Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הגרדיאן’

דיווח באתר הארץ על ההסלמה בדרום הזכיר לי אייטם שכתבתי לפני שש שנים, כששהיתי בלונדון בתקופת הפיגוע הגדול (7/7).

כותב הארץ:

אמש נהרגו עוד לפחות ארבעה פלסטינים בשתי תקיפות של צה"ל בעזה. הפעילים נהרגו בעת שניסו לירות רקטות לשטח ישראל. שני פעילים נהרגו בצפון הרצועה, בזמן שרכבו על אופנוע, והשניים נוספים באזור אל בורייג' במרכז הרצועה. בתוך כך, סוללת כיפת ברזל יירטה טיל מעל אשקלון.

ועכשיו השוו למה שכתבתי כאן על הגרדיאן ביולי 2005:

מתי טרוריסט הוא ‘טרוריסט’

בדרכו לפיצוץ אוטובוס: בלונדון, ה"אקטיביסט" היה ל"טרוריסט"לגרדיאן לא היתה כל התלבטות איך לכנות את מבצעי הפיגועים בלונדון ביום חמישי שעבר. הם נקראו, כיאה, "טרוריסטים" או "מרצחים". אלא מה, שבפיגועי התאבדות בישראל, הוכתרו המבצעים, באותו עיתון בדיוק, בשם אחר לגמרי. אז הם נקראו "מיליטנטים" (למשל כאן) או "אקטיביסטים" (למשל כאן).
אז מה, יכול להיות ש"טרוריסט" הוא פשוט מי שרוצח בריטים?

המסקנה צריכה להיות ברורה: יש לנתק את ההגדרה לטרור ממטרתו ולייחד אותה לאמצעים הבלתי-קבילים הנבחרים כדי לקדם כל מטרה שהיא. על המטרה יכולה להיות מחלוקת. מה שאחדים רואים כמלחמת ציביליזציות שבאה להחריב את תרבותם, אחרים רואים כמאבק לחירות. לעומת זאת, יש אמצעים שאין לנקוט בהם תהיה המטרה לגיטימית ככל שתהיה. מכיוון שרצח הוא רצח (הוא רצח), וזה מה שעושים טרוריסטים, כך הם צריכים להיות מכוּנים.

עד כה, הגרדיאן לא פירסם מכתב ברוח זו שנשלח אליו. באופן מעניין, הבלוג של הגרדיאן פירסם פוסט בדבר המחלוקת שעוררה בחירתו של ה-BBC לא להשתמש במלה "טרוריסטים". שימו לב להגדרת "טרוריזם" על- פי מדריך הסגנון של הגרדיאן, שהפוסט מפנה אליו.

פעילים. (activists, בלשון הגרדיאן).

Read Full Post »

אני מקווה להעלות בהמשך רשימה לרגל יום האשה הבינלאומי, שהיום מציינים לו 100 שנים.

בינתיים, המלצות על שלושה בלוגים שכדאי להכניס לקורא הרסס:
ראומה [בלוג עם תודעה]
יחסי מין [הגיגים של (א)נשים על מגדר]
הכצעקתה [האתר הישראלי של Hollaback, נגד הטרדות רחוב]

מוסף הספרים של הגרדיאן בפרוייקט מיוחד לרגל יום האשה: 100 הנשים בצמרת הכתיבה והאקדמיה

ואיך אפשר בלי שירו הקלאסי של ג’ון לנון. כן כן, עדיין.

Read Full Post »

“מגיני חופש הביטוי ביקרו תמיד את השימוש בחוקי לשון הרע הבריטיים כדי להחניק חקירות עיתונאיות”, כותב היום הגרדיאן על זכייתו של סיימון סינג בתביעת הדיבה שהוגשה נגדו (בערכאת הערעור). לא פחות גרועה מנכונותם של בתי המשפט להוציא צווים בשירות אוליגרכים ומיליונרים, ולהשית הוצאות על מבקריהם, היתה השותפות לדבר עבירה שלהם ב”אפקט המצנן” שזה גרם לחופש הביטוי.

המונח אפקט מצנן בהקשר של חופש הביטוי משמעותו שמפחד תביעה עתידית (או פיטורין במקרים אחרים), תצנזר הכותבת את עצמה ותימנע מלכתוב את אשר על לבה או לחלוק במידע שיש לה. צנזורה פנימית יעילה לא פחות מזו החיצונית, כך נראה, ופוגעת בחופש הביטוי, המידע והחלפת הדעות.

