Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הטרדה מינית’

פרשת ההטרדות המינות בהפגנות השמאל התפוצצה. כאן אני מבקשת להתייחס למספר מצומצם של היבטים הקשורים אליה. זה אינו פוסט המבקש או מתיימר למצות את כולה. גם כך הוא יצא ארוך מדי, חוששני. כדאי לקרוא את נמרוד אבישר ואת יוסי גורביץ, שהתייחסו להיבטים חשובים רבים בעיני. העניין כולו עדיין דורש בירור יסודי.

צריך לפתוח בכך שבקיומן של הטרדות בהפגנות בשטחים הודו הפעילים עצמם. כך, למשל, בתגובות לפוסט של חנה בית הלחמי, נשים כבושות, נכתב בזמנו: “זאת בעיה מוכרת כבר כמה שנים, ואכן חלק מהפעילות החליטו שלא להגיע להפגנות בשטחים בגלל זה.” ובעוד מקומות.
אני מתעניינת כאן בתגובות לאותן הטרדות “מוכרות” ו”ידועות”. ולתגובות למי שכתבו על קיומן באופן שהוציא אותן מגדר הידיעה של המעגל הפנימי של הפעילים בלבד. 

המשך…

Read Full Post »

הבא בתור מהארץ (לשעבר) שמעלה טור אפולוגטי ביחס להתנהלות העיתון לגבי לאור והתנהגותו בהארץ הוא מי שהיה שנים רבות עורך הארץ, חנוך מרמרי.
מרמרי כותב תמיד יפה, והוא גם איש הגון, כך אומרים לי. אבל הטור שלו בנושא בעין השביעית מעלה כמה בעיות. מביניהן אתמקד בשגיאה הבולטת במיוחד, שעל כנה הוא בונה את עיקר התזה שלו. המשך…

Read Full Post »

עם שובי ממסעי (הרשמים ממש בקרוב, הם כבר כתובים), נתקלתי בכתבה על אשה שבחרה לפתוח קבוצה בפייסבוק בתגובה להטרדה מינית (ומעשים מגונים, אגב) שסבלה מבעל מועדון בתל-אביב. יוזמה שכנראה היכתה גלים והביאה גם לפרסום התנצלותו באותה פלטפורמה.

כשלעצמי אני מסויגת מסוג כזה של תגובה, שיש בה ניחוח של משפט שדה. דברים דומים נעשו בעבר באמצעות הפצה באי-מייל, כשבעצם אין למקבלים שלו שום אפשרות לדעת אם הדברים נכונים. נכון שבמקרה הזה האשה עומדת מאחורי דבריה בשמה, ולא מפיצה את הדברים באופן אנונימי (שמקל על האפשרות לזרוע האשמות שווא כחלק מנקמה או סתם רצון להמאיס על מישהו את החיים). אך גם אם נפתח כאן אפיק חדש לפעולה, בעיקר לנוכח אוזלת היד של המשטרה ומסע הייסורים שצריכות לעבור מתלוננות, יש בכך משהו בעייתי מאוד, שגורם לאי-נוחות.

אבל אני רוצה לכתוב על זווית אחרת. משהגיע הנושא לעיתונות עצמה, בחר הנילון להגיב באופן שונה לגמרי מההתנצלות שפירסם בפייסבוק. ותגובתו מלמדת אותנו משהו חשוב הרבה מעבר לעניין עצמו. אז הנה ציטוט, עם ההדגשות שלי:

