Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הלן פילדינג’

יומנה של בריג'ט ג'ונס מאת הלן פילדינג. מאנגלית: דנה אלעזר. הוצאת זמורה-ביתן ‏1999, 269 עמ', ‏69 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 4.8.1999

גרסתה רבת-המכר של הלן פילדינג לחיי הרווקה ("מה לא בסדר בי?") משעשעת מאד, מרירה לעתים, וגם :מעלה כמה שאלות. בריג'ט ג'ונס מתחילה כל דיווח ביומנה (עוד כותבים יומנים בימינו?) בספירת מלאי לקונית: מה אמר לה המשקל היום, כמה קלוריות ויחידות אלכוהול צרכה, ודפוסי התנהגות כמו מספר חיוגי 1471 (הגרסה הבריטית לחיוג כוכבית ‏42 בנסיון לבדוק מי התקשר אליה כשלא היתה בבית) שביצעה, או מספר הדקות שבילתה במחשבות שליליות.

התנודות המטורפות במשקל שהיא מדווחת עליהן אמנם מפליאות קצת (קילו וחצי ביומיים-שלושה? זה הגיוני?), אבל זה כבר אולי עניין לדיאטנית. גם ספירת הקלוריות נראית כפייתית במקצת, אף על פי שזהו, ככל .הנראה, דפוס התנהגות רווח; ובכלל, בתור מי שאף פעם לא ספרה קלוריות – מי אני שאשפוט להיבטים אחרים בחייה של בריג'ט ג'ונס, רווקה שמתחבטת בשאלות בחורים, קריירה, הורים ופיגורה, קל יותר להתחבר; אבל זוהי, ללא ספק, גרסה קיצונית של הארועים הללו וסדר החשיבות שלהם בחיי הגיבורה, קיצוניות שבהכרח מגניבה את השאלה האם המחברת אינה עושה כאן פרודיה על חשבון הגיבורה שלה. ספרה של פילדינג הפך לרב-מכר היסטרי בבריטניה, כשארה"ב מחרה מחזיקה אחריה. ממש מתבקש שמפיק הוליוודי יתלבש על הספר המצחיק והנשכני הזה, ויוציא ממנו סרט קיץ מבדר לא פחות, עם פתרון קולנועי הולם לקולה ,של בריג'ט, המפרש בשנינות את הארועים. קיצורו של דבר, ספר אידיאלי ממש כספר טיסה (טוב, לאוטובוס, אם אתם לא נוסעים הקיץ לחו"ל).

'יומנה של בריג'ט ג'ונס' מתאר שנה בחיי הגיבורה שלו. הוא פותח בהחלטות שהיא מקבלת לכבוד השנה החדשה, ומסיים בסיכום והשוואת הביצוע למה שהבטיחה לעצמה לעשות ולהימנע ממנו. בין ההחלטות יש גם כמה הקשורות לשינוי דפוסי אישיות והתנהגות, אך רובן נוגעות לדיאטה, עישון, אלכוהול, כמו גם "לבנות מערכת יחסים יציבה עם בחור בוגר ואחראי" לצד "ללמוד לתכנת את הוידאו".

השנה של בריג'ט מתחילה רע, בבילוי בבית הוריה, זלילת חגים ופצעון על הסנטר. בהמשך השנה תעזוב אמה את אביה ותפצח בקריירה של מגישת טלוויזיה חטובה עם מאהב לטיני, מה שמן הסתם יאמלל את בריג'ט – שחיה מהשוואות – רק יותר; כי הרי מה שמפחיד אותה, בין השאר, הוא ש"כולם יהיו מצליחים ומאושרים יותר ממני".

המצב משתפר קצת כשדניאל, הבוס שלה בהוצאת הספרים בה היא עובדת, מתחיל אתה באמצעות גרסה נוספת ל"יש לך הודעה": דואר אלקטרוני פנימי, בסגנון מתחכם. העליות והמורדות ביחסי דניאל ובריג'ט (והתלבטותה בשאלה איזה מין יחסים יש ביניהם בכלל), יתפסו את רובו של הספר ובעיקר את רוב האנרגיה הנפשית והגופנית של הגיבורה. טלטלות רגשיות קיצוניות מאפיינות בכלל את בריג'ט: היא נעה במהירות האור בין יאוש מוחלט מהסיבות הנכונות ("אני שונאת את חג המולד. הכל מיועד למשפחות, לרומנטיקה, לחום לרגשות ולמתנות"), נחמות מזדמנות ("אוי, אלוהים, אני כל כך בודדה. סוף שבוע שלם לפני ואין לי אף אחד לאהוב או שיהיה לי כיף איתו. טוב, לא אכפת לי. יש לי פודינג זנגוויל מעולה מ'מרקס אנד ספנסר' שרק צריך לחמם במיקרוגל") ועלייה זמנית בדימוי העצמי ("איזה כיף. העברתי את היום במצב שאני יכולה רק לכנותו שיכרון זיון, שעיקרו שוטטות בלתי-פוסקת בדירה בחיוך קורן מרוב אושר, והרמת דברים והחזרתם למקומם"). כמעט כל אנקדוטה בספר, שהבאתי רק שלוש דוגמאות מהן, ממחישה שבריג'ט תלויה לחלוטין במסרים ובגירויים שמגיעים אליה מבחוץ, מאנשים אחרים, ובחייה הפנימיים אין שום מרכיב עצמאי: כל כולה תגובות לגירויים האלו. מצב-הרוח של כולנו נוטה להיות מושפע מקשרים חברתיים ורומנטיים, שמשדרים לנו עד כמה אנו אהובים ומוערכים. אבל אצל בריג'ט ג'ונס ההשפעה הזו היא ממש בלעדית.

גם אם חלק נכבד מהדימוי העצמי שלנו נקבע מהפרשנות שאנו נותנים למדד הרציות שלנו – עד כמה אנו נחשבים למושכים ומעניינים בידי אחרים – הרי אדם בוגר לומד, במרוצת חייו, לסנן שדרים, לנטרל גירויים .ולבנות לעצמו איזה שהוא חוט שדרה שהלוז שלו אינו תלוי במסרים שמגיעים מבחוץ כך, בנקודה כלשהי אנו תופסים כי למרות היומן המפורט, בעצם איננו יודעים הרבה על הכותבת אותו. לא מה למדה, לא מה כישוריה או איך היא באמת נראית; אפילו את גילה אנו יודעים רק בקירוב (כשחושבים על זה סביב שלושים). על חלק מההשאלות האלו אנו נענים בעקיפין ובאופן מאד לא מהימן, מתוך דיווחיה של בריג'ט עד כמה היא שמנה (כשהמקסימום שלה מגיע ל-59 קילו), או מהערות שהיא מקבלת מחברים או מכרים מזדמנים על הופעתה או היבטים באישיותה (וגם אז, עוברות ההערות את המסננת המאד סובייקטיווית שלה עצמה).

החיים החברתיים שלה מורכבים מחוג "הנשואים הזחוחים", כפי שהיא מכנה אותם לפעמים, שם חוקרים אותה חברותיה ש"עשו את זה" ובני-זוגן על חיי האהבה שלה; ומקבוצת החברות התומכות, שממלאות את הפונקציה החשובה ביותר בהתמודדותה של הרווקה המתבגרת עם "הדפיקות הרגשית" של המחצית הגברית של האנושות.

באופן מפתיע מה, חוסר ההיכרות המעמיקה עם בריג'ט לא מונע מאיתנו לחבב אותה ולהתקשר אליה, ואנו מאחלים לה רק טוב. חיבה שבצדה הסתייגות וביקורת, חובה לציין. שהרי גם אם בריג'ט נשבעת, בערך פעם בשבוע, בסיסמה "הידד לרווקות הגאות!", הרי למעשה חייה הם חיים חלקיים, חיי מחצית אחת, ויושלמו רק לכשתשלים את משימתה האולטימטיווית של הרווקה: להינשא.

אין זה מקרה איפוא שהעלילה רומזת ליצירותיה של ג'ין אוסטן, מי שספריה הרבים והמשובחים סובבים סביב התימה של הנישואים המיוחלים לכל עלמה מבית טוב. ספרה "גאווה ודעה קדומה" מוזכר ישירות ב"יומנה של בריג'ט ג'ונס" (אם כי בעיבוד הטלוויזיוני שלו, כיאה לעידן. גם המעבר של בריג'ט מהוצאה-לאור לטלוויזיה נחשב לשדרוג קריירה, על-פי הנורמות של הספר).

וכמובן, לבריג'ט יש את מר דארסי שלה: מארק דארסי, עו"ד מצליח וגרוש, בנם של חברים של הוריה שמתחילת הספר מנסה אמה לשדך לה, ללא הצלחה. אפשר להבין שכמו בעלילה המקורית, גם כאן הסוף מפתיע וטוב, אם כי זהו סוף מאד לא סופי, ברוח התקופה. אבל האלוזיה הזו אומרת לנו כי למרות מאתיים השנים (כמעט) שמפרידות בין אוסטן לפילדינג, שום דבר, בעצם, לא השתנה: חייה של הרווקה עדיין אינם חיים כל עוד לא תמצא לה בעל.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »