Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הזכות לחיים’

“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה” (אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס).

בין אם מסכימים עם קאמי כי התאבדות היא הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה בין אם לאו, מובן כי מסה קצרה כגון זאת לא תוכל להקיף את כל היבטי הבעיה. הטריגר המיידי לכתיבתה הוא אמירות פומביות שגרסו כי בנסיבות מסוימות טוב עושה המתאבד – לעצמו ולחברה – בכך שהוא נוטל את חייו בכפו. לעמדה זאת ניתן ביטוי וולגרי במיוחד אחרי התאבדותו של דודו טופז, ואחר כך גם בעקבות התאבדותו של אסף גולדרינג. המשותף לשניהם היה שהתאבדו שעה שהיו נתונים במשמורת המדינה, במעצר לפני משפט. המוקד שיעניין אותי כאן, אפוא, יהיה היחס החברתי הראוי להתאבדות בכלל, ובנסיבות המיוחדות הללו.

המשך…

Read Full Post »

“אין בעולם מחיר לחיי ילדינו. אין לזה מחיר. אין. אתם שומעים?”
כך
כתבה לפני ימים אחדים ידידתי יולי כהן בבלוג שלה. 

אומר דבר אחד קצר על “ילדינו”, רק כדי שאוכל לשים את זה בצד ולהתרכז בדבר החשוב, הטענה כי אין מחיר לחייהם. ובכן, ילדים, מן הסתם, תמיד נשארים “ילדים” עבור הוריהם. אבל חיילים בצבא – אינם ילדים. חיילים בצבא נשלחים למשימות מסכנות חיים. הופה, הנה כבר הגענו למחיר.

“אין מחיר” – זה כמו “כל מחיר”. כלומר, צריך לשלם כל מחיר. כתבתי על זה בעבר, ש”כל מחיר” איננו מטבע מוסרי. מה פירוש אין מחיר? לחיי אדם יש מחיר, אם נרצה או לא. ומוטב להכיר בעובדה הזאת, גם אם היא מאד מצערת. הוויכוח הוא בדיוק על המחיר. אני מניחה, למשל, שאם המחיר תמורת החזרתו של שליט היה דרישת החמאס שיולי כהן תהרוג את בתה ותביא להם את גופתה (סליחה, יולי, זה רק לצורך הדוגמא) – היא לא היתה חושבת שזה מחיר קביל. “כל מחיר” – כתבתי אז ואני חוזרת על כך היום – משמעו שהמטרה מקדשת את האמצעים. וזה איננו טיעון מוסרי.

המשך…

Read Full Post »

בצעירותי, ראיתי עם אבא שלי את ההצגה "של מי החיים האלו, לעזאזל?". אבא שלי כבר אז היה חולה מאד. השאלות שההצגה העלתה במלוא חריפותן – לגבי זכותם של חולים אנושים להחליט כי ברצונם לסיים את חייהם – השאירו עליו רושם חזק. גם עלי.

אבל אם פעם חולים קשים היו צריכים להיאבק על הזכות למות, מתברר שהיום, לפעמים, צריך להיאבק על הזכות לחיות. שני סוגי המאבקים מתנהלים נגד הממסד הרפואי, ושניהם בזירה המשפטית. זאת למרות שהסוגיות הסבוכות שמעלים המקרים האלו בפירוש אינן רק (ואפילו לא בעיקר) רפואיות או משפטיות. אני כמובן מגזימה כשאני אומרת שהמאבק על הזכות למות הוא נחלת העבר. אבל ללא ספק, השאלות סביב הסוגייה הזאת חדרו לזרם המרכזי. יותר ויותר אנשים משוכנעים שזכותם לחיים כוללת את זכותם להפסיק את חייהם. את זכותם למות. ברמה התיאורטית, אגב, זה לא כל-כך פשוט (ר' להלן, בפונט הצבעוני).