"'אני רואה שזה הולך להתפרסם גם בעיתון ולכן אנצל את הפלטפורמה ואומר שאני רוצה להביע שאט נפש מהבריונות של הפסאודו פמיניסטיות, שיצרו קמפיין אישי המדיף ניחוחות דתיים משיחיים ומבטא התחסדות נוצרית ימנית. מבחינתי מדובר במקרתיזם פשיסטי שמנסה לבטל אותי ולמזער אותי לכדי מטרד חברתי וסביבתי, תוך כדי התעלמות מהיותי איש שמאל רדיקלי שעמד על דעתו מול גורמים כוחניים כמו הצבא, המשטרה ומנגנון העירייה המגה קפיטליסטי, בניגוד לברים פופולריים אחרים המשתפים פעולה עם העירייה והמשטרה ולא מביעים התנגדות לשום אקט מלחמתי ישראלי. לא אתפלא אם לפמיניסטיות המזויפות או לחלקן אף יש קשרים חברתיים או רומנטיים עם אנשים המשרתים בצבא ומבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומיומי, כגון הפגזות חפים מפשע, הריסות בתים והשפלות יומיומיות אחרות, אך מה זה לעומת ליטוף ישבן. כל זה לא מבטל את תחושת הצער וההתנצלות החד משמעית כלפי כל מי שנגרמו לו כאב ועוגמת נפש מהתנהגותי הלא ראויה בהזדמנויות ספורות'.
עוד הוסיף (…) ' באופן  אישי אין לי בעיה להיות אישיות שנויה במחלוקת, אבל זה כמובן לא הטיקט הראוי לי משום בחינה בהיותי איש לא אלים המאמין בשוויון מלא בין המינים, הגזעים והנטיות המיניות'".

אז באמת, מה זה "ליטוף ישבן" לעומת עמדות שמאליות רדיקליות, שצריכות מן הסתם לעמוד למטרידן כנגד ההאשמות ולהכניס אותן לפרופורציה. זאת כנראה המקבילה השמאלית לכיפה שצצה על ראשם של המואשמים בכל מיני עבירות, שאמורה לשמש להם איזו שהיא מטריית הגנה. הפמיניסטיות האלה? להן בטח יש בכלל "קשרים חברתיים או רומנטיים עם אנשים המשרתים בצבא ומבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומיומי". דרך בטוחה להסיט את הדיון ולהאשים באמצעות רמיזה. והוא? אומר מי שהודה והתנצל על כך שהטריד לא אחת נשים רבות על פי הודאתו – הוא איש "לא אלים המאמין בשוויון מלא בין המינים". ובהטרדות מיניות ומעשים מגונים כביטוי לכך.

כל הקטע הלא-ייאמן הזה הוא הדגמה מצוינת, שבעצם לא זקוקה לפרשנויות, כיצד מתייחסים גם "שמאלנים רדיקלים" לנושא של שוויון נשים. ובעיקר, לכך שהם חושבים שהעמדות הרדיקליות שלהם אמורות לשמש איזה צידוק וטיעון הגנה להתנהגות בזויה בכל מיני תחומים אחרים. לא חדש, אבל תמיד מגעיל.

Read Full Post »

בואו נעשה ניתוח טקסטואלי קטן לתגובתה המדהימה של  פרופ' אווה אילוז מן החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, כפי שהובאה בהארץ אתמול, במסגרת הידיעה על הפרשה המסעירה את החוג והמוסד שלה:

"'פרופסורים באוניברסיטה נתונים למרות החוק כמו כולם', אמרה הפרופ' אווה אילוז, פרופ' מן המניין בחוג. 'אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע. יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה. אני לא רוצה שמה שאני אומרת ישמש כתירוץ להתנהגות הזאת כשהיא קורית, אבל אני גם לא רוצה לפגוע באף אדם שהוא כבר פצוע', אמרה אילוז".

