Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הכרזה אוניוורסלית’

כאשר קיימת אפליה יש צורך לתקנה. כיצד לתקנה? מכיוון שאפליה היא פגיעה בשוויון, תיקונה יהיה הגברת השוויון. אך אך שאלת השוויון איננה אדישה לשאלה שוויון במה. כאשר מדובר באפליה במתן זכות, בזכאות, או בהקצאת טובין – נדרוש לתקן את האפליה באופן המתאים: אם בזכות אדם עסקינן, הרי כל אדם זכאי לה מתוקף אנושיותו, היותו אדם. שוויון הוא גם כשלעצמו זכות אדם מהותית, לקבל יחס שווה וכשווה, וגם עיקרון על בשיח זכויות האדם, הדורש להקנותן ללא אפליה לכל אדם ללא הבדל. אם בזכאות מדובר, הרי כל מי שעומדים בקריטריונים לה צריכים לקבלה באופן שוויוני. לעומת זאת, כאשר מדובר במצב שבו נפגעות זכויות, הרי לא נבקש שלכולם תינתן הזכות השווה לפגוע בזכויות של אחרים. התיקון יהיה דווקא בביטול הפגיעה הראשונית, או למצער בצמצומה. תיקון של פגיעה בזכויות אדם הוא בדרך של הגנה על זכויות הכול, לא של רמיסת זכויות באופן שווה.

המשך…

Read Full Post »

אחד מתחביבי הוא איסוף ספרים על ההכרזה האוניוורסלית לזכויות אדם המיועדים לילדים. אין הרבה כאלה בעברית, כך שאני חושבת שיש לי בבית את כולם. הבוקר מתפרסם ב-NRG שמשרד החינוך פסל לחלוקה לילדי הגן באריאל את הספר כולנו נולדים חופשיים. זהו ספר המיועד לילדים קטנים, המביא את הכרזת זכויות האדם בתמונות. בעברית הוא יצא בהוצאת כנרת, גרסה עברית (תרגום: תמי הראל) של ספר שהוציאה אמנסטי העולמית, המאויר באיורים מקסימים בידי מאיירים מכל העולם. -להמשך קריאה>

Read Full Post »

ניתן להשמיע טיעונים בעד ונגד הזמנתו של אחמדינג'אד לשאת דברים באוניברסיטת קולומביה. המצדדים יאמרו כי עדיף שהדברים יישמעו ונדע מול מה אנחנו עומדים; שבדרך זאת ניתן גם לעשות לו חיים קשים בשאלות נוקבות; וכי האינטרס שלנו הוא לקיים דיון חופשי ככל האפשר, כדי להשמיע, ולשמוע, את כל מגוון הדעות. המתנגדים ישאלו האם חופש הביטוי מגן על הכחשת שואה והסתה לאלימות מדינתית. כדאי להזכיר כאן, מעבר למה שייאמר בהמשך כשיפורטו צידוקי חופש הביטוי, שסעיף כ"ט(3) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם קובע: "לעולם לא ישתמשו בזכויות ובחירויות אלה בניגוד למטרותיהן ולעקרונותיהן של האומות המאוחדות". חומר למחשבה לנתלים בחופש הביטוי בהזמינם מנהיג הקורא בפומבי להשמדת מדינה החברה באו"ם. נשיא קולומביה, מכל מקום, ניסה לאחוז בחבל משני קצותיו: גם ליהנות מיחסי הציבור הנרחבים שקיבלה האוניברסיטה שהוא עומד בראשה, וגם לעלוב במי שהזמין כאורח בהציגו אותו כ"דיקטטור קטנוני ומרושע". בנקודה הזאת, דומה, צדק אחמדינג'אד שנזף במארחו על הדרך שבה הציג אותו עוד בטרם נתן לו את רשות הדיבור.

