Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘החוקה האמריקנית’

ובא לציון ספסר / חיסיון תמוה / הביאו את הגוף?

ובא לציון ספסר

"ראש ממשלה צריך לנהל מדינה. הוא לא חייב אג'נדה". כך מספר ספסר הנדל"ן שנבחר לעמוד בראש הממשלה לנתיניו, בערב ראש השנה. בהחלט, אין חובה שתהיה אג'נדה כשמתייחסים למדינה הזאת כעוד עסקת נדל"ן. בסך-הכל עוד עסק שצריך לחלוב ממנו דיווידנדים. מצבה האמיתי של ישראל מחייב, כמובן, אג'נדה (או בעברית, סדר-יום). אבל אולי בעסקת הבתים הבאה שלו אולמרט פשוט ימכור את כל רצועת האדמה הזאת לאיזה בעל הון  מחו"ל, תמורת הלבנת עוד תרומה. ובא לציון גואל.

חיסיון תמוה

מי הם ח' ו-א'? לא נדע, כי משום מה שמותיהם המלאים של שני החיילים האלה, המואשמים בהתעללות אכזרית, מצמררת, בת'אייר בילאל מוחסיין, נשארים חסויים.  במתקפת ההטרדות המיניות, מעשים מגונים ובעילות אסורות (כולן לכאורה) שנפלה עלינו בחודשים האחרונים, יש טוקבקיסטים התוהים מדוע שמותיהם של המתלוננות נותרים חסויים (למעט אצל אלו שהחליטו לחשוף אותם) בעוד ששמם של נשיא המדינה ושר המשפטים לשעבר, נניח, ידוע לכול. לאיסור זה, המעוגן בסעיף 352 לחוק העונשין, בסיס מוצק, הבא לנסות למזער את מסכת היסורים שעוברות קורבנות המגישות תלונה. מדובר בנזק ייחודי מאד לסוג זה של עבירות שהפרשיות האחרונות רק מדגימות: מתלוננות מוחרמות, מנודות, מופעלים עליהן לחצים, מרננים אחריהן, מכפישים את שמן, מציגים לראווה את ההיסטוריה המינית שלהן ומה לא. כשקורבנות לעבירות מין מתלוננות הן עוברות תקיפה שנייה בזירה הציבורית והמשפטית, כשמנסים לערער את אמינותן ולהציגן כנשים קלות דעת שאין סיבה, כביכול, להגן על זכותן לכבוד ולשלמות גופנית. כל זה קשור גם לכך שבחברה שלנו עבירות מין עדיין גורמות לבושה אצל הקורבן שלהן. לא אנשים שפרצו לביתם ולא אנשים שהותקפו באלימות ברחוב לא מתביישים בכך שהם נפלו קורבן לתקיפה. רק קורבנות לעבירות מין. קיימות, אפוא, סיבות טובות לאיסור בחוק על פרסום זהותן, שנועד לנסות קצת להגן עליהן מפני כל אלו.   לעומת זאת, לא ברור מדוע שמותיהם של שני חיילים תוקפים שהוגשו נגדם כתבי אישום על-ידי הפרקליטות הצבאית – נהנים מחיסיון.

הביאו את הגוף?

צו habeas corpus (לטינית: הביאו את הגוף) הא אחד מתפקידיו הוותיקים של בית-משפט. הוא משמש כדי לצווֹת להביא עציר או אסיר בפני בית המשפט, כך שניתן יהיה לבדוק את חוקיות מעצרו. גם אם לא מרבים להשתמש בו היום, הוא נותר עיקרון יסודי של קריאת תגר על מעצר על-ידי הבאה מיידית בפני שופט. החוק האנגלי המקורי הוא מ-1679, אבל הרעיון קיים עוד מאות שנים קודם לכן. סיר בלקסטון קובע את השימוש הראשון בו ב-1305 אבל צווים אחרים השתמשו ברעיון עוד במאה ה-12, כך שנראה שההביאס קורפוס קדם אפילו למאגנה כארטה (הנחשבת למגילת הזכויות הראשונה) מ-1215. השימוש הראשוני שלו היה להביא אסיר לבית המשפט על-מנת להעיד. אבל עד מהרה הוא נהפך למכשיר ראשון במעלה להגנה על היחיד כנגד מעצר שרירותי.
על חשיבותו של ההביאס קורפוס בשיטה המשפטית האמריקנית יכולה ללמד העובדה שההגנה עליו מופיעה בגוף החוקה עצמה ולא בתיקונים לחוקה המהוווים את מגילת הזכויות שלה. החוקה האמריקנית אוסרת בסעיפה הראשון על השעיית צו הביאס קורפוס, למעט במקרים של מרד או פלישה כשביטחון הציבור מחייב זאת. זה בדיוק מה שקרה בזמן מלחמת האזרחים, כשלינקולן השעה את צו הביאס קורפוס וטען כי הוא משתמש בסמכויות החירום (war powers) שהוענקו לו על-ידי החוקה.  עכשיו אישר הסנאט האמריקני את ה-Military Commissions Act of 2006, המוֹנֵע את ההגנה של הביאס קורפוס מעצירים רבים, לראשונה מאז מלחמת האזרחים. זאת בנוסף להסרת בקרה מעל הכוח הנשיאותי באמצעים אחרים כמו ערעור ההליך ההוגן באמצעות קבלת הוֹדאוֹת המבוססות על ראיות שהושגו בכוח, קיעקוע אכיפתן של ההגנות המובטחות בסעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה, ומתן פטור רטרואקטיבי לפקידים שהסמיכו או הורו על עינויים לא-חוקיים. (על כל אלו ראו בהודעה של ACLU)

Read Full Post »

לפני כמעט 50 שנה נעשה מעשה. אתמול מתה מי שעשתה אותו.

