Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הדרת נשים’

מוזיאון ישראל הבהיר כי הכותרות מוגזמות. בפועל הוא פשוט ממשיך במדיניותו הרגילה לאפשר לקבוצות פרטיות סיורים מחוץ לשעות הפתיחה הרגילות. המוזיאון אינו בודק בציציות הקבוצות האלה.

ואני חשבתי שמדובר במוזיאון ולא במכבסה (למילים).

משיחה שערכו פעילי 'ירושלים חופשית' עם המוזיאון עולה באופן חד-משמעי כי המוזיאון מאפשר סיור נפרד בשעה שבה הוא מתחייב שלא יהיו נשים (טפו) במתחם.
האם המוזיאון יאפשר סיורים נפרדים לקבוצות "לבנים" המבקשות לא לראות אתיופים בזמן סיורם? לקבוצות אשכנזים המבקשות שלא להתערבב עם מזרחים? לקבוצות יהודים המבקשות סיור בלי לחזות בערבים? האם גם את “ציציותיהן” של קבוצות כאלה הוא אינו בודק? למען האמת היה מי ששב ושאל את דוברת המוזיאון את השאלה הזאת, אחרי שהתקבלה ממנה התשובה על "אי בדיקת הציציות" של קבוצות פרטיות. אבל לזה הוא כבר לא קיבל תשובה.

המשך…

Read Full Post »

בד בבד עלו, שוב ושוב, הקריאות ברמקול לסילוק כל הנשים מבית הקברות. בתחילה היה זה הכרוז שפקד: ‘כל הנשים החוצה בבקשה. כל הנשים, בלי יוצא מן הכלל. זאת ההוראה של האמא, שלא תהיה פה התערבבות’. לקראת סיום הטקס, הוחרפה הנימה. בן המשפחה, קצין צה”ל בדרגת סגן, בעל חזות חילונית, נטל את המיקרופון לידיו ופקד: ‘נשים, בבקשה לא להיות פה. זה לא מקום של נשים. גיא ביקש זאת אישית. נשים החוצה, צריך לכבד את המקום’. הסגן הצעיר סיפר שבהלוויה של דוד המשפחה, אחיה של אביבית, שנפטר לפני כחודש, אמר לו גיא: ‘כמה זה נפלא שאין נשים בבית הקברות’. עכשיו תבע הסגן בשמו של גיא המת את הוצאתן של כל הנשים מהלווייתו שלו, כמשאלתו האחרונה. מעט הנשים שעוד נותרו בבית העלמין עזבו אותו נכלמות.

תודה לולווט על ההפניה לפסקה הזאת, הלקוחה מתיאורו של גדעון לוי את הלוויה של האב וחמשת ילדיו שנספו באסון השריפה הנורא.

המשך…

Read Full Post »

שתקתי ביום שישי. מה עוד אפשר לכתוב במיוחד כדי לאזכר את יום המאבק באלימות נגד נשים, שצוין כבכל שנה ב-25 בנובמבר. הרי הנסיגה במעמדן של נשים בישראל זועקת אלינו מכל פינה בכל יום. הדרת נשים היתה לנורמה. לא רק בירושלים המתחרדת. לא רק בארגונים וחברות הנכנעות לתכתיבי חברות הפרסום שמצדן נכנעות לתכתיבי החרדים בעיר, בשתיקת העירייה. גם בתכניות טלוויזיה, מעוז הליברליות עלק. כאשר נצפית בקירשנדון אשה זאת עילה לסטטוס. וגם אז, בדרך כלל, במסגרת מה שאפשר לכנות הפינה “עולם הולך ונעלם” בסוף התכנית. כמעט על רקע כתוביות הסיום. מתצפית שערכה ד”ר נורית גילת לפני כשנתיים ונשלחה אלי בזמנו, עולה כי נשים היו רק כ-8% מהמרואיינים בתכנית; כי בכשני שליש מהתכניות לא הופיעה אף אשה; וכשאחד המנחים נעדר מחליף אותו תמיד גבר.
מהתרשמותי הסובייקטיווית לא השתנה מאז דבר, אולי להיפך. (לבד מכך שהשנה, לראשונה, ראיינה שם אשה כמחליפה). גם לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים ראיינו שם גבר. אני שמחה, באמת ובתמים, שגברים מגלים עניין בנושא. זה באמת לא עניין “של נשים” אלא סוגייה חברתית ראשונה במעלה. אבל על רקע ההדרה השיטתית של נשים בתכנית הזאת זה צרם במיוחד.