יתכן שהיה זה נבון דווקא לתת לאחמדינג'אד את הבימה ולתת לו להפוך עצמו ללעג ולקלס. אך אני רוצה להתמקד בשאלות העקרוניות הנוגעות לחופש הביטוי ועד כמה הן רלוונטיות, אם בכלל, למקרה דנן. אם מעבירים את הטיעונים הללו בפריזמה של הזכות לחופש הביטוי, הרי המצדדים נשענים בעיקר על הזכות (הנגזרת, למעשה) לשמוע, להיחשף למגוון דעות. הצידוקים העקרוניים הידועים לחופש הביטוי [להרחבה ראו מאמרו של מרדכי קרמניצר, "חופש הביטוי"] הם:

(א) בירור האמת. אפשר שדווקא בדעה האסורה תימצא האמת, גרעין שלה או היבט שלה. זהו הצידוק הנשען על התזה של אפשרות הטעות (fallabilism) שפיתח ג'ון סטיוארט מיל. או בניסוחו של השופט האמריקני הולמס, תחרות חופשית בשוק הרעיונות היא מבחנה של האמת.  כאן צריכה להישאל השאלה עד כמה רחבה צריכה להיות ההגנה על חופש הביטוי. כפי שכבר כתבתי פעם, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מסייגת את חופש הביטוי עצמו בהגבלה ספציפית בסעיף ההגנה עליו, מעבר להגבלה הכללית, בסעיף 5, המורה שאין לפרש את האמנה כמקנה זכות לפעולה שתכליתה להכחיד זכות מן הזכויות המנויות בה. בנוסף, בסעיף העוקב לזה המגן על חופש הביטוי אוסרת האמנה, ואף מחייבת את המדינות לאסור בחוק, על "כל הטפה לשנאה לאומית, גזעית או דתית, המהווה הסתה להפליה, לפעולת איבה או לאלימות".
(ב) צידוק דמוקרטי, המתבסס על חיוניות המידע לקבלת החלטות של הריבון ולפיקוח על נבחריו (זכות השומע/ת). צידוק זה איננו רלוונטי לנסיבות העניין.
אפשר להישען על צידוק נוסף מה"משפחה" הדמוקרטית, והוא
(ג) הביטוי כמאפשר שינוי בדרך של שכנוע ולא בדרך של הפעלת כוח. עדיף לדבר מאשר להרוג – אני השתכנעתי. מקווה שגם אחמדינג'אד, אבל אני לגמרי לא בטוחה.
ישנו צידוק עקרוני חשוב נוסף שנדמה לי שאיננו רלוונטי כאן והוא
(ד) הצידוק המהותי של חופש הביטוי כמטרה בפני עצמה, כהיבט של כבוד האדם. זאת משום שלא נאסר על אחמדינג'אד להשמיע ולהפיץ את דעותיו. לו אוניברסיטת קולומביה לא היתה מזמינה אותו לא היה נפגע כהוא זה חופש הביטוי שלו. אין לו, ולא למישהו אחר, זכות מוקנית להיות מוזמן להשמיע את דבריו באוניברסיטת קולומביה. ממש כשם (להבדיל אלף אלפי הבדלות וגו') שבכך שלא ניתן לטוקבקיסטים להגיב לרשימה באינטרנט לא נפגעת כהוא זה זכותם לחופש הביטוי.

אצלם אין הומואים

הצהרתו המשעשעת של אחמדינג'אד "אצלנו אין הומואים" הזכירה לי משהו. כמובן: את זה. זה משותף לפונדמנטליסטים בני כל הדתות – אצלם אין הומואים. אגב, ההצהרה היתה אולי משעשעת (אם כי, יש להודות, ההסתכלות עליה ככזאת תלויה בנקודת המבט. אני מניחה שהומו איראני מדוכא לא ממש משועשע מכך), אך גם מי שמבכר לראות אותה ככזאת על-פני תיאורה כמביכה, נניח, צריך להיכנס למבוכה גדולה, לכל הפחות, מתגובת הקהל. מסתבר שהעניין הזה הטריד את הקהל שלו הרבה יותר מאשר האיום שנשקף מהמשטר האיראני לבעלי כל הנטיות המיניות אם מקום מושבם הוא בישראל.

עוד בנושא:
הכחשת שואה וחופש הביטוי

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

פרופ' יורם דינשטיין הוא אחד המשפטנים המוערכים עלי. דווקא בגלל זה קצת התפלאתי לקרוא היום בהארץ את הסתמכותו הגורפת על ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם בכל הקשור לזכות השנויה במחלוקת (בהקשר הנוכחי) של אדם "לחזור לארצו" (סעיף 13.2 להכרזה). דינשטיין טוען (ומנמק) כי הפרשנות המקובלת והמחייבת של "ארצו" היא ארץ אזרחותו.