אבל בפסיקה הבולטת בערעורו של סיימון סינג, קבע בית המשפט כי מחלוקות מדעיות יש ליישב במתודות מדעיות ולא בדיונים בבית המשפט. הגרדיאן מתענג על כך כי השופטים מגינים על חופש הביטוי בצטטם את ג’ון מילטון (הקדים אותם אגרנט בקול העם – נ”כ).

רפורמה בחוקי לשון הרע הבריטיים עומדת כעת על סדר היום והגרדיאן קורא ללייבור ולשמרנים להצטרף ליוזמתם  של הליברל-דמוקרטים. “עליהם להבין”, כותב הגרדיאן, “כי במאה ה-21 מיליונים יכתבו באינטרנט”. הפוליטיקאים חייבים להבין כי עדיף לתת לאזרחים לטעון בפני בית הדין של דעת הקהל, מאשר לסכן אותם בתביעות דיבה.

כמובן שהגרדיאן לא צוהל סתם כך. סינג נתבע בתביעת לשון הרע ע”י איגוד הכירופרקטים הבריטי בשל מאמר שפירסם לפני שנתיים ב.. נכון: הגרדיאן. במאמרו טען סינג (המוכר מספרו המשפט האחרון של פרמה וספרים אחרים), כי אין ראיות לטענותיהם של כירופרקטים מסוימים לגבי טיפול בבעיות כמו עוויתות מעים ואסטמה אצל ילדים.

עוד בנושא:
צנזורה וחופש הביטוי
תביעות דיבה וצינון עובדים

Read Full Post »

הנה סאגה מרתקת הקשורה גם לפוסט הקודם על תיקונים, אבל חושפת עניינים מטרידים הרבה יותר. דיוויד אהרונוביץ, אחד העיתונאים שאני מוקירה, מפרסם בבלוגו בטיימס הלונדוני מכתב ארוך (קישורים בסוף הרשימה) ששלח יחד עם שני כותבים נוספים לנציב הקבילות של הגרדיאן. שלושתם הם קוראי הגרדיאן, כששניים מהם (כולל אהרונוביץ) גם כתבו בו בעבר. המכתב נשלח לפני חודשים אחדים, לאחר שנציב הקבילות של הגרדיאן פירסם תיקון לגבי ראיון שפירסם העיתון, בעקבות תלונה מפרופ' נועם חומסקי על כך שהראיון ייחס לו עמדה שאינה שלו. העיתון תיקן, התנצל ואף הודיע כי המאמר הנדון הורד מאתר האינטרנט שלו.

הסיבה שבשלה חומסקי ממעיט או מטיל ספק בדרגה של מה שארע בבוסניה בין 1992 ל-1995 היא כי הוא מבקש לשלול מארה"ב ובנות בריתה – כוחות שהוא רואה כאיום הגדול ביותר על השלום והשגשוג בעולם – את התואנה שהוא מאמין נמצאת בבסיס ההתערבות שלהן. בקרב הזה מישהי כמו ג'ונסטון איננה נייטרלית, אלא בת ברית." (מתוך מכתבם של אהרונוביץ, קאם ווין)

המחלוקת נסובה על עמדתו של חומסקי ביחס לטבח בסרברניצה, ותמיכתו בספרה של דיאנה ג'ונסטון, המפקפקת בכך כי בוצע שם טבח וטוענת כי ההאשמה המופרכת בטבח נובעת ממניעים פוליטיים. נציב הקבילות קיבל את טענתו של חומסקי כי מכך שהמלה "טבח" הופיעה בראיון אִתו במרכאות, השתמע כי הוא עצמו לא מאמין בכך. זאת בעוד שתמיכתו היתה רק בחופש הביטוי של ג'ונסטון לפרסם את טענותיה. נציב הקבילות התייחס בטור נפרד למכתב התלונה הנדון לגבי התיקון, אבל לא לאותם היבטים מרכזיים של תלונתם, שעליהם הם לא קיבלו התייחסות עד היום. לעומת זאת, לג'ונסטון אפשרו לפרסם מאמר שהתייחס לאותו ראיון ששוב אי-אפשר היה למצוא אותו…