הפוסט נכתב בלילה הקודם. ראו הערה מעודכנת לגבי הידיעה מהיום בסופו.*

"אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע"
תקווה מאד מובנת, בהתחשב שהחשוד הוא עמית לעבודה וסביר שפרופ' אילוז מיודדת אתו. אם חבר קרוב שלי יואשם בגניבה, אייחל מאד לכך שהוא יימצא חף מפשע ושההאשמה נגדו תתברר כהאשמת שווא. אבל יש כאן catch. לגבי שום עבירה אחרת שאדם נחשד בה לא מועלית דרך קבע ההאשמה הנגדית, שהמתלוננים נגדו בדו את התלונה מלבם. אילוז משחקת על ההאשמה הזאת ומזינה אותה. היא לא מסתפקת בתקווה שעמיתה יימצא חף מפשע אלא מוסיפה ומייחלת מפורשות לכך שההאשמות יתבררו ככזב. אם כך יהיה, הרי סטודנטיות במחלקתה – לא אחת ולא שתיים, אלא כ-10 במספר, על-פי הדיווחים – הן שקרניות שבדו (יחד) עלילה נוראית. מדוע בחרה אילוז בנוסח הזה, ולא, נניח, בנוסח המביע תקווה כי האמת, או הצדק, ייצאו לאור? היא הרי לא מקווה שאם, חלילה, עשה הקולגה שלה מה שמיוחס לו הוא עדיין יימצא חף מפשע?! (נניח, אם הראיות לא יהיו בעלות המשקל הנחוץ להגשת כתב אישום או להוכחה במשפט פלילי). כדי להבין למה, באמת, דווקא זה הנוסח שבחרה, צריך לקרוא את המשך הטקסט.

"יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה."
"יחד עם זאת" – זהו מרכיב מפתח בטקסט. הוא אומר: יש מצד אחד, אבל יש גם מצד שני. והמצד השני נראה במבט ראשון כהסבר סוציולוגי מלומד. היררכיה, פנטזיות תרבותיות, יחסי כוח. בואו לא נשכח שמדובר בפרופסורית בחוג לסוציולוגיה. וההסבר הזה מסיר אחריות מהפועלים האנושיים שנוטלים חלק בניצול מיני מפני שהם "מוזמנים להיכנע" לפנטזיות התרבותיות שהמוסד שלהם ניזון מהן ומזין אותן בו-זמנית. בה-בעת ההסבר הזה פועל גם ברמת העל. ברמה זאת, רמת המטא, בוחרת פרופ' אילוז להרהר בהסברים סוציולוגיים מלומדים במקום לראות כיצד התיאוריות שהיא מפריחה משמשות כדי להימנע מנקיטת עמדה כלפי המציאות ובתוכה. שהרי כל אותם מודלים תיאורטיים על יחסי כוח מגדריים ואחרים, והבנייתם בתוך המציאות – שוודאי נטחנים עד דק בשיעורי המבוא וההמשך של החוג שבו מדובר –  קורמים כאן עור וגידים אל מול עיניה. אבל כעת, משצריך לא רק להעביר קורס אלא לשאול את עצמי איפה אני בתוך המערבולת הממשית לחלוטין, עם כל הקושי והסיבוך, עם כל ההסתייגויות הנחוצות, כעת משצריך לנקוט עמדה – היא בוחרת להישאר במגדל השן התיאורטי שלה.

"אני לא רוצה שמה שאני אומרת ישמש כתירוץ להתנהגות הזאת כשהיא קורית"
עוד "יחד עם זאת". היא אולי לא רוצה, אבל זה בדיוק מה שהיא עושה (אולי כמו שהגברים והנשים מהמודל שלה לא רוצים, אבל נכנעים). למען הדיוק, זה לא "משמש תירוץ" זה מתן תירוץ, באופן אקטיווי, על-ידה. שכן כמו שראינו לעיל, הניתוח הסוציולוגי שלה מתפקד כדי לשחרר מאחריות מוסרית את מי שמעורבים בפרשיות כאלה ודומות. הרי יש "מוסד" ויש "תרבות", ויש יחסי "כוח". ואיפה בני-האדם בתוך כל זה? מוזמנים להיכנע. לכוחות חזקים מהם. כאילו אין להם שום בחירה בתוך הסיטואציה הזאת. ולא רק שאין להם בחירה, שני הצדדים ליחסי הכוח הלא-סימטריים מוצגים כאן באופן סימטרי. שניהם קורבנות של החברה. שניהם? לא ולא, כפי שמתברר מיד, בפינאלה.