רוזה פארקס היתה לסמל של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב ומידה רבה הניעה אותה, כאשר ב-1 בדצמבר 1955 סירבה לקום ולפנות את מקומה ללבן באוטובוס במונטגומרי, אלבמה, כפי שדרש החוק באותה עת. הוא לא רק דרש, הוא גם נאכף: פארקס הועמדה לדין, הורשעה והוטל עליה קנס של עשרה דולר, בתוספת הוצאות משפט. בתגובה, החרימו השחורים במונטגומרי את שירות האוטובוסים במשך למעלה משנה, ועתרו בהצלחה לבית המשפט העליון נגד חקיקת הסגרגציה (הידועה גם בשם "חקיקת ג'ים קראו"). ב-13 בנובמבר 1956 פסל בית המשפט העליון את החוק שהפריד בין לבנים לשחורים באוטובוסים.

הארוע הזה דחף את פעילותה של התנועה לזכויות האזרח והצמיח את מנהיגה מרטין לותר קינג. פארקס הדגימה הלכה למעשה את פעולת הסירוב האזרחי, הבלתי-אלים אך הנחוש, שמאוחר יותר יהפוך קינג לסמל לפעילותו. במרחק השנים יכול סירובה של פארקס להיראות כמינורי, אך לא כך היה בעת שביצעה אותו, כפי שמסביר הניו-יורק טיימס. שחורים נעצרו ואף נהרגו בגלל סירובם לציית לנהגי האוטובוס, שביקשו לאכוף את החוק ששמר את ארבע שורות המושבים הראשונות ללבנים, וחייב שחורים (שהיוו 75% מהנוסעים) לפנות את מקומם ולעבור לאחור, לעמוד, או אף לרדת מהאוטובוס במקרה שאין מקום פנוי. אך העיקר, רוזה פארקס היתה לסמל למיאוס לסבול אפליה, אכזריות והשפלה. "היא הניעה את גלגלי הצדק", מכתיר הלוס-אנג'לס טיימס את כתבתו אודותיה היום. המגזין טיים בחר בה כאחת מ-20 הגיבורים והסמלים המשפיעים ביותר של המאה ה-20. "היא ישבה כדי שכולנו נקום על רגלינו", הגיב ג'סי ג'קסון למותה.

כיצד חיה ארה"ב עד אמצע המאה ה-20 עם סתירה מהותית כל-כך בין החוקה המתקדמת שלה, שתוקנה אחרי מלחמת האזרחים, לבין החקיקה הגזענית והמפלה ששררה במדינות הדרום? וכיצד אישר בית המשפט העליון שלה חקיקה זאת, עד לפריצת הדרך בפסיקה של Brown v. Board of Education מ-1954, שביטלה את ההפרדה הגזעית שהיתה נהוגה בבתי הספר? למתעניינים בשאלה המרתקת הזאת מומלץ לקרוא את מאמרו של חגי הורביץ, "חוקה, דמוקרטיה וגזענות במורשת ארצות הברית", שהופיע בקובץ הדמוקרטיה האמריקנית שערך ארנון גוטפלד (הוצאת זמנים/זמורה-ביתן, 2002). אצטט מתוכו רק שני קטעים, מעמ' 58 ו-60 בהתאמה:

"מלוא הבגידה של בית המשפט העליון בחובתו החוקתית מתבהר והולך כשקוראים את פסקי-הדין, בזה אחר זה, מ-1876 ואילך, ועומדים על הפער מנקר העיניים בין הרטוריקה השיפוטית הנמלצת על מטרות תיקוני החוקה, לבין הפסיקה בפועל, שהתירה למדינות הדרום, בתחום אחר תחום, לעשות בשחורים כרצונן. את עמדותיו אלה הצדיק בית המשפט בעיקר בנותנו פירושים פורמליסטיים, ששמרו על לשון החוקה ונוסחאותיה, אך התעלמו מכוונותיה בעיצוב המציאות החברתית".
"התברר אפוא כי חוקה, אף אם היא ליברלית ובעלת עוצמה, אינה סכר מפני גזענות אם מגמה גזענית נטועה עמוק ברגשות העם, באינטרסים חברתיים ופוליטיים בעלי משקל ובמוסדות מחנכים ושופטים. המציאות גם הוכיחה מה גדול מרחב האפשרויות למניפולציה ולשימוש לרעה בסמכויות הרשות השיפוטית – בשם עצמאותה ובהיותה ללא פיקוח – כשזו באה לפרש את החוקה".

לזכרך, רוזה פארקס, שהוכחת כי גם אדם אחד יכול לשנות את ההיסטוריה.

Read Full Post »