אבל העיתוי, העיתוי (2)
לפני שנתיים וחצי פירסמתי את הפוסט הזה, על כך שהרעיון (הלא רע כשלעצמו) לשנות את שיטת הוותק שעל-פיה נבחר נשיא בית המשפט העליון מעורר חשד כשהוא מועלה ממש ערב כניסתה, לראשונה, של אשה לכהונה. שר המשפטים חיים רמון (צירוף מבשר רע) הודיע עכשיו שהוא לא מחויב לנוהגים ויבדוק את כל האופציות. רמון מקושר היטב לחרדים שעבורם מינויה של בייניש הוא סמרטוט אדום. גם בשביל הימין היא פרסונה נון-גראטה. כך שלא רק מינה של בייניש עומד לה לרועץ. מצד שני, הוא גם לא עוזר. זה מה שכתבתי בנובמבר 2003, וזה רלבנטי גם היום:
אפילו שעון מקולקל מראה פעם ביום (או פעמיים, תלוי אם הוא אנלוגי או דיגיטלי) את השעה הנכונה. ברוח זאת יש לתמוך הפעם בהצעתו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, להפקיד את הבחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי השופטים עצמם. ראשית, הכל רק לא פוליטיקה. בחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי הפוליטיקאים – הצעה שנשמעה אף היא – תהיה הרת-אסון. שנית, משום שגם אם עד כה נבחרו נשיאים ראויים, אין ראיה לכך כי היה זה על-שום הוותק שלהם ולא למרות הוותק שלהם, או למצער שיש קשר בין שני הגורמים. בכלל, ותק זה לא קריטריון רלוונטי ליכולות. רק בקיבוץ הוא נחשב לאיזו שהיא שיטת חלוקה סבירה והיום גם שם לא (איפה שעוד יש מה לחלק). אז לא שאני משלה את עצמי שהשופטים עצמם לא נגועים בפוליטיקה פנימית, אבל מכל ההצעות זאת הרעה במיעוטה.
כל זה בסייג אחד: שינוי השיטה צריך להיות לאחר בחירת הנשיא/ה הבא/ה. אל"ף, משום שככלל לא תקין לשנות שיטה כשהפרסונות המעורבות כבר ידועות. בי"ת, משום שמאד מחשיד לעשות זאת דווקא ערב מינויה של אשה, לראשונה, לנשיאת בית המשפט העליון. אמנם, כידוע לנו, הפמיניזם הוא אנכרוניזם, ואין אצלנו כבר שום דעות קדומות נגד נשים, כפי שהוכח רק בסוף השבוע האחרון, אבל בכל-זאת מתגנב ללב החשד שמא הדחיפות להחליף את השיטה דווקא עכשיו קשורה גם למינה של מי שמיועדת לתפקיד.
הארכה נוספת
גם הנושא הבא קשור לזמן. אותו שר משפטים הצהיר כי בכוונתו להאריך את הוראת השעה בעניין חוק האזרחות והכניסה לישראל, ובמקביל לחוקק חוק הגירה כללי. שניים משופטי הרוב בהחלטה שניתנה בשבוע שעבר לדחות את העתירות נגד החוק, הסתמכו בין השאר על העובדה שמדובר בהוראת שעה זמנית. השופט אליעזר ריבלין כתב: "גם אם ישוב המחוקק ויתן תוקף מחודש, לתקופה קצובה, להוראת השעה, אין לנו בסיס להניח כי ההוראה החדשה תהא זהה לזו אותה אנו מבקרים כיום". מסקנתו היא כי "אין צורך, ובפועל יש בכך בנסיבות המקרה משום חיסרון, להידרש לשאלת החוקיות של הוראת החוק, שפניה משתנות, ואשר לעת הזו שוקעת היא אל תוך מימיו העמומים של העתיד". השופט אדמונד לוי כתב כי "יש להותיר עד להשלמתה של מלאכת החקיקה ומחמת החשש מפני חסר נורמטיבי, את החוק ואת ההסדרים הקיימים מכוחו על כנם". הוא חותם את חוות דעתו במשפט: "אדגיש כי אם לא ישכילו המשיבים למלא אחר שהתבקשו [לקבוע אמצעים פוגעניים פחות, ע"י המרת ההסדר הגורף בבדיקה פרטנית – נ"כ], ספק בעיני אם יוכל החוק להתמיד ולצלוח את הביקורת השיפוטית גם בעתיד". יש להדגיש כי עמדתם המהותית של שני השופטים לגבי החוק – שונה. ריבלין סבור כי הוראת השעה מידתית, שכן לא מדובר בחשש ערטילאי לשלום הציבור אלא בזכותם האישית של חבריו לחיים. לעומתו, סבור לוי כי ספק אם הוראת השעה מידתית על-פי מבחן המשנה השני למידתיות, הדורש לבחור באמצעי שנזקו פּחוּת כדי להשיג את אותה תכלית. זאת משום שלדעתו, כאמור, ניתן להשיגה על-ידי בדיקה פרטנית קפדנית יותר. משמע, לו היה לוי מחליט לפסוק על-פי עמדתו המהותית לגבי החוק, היה מאזן הכוחות בפסק-הדין משתנה והמיעוט היה נהפך לרוב.
הודעתו של רמון שבה ומדגישה את הבעייתיות שבאי-התערבות שיפוטית בחוקתיותו של חוק רק בשל כך שהוא זמני. שוב ושוב אנו שומעים כי הכוונה היא לחוקק חוק כללי עם מבחנים אוניברסליים, שיחליף את הוראת השעה הספציפית. בינתיים חוזרים ומאריכים אותה, גם אם תוך הכנסת שינויים. אם בית המשפט יימנע לעד מהתערבות רק בשל העובדה שמדובר בהוראת שעה "זמנית" – מה ימנע מן המחוקק לשוב ולהאריך אותה עד בלי סוף?
חשין
המשנה לנשיא ביה"מ העליון בדימוס, מישאל חשין, התנצל על מה שאמר להארץ על הנשיא ברק בהקשר של הפסיקה בעניין חוק האזרחות. "מי שמכיר אותי יודע שאני מתחמם די מהר במהלך ויכוח". יודעים, יודעים. בעיקר עורכי-הדין שטענו לפני חשין. השאלה היא אם אדם כזה, על כל מעלותיו, היה צריך לשבת על כס השיפוט. מזג שיפוטי זה לא.
בהארכת 
קרוא וכתוב 