"אבל אני גם לא רוצה לפגוע באף אדם שהוא כבר פצוע"
בהחלט. ומי שפצוע כאן, לדידה של פרופ' אילוז, הוא עמיתה לחוג. הוא בכל אופן הפצוע היחיד שמוזכר. כשמתרחשת אותה "כניעה לפנטזיות תרבותיות" הפצוע הוא דווקא בעל המרות, בעל הכוח באותם יחסי כוח לא סימטריים שהיא עצמה משרטטת. כמו אילוז, גם אנחנו לא יודעים מה בדיוק היה. אין ספק שאם הכול עלילה הרי מדובר בפצוע של ממש, שחייו האישיים והמקצועיים נהרסים בהרף עין, שלא לדבר על בני משפחתו. אבל אילוז בוחרת, בתוך אי-הידיעה, להתייחס רק לצד אחד של המשוואה. זאת בעוד שבצדה השני יכולות להיות פצועות קשה הרבה יותר. קשה יותר משום שאם כן יש ממש בתלונות, הרי מדובר במי שנפלו קורבן לניצול וסחיטה לעומת מי שחולל אותם. לא רק שאילוז לא מתייחסת להבחנה הזאת – היא מעלימה בכלל את כל הצד השני של משוואת יחסי הכוח הזאת. כאן כבר אין "גברים" ו"נשים". כאן יש רק פצוע אחד. לא פלא שהצד השני נעלם. כדי להבין למה צריך לחזור לרישא: "אני מקווה שההאשמות נגדו הן כזב". אילוז יותר ממקווה. היא כמעט קובעת. לכן גם יש רק פצוע אחד. ולעומת זאת אין שום גינוי מצדה לניצול לרעה של יחסי כוח אם אכן ארע (אם לא במקרה זה כי אז במקרים האחרים שמתאר המודל הסוציולוגי שלה). שימו לב לנוסח הסטרילי של פתיחת דבריה, שעד כה לא דנתי בה:
"פרופסורים באוניברסיטה נתונים למרות החוק כמו כולם". כאילו מדובר כאן רק באיזה "חוק" מופשט ופורמלי, חף מכל היבט ערכי, ואם לא היה המעשה אסור בחוק לא היתה כל בעיה. כאילו אין כאן נורמות מוסריות, כאילו אין כאן שאלה אנושית בוערת, והפעם לא ברמת התיאוריה אלא ברמת הפרקסיס.

במילים אחרות, ובלי להיכנס למודלים סוציולוגיים מסובכים, מה שעושה כאן אילוז, הוא האשמת הקורבן. או ליתר דיוק וזהירות, האשמת המתלוננות.

העומדים מן הצד

לא קל להיות במצב שבו אדם קרוב אליך מואשם בדברים קשים. אבל כפי שמעיד ראש החוג עצמו, השמועות הסתובבו בחוג כבר שנים. לכן יש לשאול היכן היו המרצים הבכירים של החוג בכל השנים האלה ומה עשו כדי לבדוק את השמועות? מה עשה ראש החוג, שמעיד על עצמו שהוא לא מאמין בהאשמות? (כי "אין דבר באופי שלו שיכול היה לרמוז על המעשים." על כך נאמר: אין אפוטרופוס לעריות). מה עשה דיקן הפקולטה הקודם, קולגה נוספת מהחוג לסוציולוגיה, אם אכן הגיעו אליו תלונות כפי שנטען, עוד לפני 7 שנים? לא רק אשמתם של המעוולים, גם אשמתם של העומדים מן הצד, היודעים ושותקים – היא אשמה מוסרית כבדה. איש מאתנו לא נקי ממנה. הרי איננו עושים כל שביכולתנו בכל הקשר שבו אנו יודעים על עוולות. אבל שלא כמו במודל הסוציולוגי של פרופ' אילוז, בחיים יש דרגות ואין סימטריה. ללא קשר לתוצאות החקירה המשטרתית, על האוניברסיטה לעשות בדק בית נוקב, ולא להסתפק בהודעות הדוברת הדוחות את הטענות נגד המוסד. כדאי גם לפרופסורים נכבדים בחוג לסוציולוגיה (במקרה זה) להבין שיש מצבים בחיים שבהם התיאוריות המלומדות שלהם נקראות למבחן מעשי. ועוד יותר מכך נקראת למבחן מעשי האנושיות הפשוטה שלהם, ולו כשכל מה שנדרש מהם היא תגובה לעתון.*