לפני קרוב לשנתיים כתבתי לראשונה על המקרה של לסלי ברק, שביקש כי בית המשפט הבריטי ימנע את האפשרות שרופאיו יחליטו כי איכות חייו (הצפויה להתדרדר עקב מחלתו) איננה מצדיקה את המשך הזנתו המלאכותית. ברק זכה בסיבוב הראשון, אבל בערעור נגדי שהגישה המועצה הרפואית החליט בית-המשפט לאחרונה כי גם אם המקרה הפרטי של ברק מוגן על-ידי החוק הפלילי הרגיל, ההכרעה העקרונית הסופית בכל המקרים לגבי הפסקת הזנה מלאכותית או טיפול אחר תישאר בידי הרופאים, ולחולים לא יהיה בעניין זה say. במאמר שפירסמה בגרדיאן, ניסתה אילורה פינלי, פרופ' לרפואה פליאטיבית, להבהיר את הדברים מעמדתם של הרופאים ולהסביר מדוע איש אינו רשאי לדרוש לקבל טיפול כאשר השיפוט [שלהם] קובע שאין בו טעם.
במקרה אחר, סירבו רופאים לתחינותיה של אם להחיות את בתה שסבלה מקשיי נשימה, ורק החייאתה על-ידי אחת האחיות והעברתה לאחר מכן לבית חולים אחר הצילו את חייה.
שני מקרים עלו לכותרות בבריטניה לאחרונה. באחד דרשו בני משפחתו של חולה בן 86 מהרופאים לא לנתק אותו מהמכשירים בגלל אמונתם הדתית; השני נגע לתינוקת שהרופאים קבעו כי אין להחיותה בגלל מצבה הסופני. בינתיים היא ממשיכה לחיות והוריה אף טוענים כי מצבה משתפר. המאבק המשפטי במקרה הראשון נכשל ובמקרה השני עדיין נמשך.

מי מחליט? לבני אדם יש זכות לבריאות, הכוללת את הזכות לקבל טיפול רפואי. החלטות הקשורות לחלוקת משאבים רפואיים הן מטבען החלטות טרגיות. הן כרוכות בהכרעה המקרה של מי דחוף יותר או "חשוב יותר". הן מערבות סוגיות סבוכות. האם עדיף לספק לרבים טיפול שעלותו נמוכה או למעטים טיפול בעל עלות גבוהה? האם יש להשקיע ברפואה מונעת או בטיפולים נדירים? איך מחליטים את מי לפנות מהטיפול הנמרץ כשצריך את המיטה למקרה דחוף חדש?
לרוב הסוגיות האלו, אם לא לכולן, יש השלכות כספיות, והן כרוכות בהחלטות כלכליות בדבר הקצאת משאבים. חלקן החלטות חוץ-רפואיות (כמה יקבלו שירותי הבריאות מתוך העוגה הכוללת של תקציב המדינה) וחלקן החלטות פנים-רפואיות, של מדיניוּת בריאות, כמו אלו שפורטו קודם. אבל ציפייתו של כל חולה כשהוא מגיע לרופא/ה היא שההחלטה שתתקבל בעניינו תהיה החלטה קודם כל משיקולים רפואיים. זה אומר לא רק שיקולים רפואיים לעומת שיקולים כלכליים, אלא גם שיקולים רפואיים-מקצועיים לעומת שיקולים ערכיים לגבי איכות-החיים המוערכת שלו, כשהערכתם של הרופאים מוכתמת בהכרח בהשקפת עולמם האישית.
האפשרות שהזכות לחיים ולטיפול רפואי תישחק בגלל עמדות ציניות ואחרות – מדאיגה אותי מאד. עדיין לא שכחתי את אותו רופא ידוע שנתן לפני שנים רבות ראיון לעיתון (זה היה חדשות ז"ל, אם אינני טועה), ובו סיפר כי אם יאובחן כחולה סרטן סופני יתאבד, שכן איננו רוצה לשכב במיטה כפגר מסריח. איזה מסר העביר הרופא הסְלֵבּ וחסר-הרגישות למאות ואלפי חולים כאלו הסובלים בכבוד ומבקשים עדיין להמשיך לחיות? הוא בטוח לא יהיה הרופא שלי.