הפליאה היא כפולה: ראשית בשל שאלת המעמד של ההכרזה ושנית בשל ההתעלמות מכך שזכות זאת מוגנת באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, ומן הפרשנות שקיבלה בוועדה לזכויות-אדם המופקדת על ביצועה והפרשנית המוסמכת של סעיפיה.

מעמדה של ההכרזה האוניברסלית לזכויות האדם

גישה אחת טוענת כי להכרזה (ככזו) תוקף נורמטיבי בלבד, ולא משפטי. היא איננה אמנה שהחותמים עליה נעשים צדדים שהיא מחייבת אותם וגם לא מנוסחת בלשון משפטית. אין ספק כי ההסכמה הרחבה שקיבלה ההכרזה מעניקה לה מעמד מיוחד וכי היא מהווה את האינוונטר של זכויות-האדם המוסכמות על אומות העולם, בסיס משותף להבנה מהם האינטרסים האנושיים הראויים להגנה, אך קשה לדבר על חיוב משפטי שהיא יוצרת.

גישה שנייה טוענת כי למעשה ההכרזה היתה לחלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי (*) וגם נחשבת בפועל לחלק מהשטר הבינלאומי של זכויות האדם (יחד עם האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות).

זכותו של אדם לחזור לארצו ב-ICCPR

לעומת זאת, אין כל ספק כי לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) יש תוקף מחייב וכי ישראל היא צד לה (חתמה ב-1966, אישררה ב-1991). סעיף 12.4 לאמנה קובע: "לא תישלל באורח שרירותי מאיש הזכות להיכנס לארצו הוא". בפרשנותה לסעיף קובעת הוועדה כי אין מדובר רק במדינת אזרחותו של אדם אלא בארץ במובן הרחב יותר, שיש זיקה בין האדם לבינה כמו קשרים מיוחדים. בין השאר מתבססת הוועדה על כך שהנוסח איננו מבחין בין אזרחים לזרים (שכן הוא מדבר על "מאיש") ועל כך שבסעיף זה ננקט מפורשות המונח "ארץ" (his own country) ולא המונח "מדינה" (state).

זה עדיין אין משמעו כי בכל מקרה מוטלת על מדינה חובה לאפשר לאדם להיכנס ל"ארצו", שכן האיסור המפורש באמנה הוא רק על שלילה שרירותית של הזכות.(**)

קיימים גם קשיים בהסתמכות על ה-ICCPR בעניין זה. ראשית, טענה אפשרית כי הזכות במקרה של הפלסטינים נוצרה לפני היכנס האמנה לתוקף עבור ישראל (ואפילו לפני יצירת האמנה עצמה), ואי-אפשר להחילה רטרואקטיווית. שנית, במשפט הבינלאומי זכות שיבה נחשבת לזכות אינדיווידואלית. טענה זו תקפה גם לגבי הסתמכות על ההכרזה האוניברסלית, כמובן. מצד אחד דוחים המסתמכים על כך את התביעה הפלסטינית לזכות השיבה שכן כאן מדובר בהחלת זכות זו על המוני בני-אדם, בניגוד להקשר הרגיל של המשפט הבינלאומי. מצד שני, טוענים הפלסטינים שבדיוק בשל כך איש איננו מוסמך לוותר עבור הפליטים היחידים על זכותם. שלישית, יתכן כי ההבדל בניסוח בין "לחזור" (בהכרזה) לבין "להיכנס" (באמנה) מצביע גם על הבדל בתוכן הזכות.

* משפט בינלאומי מנהגי הוא משפט המחייב את כל מדינות העולם, ללא קשר לאמנות אלו או אחרות שעליהן הן חתומות. על השאלה כיצד נוצר מנהג כזה – האם רק דרך פעולה דה-פקטו של רוב המדינות על-פי עקרונותיו  או גם בדרכים נוספות – נטושה מחלוקת.

** הוועדה קובעת אמנם כי רק במקרים מעטים איסור כזה ייחשב ללא-שרירותי, לעומת זאת ברור כי ההקשר הרגיל של הדיון בזכות להיכנס לארץ נוגע לאיסור על מדינה לגרש את אזרחיה. בכל מקרה, השאלה מה נחשב לפעולה שרירותית היא שאלה משפטית סבוכה ושנויה במחלוקת.

עוד בנושא: רק הפליטים יכולים. להנציח את הסכסוך

Read Full Post »