* רשימה זאת נכתבה אתמול בלילה, עד לשעות הקטנות. הבוקר אני קוראת במהדורת האינטרנט של הארץ תגובה אחרת של פרופ' אילוז, שלדבריה יש עוד המון קורבנות של מעשים דומים: "הן צריכות לצאת לא לפחד ולצאת החוצה ולדבר. האוניברסיטה העברית צריכה להוקיע בתוקף את התופעות האלה, שהן תוצאה של תרבות גברית מובהקת". אז או שפרופ' אילוז קיבלה עוד כמה תגובות על תגובתה אתמול, או שהיא בכלל מהאו"ם. ראש החוג החדש, לא זה מהקישור בבוקסה למעלה, סובר שבחוג שלו "שורר משטר של פחד". איפה הוא היה עד היום? לראש החוג היוצא הנ"ל, שכאמור איננו מאמין להאשמות נגד עמיתו, יש גם הסבר מעניין על איך מתאפשרת פגיעה בנשים בחוג העוסק ביחסי כוח ויחסי מגדר: "בחוג לפיסיקה עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים." זאת אומרת שיחסי כוח ויחסי מגדר, אליבא דפרופ' לסוציולוגיה, כמוהם כחוקי הטבע. אפשר רק ללמוד עליהם ולהכיר אותם, לא להתנגד להם. אפשרות של שינוי לא באה בחשבון. התודעה האנושית – חסרת משמעות. כמה מרענן. ומזכיר לי את אותו פרופ' שהיה טוען בלהט בשיעוריו (ומְממש בחייו) שכמו שפרופ' לגיאומטריה לא צריך להיות משולש, כך פרופ' לתורת המוסר לא צריך להיות מוסרי. גם הוא היה מהאוניברסיטה העברית, אגב.

Read Full Post »

עסקן שהורשע במעשה מגונה שב לממשלה, לאחר שנעתר להפצרותיו האינסופיות של ראש הממשלה (וקצת משחקי hard to get); משל היה איזה אישיות שזוהרה של הממשלה הועם בלעדיו. ראש הממשלה הודיע בשמנו שבציבור(!) יש תחושה ש"חיים" חזר למקומו ה"טבעי". מה זאת אומרת, "חיים" נולד עם חליפת מיניסטר לגופו. זה אותו ראש ממשלה שלא טרח להגיע לאזכרה למלחמת לבנון השנייה (כן כן, הוא רצה לחסוך לנו את סידורי האבטחה) – אותה מלחמה שכשהקבינט התכנס עם פריצתה היה העסקן לעיל עסוק בשמירה בנייד שלו מספר טלפון של קצינה צעירה שרגע קודם דחף את לשונו לפיה; אותו ראש ממשלה שממלא פיו מים בפרשה המסעירה את ישראל בשבוע האחרון (כן כן, הוא ביקש משר המשפטים לגבות את היועמ"ש. זה המשיך לעשות לו את העבודה בסרבו. חלק מהביקורת על הפרקליטות מוצדק, אבל לא זה מה שמניע את שפרידמן. על שמו יירשם לדראון עולם כיצד הוא הורס את האמון הציבורי במערכת המשפט, שלא ברור אם אפשר יהיה לשקם בחזרה). פרקליטיו ויחצ"ניו של הנשיא מביאים לשיא את מסע ההכפשות וההדלפות המגמתיות שיוכיח לכולנו – אם נותר בנו ספק – שלמי שיש כסף וקשרים, גם פוליטיים וגם יותר מפוקפקים, יכול לצאת מכל תיק.

מה יכול להיות עיתוי טוב יותר מאשר לארוז מזוודה ולצאת לחופשת קיץ קטנה. להותיר מאחור את הבל פיהם של אביגדור ("סורקים במסרקות ברזל") פלדמן וציון ("מסע הכפשות") אמיר; את החליפה בת שלושת החלקים של משה ("עלילה שפלה") קצב החמוש באשתו גילה לצדו, "מתראיין" בעמידה לערוץ 2; את פרידמן מהמהם בעודו עסוק בחקיקת נקמה נוספת נגד בית המשפט העליון; את אולמרט משלח ספין נוסף לקראת התיק שלו, כדי שיגיע לפרקליטות מותשת.

טוב, זה כמובן היה מתוכנן ללא קשר. אבל עדיין העיתוי מוצלח. הבלוג יוצא לחופשה קצרה. יתכן עדכון גם משם, אבל ממש לא מובטח. אם לא,להתראות במחצית השנייה של יולי.

Read Full Post »

ביום רביעי, אותו יום שבו דיווח על הרשעתו של עופר גלזר, בחר הארץ לפרסם מאמר מערכת, שמיד לאחר שהוא חולק שבחים לחוק נגד הטרדה מינית, מסביר לנו שהוא מנוצל לרעה בידי גורמים "פופוליסטיים" ו"רעשניים". אלו מביאים, שימו לב, ל"אווירה של איום וניכור ולעקר את חיי היום יום מן המתח, החן, הנועם, הצער, ואפילו האווילות הטמונים ביחסי גברים ונשים".

הטענה הזאת – שניתן לתמצת ב'תנו "לחזר"' – איננה חדשה. אבל דבר אחד הוא לקרוא אותה בכמה טוקבקים מפי כותבים עלומי שם, שהתבטאויותיהם העלובות מגלות בעיקר את חששם מפני נגיסה בעוד מעוז כוח גברי (ה"כוח" לעשות בגופן ובכבודן של נשים כרצונם, במקרה זה); דבר אחר לגמרי הוא לקרוא את זה בדבר המערכת של עיתון ליברלי לכאורה. מאמרי המערכת של הארץ מפורסמים באופן מסורתי ללא חתימה, כמייצגים את דעת המערכת ולא איש זה או אחר בה. לא כל כך אכפת לי אם המאמר נוטף הצדקנות הזה נכתב בידי גבר או מה שלא פחות סביר, בידי אשה. העיקר הוא שזה מה שיש לעיתון לאנשים חושבים לומר למחרת הרשעתו של ידוען בשני מקרים של מעשים מגונים, המגיעים לכדי תקיפה מינית, ובשני מקרים של הטרדה מינית. (ועל זה מה שיש למערכת הארץ לומר הוא "סקרנות ושיפוטיות רגשנית בעיקר כלפי אנשים ידועי שם").

כבר כואב הפה מלחזור על כך שגם "רק" הטרדה מינית איננה בגדר פלירטוט תמים ולא חיזור, או יחסים שיש בהם "מתח, חן ונועם", שהארץ כל-כך חושש כי ייעלמו ממקומות העבודה. מדובר בעבירה חמורה הפוגעת בכבודן של הנשים וגורמת להן למצוקה קשה. בושה, פחד, גועל ושיתוק הן תחושות מוכרות וידועות המלוות נשים שסבלו מהטרדה מינית, כך מסבירה לנו אורית קמיר ברשימתה על פרשת גלזר. מאמר המערכת של יום רביעי מטיל כתם על מערכת הארץ כולה.

עוד בנושא: הטרדה מינית כטנגו

Read Full Post »

"אין הבדל בין להיאנס לבין לחטוף הכשת נחש בקרסול – פרט לעובדה שאנשים שואלים אותך אם לבשת חצאית קצרה ובכלל למה הסתובבת לבד בחוץ" (מארג' פירסי)

אני מכירה את פרופ' יפה זילברשץ, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, היכרות מקצועית בלבד, לא אישית. זה לא הפחית מתדהמתי כשקראתי במוסף הארץ – בכתבה על הדובר לשעבר של אוניברסיטת בר-אילן שפוטר לאחר שהורשע בפלילים בגין הטרדה מינית של עובדת – את דברי הסניגוריה שלה עליו. אבל עוד יותר מכך, את אותו טיעון מוכר עד לזרא, ומעורר קבס, של האשמת הקורבן. זילברשץ טוענת, לא רומזת, כפי שהיא מבהירה, שלנשים המוטרדות מינית יש חלק במה שקורה, כמעט תמיד. "למה לי זה לא קרה מעולם? אני אמנם לא גרייס קלי, אבל אני נראית לא רע לגילי. ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי".