המקרים שתוארו כאן מעלים מספר בעיות. ראשית, היעדרו של דיון ציבורי מעמיק בסוגיות קשות, וגלגולן לפתחו של בית המשפט. לא הייתי רוצה לא שרופאים ולא ששופטים יחליטו אם איכות חייו של אדם מסוים הופכת את חייו לראויים לחיותם אם לאו. זוהי החלטה שיכול לקבל רק האדם שבחייו מדובר. שנית, ה-bon ton של מה שמכונה 'הזכות למות בכבוד' מאיים להפוך את אלו הנאחזים בחייהם בשארית כוחותיהם לשוליים מבוּזים. כאילו, מי אתם שכל-כך רוצים לחיות? מותר להעריך את האפשרות של חולים סופניים לסיים את חייהם על-פי רצונם (אם כי כדאי לקרוא את זה קודם). אסור שזה ישׁחק לדק את ההכרה בזכותם של חולים אחרים להמשיך לחיות, ולקבל את כל הסיוע והתמיכה הדרושים לשם כך. שיקולים רפואיים צריכים להיות כאלו, לא להחליק במדרון לעבר הכרעה ערכית לגבי חייו של מי ראויים וחייו של מי – לא.
יש הטוענים כי הזכות לחיים איננה חולקת בתכונה המשותפת לרוב הזכויות, שבעל הזכות יכול גם לוותר עליה. אנחנו מכירים את הטענה כי חופש הדת כולל את החופש מדת. אבל זה איננו מאפיין ייחודי לזכות הזאת. חופש התנועה כולל את החופש לא לנוע, חופש הביטוי – את החופש לא להתבטא וכן הלאה. זכויות שבעל הזכות איננו יכול לוותר עליהן נקראות, על-פי אותה עמדה, "זכויות שאינן ניתנות להפקעה". (לעומת שימוש רוֹוח אחר במונח, הבא לבטא את הרעיון שלא ניתן להפסיק להיות זכאים לזכויות אדם. אבל זה כבר נושא לרשימה אחרת).

ראו גם: המקרה של טרי שייבו

Read Full Post »

בשבוע שעבר התפרסמו הנימוקים של הכרעת בג"ץ בשאלה האם מותר לרשויות המדינה במקרה של התקפה צפויה מצד עירק, להפקיע זמן שידור גם מהערוצים הזרים כדי להקרין סרטון הדרכה של דובר צה"ל. בית-המשפט החליט בזמנו להכריע בשאלה למרות שהמלחמה חלפה הלכה לה ללא איום על ישראל. העותרים טענו כי ההשתלטות הזו על המסך חורגת מכלל ה"הודעה" שהחוק מתיר לממשלה לשדר בשעת חירום ותקפו את המידתיות והסבירות של החלטת הרשויות.

ברוב דעות של שניים (דורנר וריבלין), נגד דעתו החולקת של השופט טירקל, קיבל בית המשפט את טענת העותרים כי יש בהפקעת זמן השידור פגיעה מהותית בחופש המידע, בחופש הביטוי ובזכות לאוטונומיה וכי האמצעי המוצע עולה על הנדרש כדי להגן על החיים, שהוא הערך שבשמו ביקשה המדינה לפעול.

בדעת המיעוט שלו, לא קיבל השופט טירקל את טענת העותרים כי תיפֵּגע אפשרותם לקבל "מידע אמין ופרשנות מגוונת של המאורעות ומשמעותם" מערוצי החדשות הזרים, וזאת במשך "תקופה בלתי מוגדרת, שתהיה נתונה לשיקול הדעת המוחלט של שלטונות הצבא", שכן פרק הזמן המיועד להקרנת המידע אמור היה לנוע בין 5 דקות ו-12 שניות לבין 15 דקות במירב. טירקל סבר כי הפגיעה שבה מדובר היא שולית, "זוטי דברים". מול הפגיעה הקלה בחופש הביטוי ובחופש המידע ניצבת במלוא כובדה הפגיעה בזכותם של בני הציבור לחיים ובזכותם להגנה על חייהם, והאיזון שמצאה הממשלה ראוי בעיניו. בסיכום דבריו כותב טירקל: "יש עקרונות שטוב לו לאדם שימות ואל יפר אותם (…) מניעת צפיה בערוץ חדשות זר במשך דקות ספורות, שמטרתה שמירת חייו של הצופה, אינה הפרה כזאת".

דעתו של טירקל לא התקבלה, כאמור. בית המשפט העליון, זה שמתיר בשם "ביטחון המדינה" להרוס בתים ולגרש, איננו סבור שהזכות לחיים של אותם אזרחים ממש שווה 15 דקות בטלוויזיה. פרופורציות.

Read Full Post »