אפשר להתווכח אם הדרת נשים היא אלימות. כמו שאפשר להתווכח אם אלימות מילולית היא אלימות. או שמא זאת קצת זילות השפה: לא כל פגיעה היא אלימות. גם לא כל אלימות היא ישירה. אלימות מבנית, למשל, היא אלימות שנוצרת כתוצאה מהפקרה של אוכלוסייה מסוימת על רקע סוציו-אקונומי, אתני או מגדרי, שמביאה לתוצאות כמו תחלואה או תמותה מוגברות. אלו הם קיפוח או אפליה המובנים לתוך הסדר החברתי ולכן פחות נראים לעין מאשר אלימות גלויה, אך תוצאותיהם קטלניות לא פחות.

אשר לאלימות הקשה, hard core, שבאופן מסורתי מציין ה-25 בנובמבר, היום הזה עמד השנה בסימן בקשתו של קצב לדיון נוסף. זאת לאחר שערעורו נדחה בבית המשפט העליון והוא אמור להיכנס לכלא כדי לרצות את עונשו בעוד פחות משבועיים. אני מרשה לעצמי להמר שהבקשה תידחה: אין עילה משפטית לקיים דיון נוסף. אבל אחרי הדחייה תבוא בקשת החנינה, כמובן.
שלושה ימים לפני יום המאבק, דווח בהארץ בזו הלשון: “חשד: דייר מרכז קליטה בקרית גת רצח בדקירות דיירת על רקע רומנטי והתאבד”. וזה במעוז השמאל הליברלי, הרוצה מאוד שנאמין כי הוא עומד גם בחזית המאבק נגד אלימות מינית (מלבד כשהיא קורית אצלו בבית;  ומלבד הדיווחים מקלי הראש על חיים רמון ואיל בן ארי; ומלבד כל ההערות והבדיחות הסקסיסטיות המשובצות במאמרים רבים. ומלבד בני ציפר, הפרובוקטור בשקל, הכופר מכל וכל באלימות נגד נשים ובהדרת נשים, שמקבל שם מקום של כבוד). את הכותרת המקורית כבר
לא תמצאו באינטרנט. אולי כי הכותרת שונתה בהמשך; אולי בעקבות המכתב למערכת מהיום, שמחה על כך ותבע: די עם הרקע הרומנטי. באמת די. אלימות היא אלימות. אין בה דבר רומנטי.

Read Full Post »

התדרדרות מדאיגה נרשמת לאחרונה במעמדן של נשים בזירה הציבורית. בצה”ל חיילים מסרבים לשמוע שירת נשים וחיילות המצוות לחגוג במתחם נפרד בשמחת תורה. הפרדה באוטובוסים בשכונות חרדיות בירושלים ובמדרכות במאה שערים (וגם בקופות חולים מסוימות בעיר הקודש, כמו מאוחדת ברוממה); סירוב לפרסם כרזות שבהן מופיעות נשים בעיר או חיתוך/ריטוש של ראשן מתוך הכרזה. על בית שמש כתבתי כאן. בקרוב אצלכם.

אתמול הגיע עוד שלב. בטקס ממלכתי של משרד הבריאות, שבו הוענקו פרסים על חיבורים בתחום הרפואה וההלכה, לא הוזמנו לבמה שתיים מזוכות הפרס – נשים בעוונותיהן – כדי לקבל את הפרס. הן גם הושבו בזמן הטקס ביציע נפרד. פעם ראש העיר החרדי של ירושלים לא לחץ את ידיהן של כלות פרס ישראל בטקס ממלכתי. היום כבר מושיבים אותן בעזרת נשים. ומחר? כיד הדמיון הרעה עליכם.

המשך…

Read Full Post »