לקרוא ולא להאמין. אני לא מצפה שנשים יגינו באופן אוטומטי על נשים, אבל עוד פחות מכך אני מצפה מהן להשמיע כמו אוטומט את דברי השוביניזם הנלוזים ביותר, הגורסים שהקורבנות מביאות על עצמן בהתנהגותן את ההטרדה כלפיהן או את תקיפתן במקרים אחרים (כי אחרת זה היה קורה גם לזילברשץ). השוביניסטיות הגרועות ביותר הן לעיתים קרובות נשים המפנימות את התפיסה הזאת באופן כה מושלם. בהיותן נשים, הן משמשות כסוכנות המוצלחות ביותר לחִברות אליה.

זילברשץ. לפעמים נשים הן השוביניסטיות הגרועות ביותר.

"עובדה שזה לא קרה לו עם נשים אחרות שהוא עובד איתן, זה קרה לו איתה", אומרת פרופ' זילברשץ; "לטנגו מעין זה דרושים שניים". היא מעלה טענה שגורה בפי מתנגדי החוק להטרדה מינית, כביכול מדובר ב"מערכת יחסים" (לפעמים הם קוראים לזה "חיזור") המתפתחת, ורק בנקודה מסוימת "נחצה קו" (או לא, בעיניהם). "בדרך כלל זה לא בא יש מאין. זה לא נוחת מהירח. את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר!", קובעת זילברשץ שמצדדת בטיפול משמעתי בלבד בכל הנושא. ואת זה אומרת האשה הראשונה שהגיעה לתפקיד דיקן של פקולטה למשפטים באוניברסיטה ישראלית. פעם קראו לזה התסמונת של מלכת הדבורים.

הפילוסופית מרתה נוסבאום כותבת בספרה 'צדק פואטי':

"אם אינכם יכולים לדמות את סבלה של אשה מהטרדה מינית בעבודה, לא תוכלו לחוש באופן אמיתי את הפגיעה כעוול חברתי רציני שהחוק צריך לתקן". ניתן להוסיף כי גם כאשר החוק קובע כי אכן צריך לתקן עוול זה, הוא יישאר כאות מתה כל עוד המעטפת החברתית של מערכת המשפט מוסיפה להתייחס לפגיעה זאת בבדיחות הדעת או בהאשמת הקורבן.

זילברשץ מתעלמת לחלוטין מיחסי הכפיפות בין עובדת למעביד; מכך שכשמדובר לא במעביד ישיר פעמים רבות אי-אפשר בכלל לדבר על "מערכת יחסים" (כפי שקרה לי, כעוזרת מחקר צעירה, עם הטרדות מצד האחראי לחדר השכפול בפקולטה); מהיזקקותן של הנשים למקום פרנסתן; ומהאווירה – שהיא תורמת לה כה רבות – של האשמת הקורבן במה שקרה לה, שבגללה נשים רבות כלל לא מתלוננות. הראיה: העובדת שבה מדובר נותרה אמנם בעבודתה, אך מבודדת וכמעט מנודה באוניברסיטה כולה.

נשים לא רק אינן מתלוננות, לעיתים הן חוששות אפילו לתמוך במי שהתלוננה. מה עוד צריכה פרופ' זילברשץ כדי להשתכנע בכך מלבד מלקרוא בהמשך הכתבה שחמש מרצות באוניברסיטה שלה, חלקן בכירות ומוכרות, טוענות כי בעוד שכל אשה שהיתה קורבן להטרדה מינית או למעשה מגונה עוברת סוג של סיוט, בבר-אילן היא עוברת גיהנום. אולי המדכא והמפחיד ביותר, בכתבה כולה ובמה שהיא מתארת, הוא שכולן טענו זאת בעילום שם. "אף אחת מן המרצות הללו לא היתה מוכנה להסתכן בהתבטאות פומבית. הן פוחדות לתמוך בגלוי בעמיתה שהוטרדה מינית. הן אומרות כי ישלמו על כך ביוקר. קידומן המקצועי ייבלם". כמה עצוב.

גרסה מקוצרת התפרסמה כמכתב למוסף הארץ, 17.12.04

Read Full Post »

« Newer Posts