לגבי סרברניצה עצמה, מצטטים הכותבים כמה וכמה ידיעות ומאמרים שפירסם הגרדיאן עצמו בנושא. למשל:

"הטבח תוכנן בקפידה. רציחתם של 8,000 אנשים תוך פחות משבוע מצריכה כישורים לוגיסטיים וארגוניים…"; במאמר מערכת קבע הגרדיאן: "איש ממי שעוקב אחר המקרים שהובאו בפני בית הדין בהאג לא יכול להטיל ספק באופי הפשעים שבוצעו במלחמת הבלקנים". הכותבים מסכמים: "קהילת זכויות האדם ומשקיפים בעלי מוניטין הגיעו למסקנה כי בוצעה הוצאה להורג שיטתית ומתוכננת של כ-8,000 גברים, נשים וילדים מוסלמים לא חמושים על-ידי כוחות בוסניים סרביים, וכי – על-פי הגדרות בינלאומיות – פעולה זו נשאה אופי של רצח-עם בכוונתה. לכך מתכוונים כשאומרים טבח סרברניצה. וזה מה שדיאנה ג'ונסטון לא רק מכחישה, אלא גם הפכה את הכחשתו למסע-צלב."

חומסקי. קלונו של אינטלקטואל.

במכתבם, שאהרונוביץ מפרסם בהמשכים בשל אורכו, מראים הכותבים לא רק שהשיקולים של הגרדיאן בכל הפרשה היו מטרידים, אם לא מפוקפקים, אלא כי חומסקי אכן לא סבור כי בוצע בסרברניצה טבח. חומסקי לא רק חתם על מכתב פומבי; באותו ראיון שערך עמו הגרדיאן מובאים מפיו ציטוטים ישירים שבהם תומך חומסקי גם בתוכן טיעוניה של ג'ונסטון, לא רק בזכותה לפרסמם. למיטב ידיעתם, הם כותבים, מעולם לא נטען כי ציטוטים אלו אינם מדויקים. בידיהם גם הבהרה של חומסקי שנעשתה שנתיים לפני פרסום אותו ראיון, שבה הוא מאמץ את טיעוניה של ג'ונסטון; הבהרה שהם מצטטים במכתבם במלואה. מכתבם חושף עמדה בעייתית של הגרדיאן, אך יותר מכך – את קלונו של נועם חומסקי, מי שנבחר לא מזמן (במשאל של הפרוספקט) לאינטלקטואל החשוב בעולם כיום. כפי שכתב אחד המגיבים לאהרונוביץ: "צפה להצפת אי-מיילים מחברי 'כת חומסקי'. הם נוטים לגונן מאד על ה'משיח' שלהם".

א. רקע: על תלונת חומסקי
ב. חומסקי, ג'ונסטון וסרברניצ'ה – חלק 1
ג. חומסקי, ג'ונסטון וסרברניצ'ה – חלק 2
ד. חומסקי, ג'ונסטון וסרברניצ'ה – חלק 3

Read Full Post »

גלויה ראשונה מלונדון. אבל לא רק על לונדון.

מאיזה מוצא את?

בדרך-כלל מכעיס אותי לראות בישראל שאלות הקשורות ללאום ולדת בעניינים לא קשורים, בעת מילוי טפסים רשמיים למיניהם. למרות שנוח לייחס זאת לפגמיה של החברה הישראלית, מתברר שזה לא רק אצלנו. הנה כאן, בבירת הציוויליזציה, ביקשתי להירשם לספרייה השכונתית. בטופס הרישום יש סעיף "מוצא אתני", המפרט לא פחות מ-16 קבוצות מוצא המחולקות ל-5 קבוצות עיקריות: אסיאני או אסיאני-בריטי; שחור או שחור-בריטי; סיני או קבוצה אתנית אחרת; מעורב; ולבן. מה, לעזאזל, הקשר בין הרצון לשאול ספרים בספרייה לבין המוצא האתני? גם המין לא נראה לי ממש רלבנטי, אבל לזה אנחנו כבר רגילים בכל טופס שאנו ממלאים דרך שגרה, בכלל בלי לחשוב למה.

הגרדיאן

אחת הבעיות המוכרות של עיתונות רשת היא העירוב בין תוכן לפרסומת. בין השאר, על-ידי הפניה בסוף כתבה לכתובת שבה ניתן לרכוש את הפריטים שהוזכרו בה, פעמים רבות תוך שיתוף פעולה מסחרי בין האתרים. ובכן, זה כבר איננו מאפיין ייחודי של עיתונות הרשת. גרסת הנייר של הגרדיאן עושה הפניות מסחריות כאלו, למשל, בסוף כתבות על ספר או שמחברן כתב ספר כלשהן.
לעומת זאת, נקודת זכות לשימוש המושכל שעושה הגרדיאן בשילוב בין נייר לרשת, היא הוספת כתובת המדור באינטרנט שבו ניתן למצוא את הגרסה המקוונת של ידיעה שזה עתה קראתם בגיליון הנייר.
ואחרון בעניין הגרדיאן: לעומת העיתונים בארץ, שכשהם צריכים לתת קרדיט לעיתון יריב על סקופ שהם מסקרים אפשר להרגיש אפילו בטקסט שזה נעשה בפה קפוץ, בגרדיאן של יום שישי יש מדור קבוע הסוקר מה כתבו כל העיתונים האחרים בשאלה מסוימת שעמדה על סדר היום בשבוע שחולף. מדור אחר הוא "השבוע בטבלואידים", הסוקר את הצהובונים הבריטיים המפורסמים, שמא יחמיצו הקוראים גבהי-המצח של הגרדיאן משהו מהכיף.

שלושה דברים ש(לא) תרצו לדעת על אירלנד

(חוב מהטיול, שהסתיים השבוע) –
* אין שום אפשרות ליצור בברז זרם אחד של מים בטמפרטורה הרצויה לכם. בכל כיור שני ברזים, אחד מכל צד, האחד של מים קרים והשני של מים חמים. הדרך היחידה להגיע למים בטמפרטורה אחידה היא למלא את הכיור. לחילופין, אפשר לרחוץ בכף יד אחת במים רותחין ובכף היד השנייה – בצוננין.
* ארוחת בוקר אירית טיפוסית כוללת בייקון, ביצים, נקניקיות ופודינג שחור, מנה שבאמת לא תרצו לדעת ממה היא עשויה.
* אי-אפשר לסמוך על שלטי הדרכים המורים על המרחק שלכם מן היעד. מיד לאחר שלט שקובע 18 ק"מ תמצאו שלט המבשר על 20 או על 22. לאחר שלט המבשר לכם שתוך 2 ק"מ אתם מגיעים ליעדכם, אתם מגיעים לשלט שקובע עוד 4 ק"מ. רק חלק קטן מהבלגן הזה ניתן להסבר בבלבול של המשלטים בין יחידות המרחק בק"מ ובמייל. אנחנו כבר החלטנו שהשלט רק מורה על המרחק מן השלט הבא…

מיהו האויב

מרפרוף בכותרות העיתון בארץ דרך האינטרנט, למדתי כי שרת החינוך התבטאה בחריפות בטקס חלוקת פרסי ישראל נגד הד"ר אילן פפה על תמיכתו בחרם המרצים הבריטים על האקדמיה הישראלית. אין לסבול תמיכה באויבינו המטילים עלינו חרם, או משהו כזה. את המלה "אויב" אני זוכרת בבירור. את דעתי על החרם אמרתי כאן, עוד בטרם אפילו התקבלה ההחלטה הרשמית. אבל נראה כי אנשים מסוימים בישראל, שחלקם היום בשלטון, טרם הפנימו שהמנדט הבריטי הסתיים. הממלכה המאוחדת של בריטניה וצפון-אירלנד (שם רשמי) כבר איננה נחשבת אויב מזה אי אלו שנים. 57 שנים, ליתר דיוק.
אפרופו החרם: ב-25 לחודש אמורה להתכנס מועצת האיגוד בלונדון לדיון מחודש בשאלה. רציתי מאד לדווח לכם ישירות משם, אבל כמי שאיננה חברה באיגוד הבריטי, כנראה שלא ייתנו לי להיכנס.

ומהי האשה

ארי שביט מתאר בראיון שלו עם אהוד ברק את בת זוגו נילי פריאל: "מנהלת שיחת נימוסין קצרה, מגישה את הקפה והתופינים וחומקת בשקט החוצה בכובע קש אלגנטי רחב תיתורת". מאלף. תפקידה של האשה, על-פי מי שמבקש לשוב להגה המדינה, הוא להגיש קפה ותופינים.

Read Full Post »