משמעותי. לאו לא בוחרת לפתח ולמצות ולו אחד מן הכיוונים הללו. היא מותירה את הרגע הזה כפי שהוא , ביפי תיאורו, אך סתום וללא הקשר.

לאו כותבת פרוזה מדויקת וצלולה, לעתים אפילו פיוטית. היא מעמידה נובלה קולחת, שמצליחה לגעת בכאב ולהישאר נעימה מאד לקריאה, אך נותרת בלתי-מנומקת. התוצאה רחוקה מלהיות כתיבה על הפוליטיקה של הסקס ללא העמדת פנים, או חקירת גבולות האינטימיות, כפי שהביקורות קושרות לה כתרים על הכריכה האחורית.

באחרית-דבר שלה מזכירה מירי פז, כי מבקרים אחדים עמדו על "הדיון הנועז של הספר בפוליטיקה של המין", שמצויה בהימנעותו של המאהב מקיום יחסי מין מלאים עם פיונה לאורך כל הקשר ביניהם, בין אם מתוך רצון להגן על עצמו ועליה, להציב גבולות לקשר, או מתוך "נאמנות" לאשתו. לכאורה, יש כאן ביטוי לאתיקה מעוותת וצדקנית, שרק מדגישה את הפער העצום בין הגבר לאשה בכל המישורים, כאשר הוא מכתיב לה את כל התנאים, אך פטור מכל מחויבות. אמירה זאת, מעניינת ככל שתהיה, עדיין איננה מצביעה על עיסוק רציני בפוליטיקה של המין, שהרי אנו נותרים בערפל בכל הנוגע למניעיה של פיונה להיכנס ליחסים חד-צדדיים כאלה. מה גורם לה לקבל על עצמה תפקיד פסיבי וכנוע כאשה האחרת, המלקטת את הפירורים שמשאירים לה החיים, ולהישאב לתוך האובססיה שלה. אין דיון על כך.

לאו אמנם מתארת בפיכחון את צידן האפל, הדוחה והאכזרי, לעתים, של התשוקה והאהבה, כפי שמציינת פז, אך היא משאירה אותן כקצה קרחון, שצף על-פני אוקיינוס אפל, מבלי לרדת לתהומותיו. אין לי ויכוח עם מי שמשווה את ספרה של לאו ל'המאהב' של מרגריט דיראס: גם שם מדובר בפרוזה יפהפיה, ובשפה מדויקת ופיוטית, שלא מצליחה לרדת לעומקו של התוכן שהיא מתארת. אפשר לבלות ערב מענג מאד עם 'האשה האחרת', שפז מגישה אותו בתרגום רהוט; כדאי, עם זאת, לא להגיע עם ציפיות לגבי ערך מוסף כלשהו, שיישאר לאחר הקריאה, ולו כזיכרון עמום.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »