קרוא וכתוב

משלג תמיד למדתי שיעור בנוכחות. חברת הנפש שלי כמעט 13 שנים תמיד היתה גם סוג של יוגית. מעצם כלביותה, אבל גם הודות למזגה הטוב באופן יוצא דופן. זכרונות מהעבר אולי יש לכלבים, לפחות בדמות הטבעות טראומתיות (פחד לחזור למקום שבו חוו חוויה לא נעימה או מפחידה). אבל תפיסה של עתיד ומודעות אליו – לא. לכן הם מצויים בהווה. עם כל מה שהוא מביא. שמחה והנאה כמו כאב וחוסר נוחות. הם נוכחים עם מה שנמצא כאן ועכשיו. כעת, כששלג נוטה למות בגלל גידול סרטני אלים ביותר, ואני מלווה אותה בתהליך המייסר הזה, היא מנהירה לי כמה שיעורים באופן מיוחד.

המשך…

Read Full Post »

“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה” (אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס).

בין אם מסכימים עם קאמי כי התאבדות היא הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה בין אם לאו, מובן כי מסה קצרה כגון זאת לא תוכל להקיף את כל היבטי הבעיה. הטריגר המיידי לכתיבתה הוא אמירות פומביות שגרסו כי בנסיבות מסוימות טוב עושה המתאבד – לעצמו ולחברה – בכך שהוא נוטל את חייו בכפו. לעמדה זאת ניתן ביטוי וולגרי במיוחד אחרי התאבדותו של דודו טופז, ואחר כך גם בעקבות התאבדותו של אסף גולדרינג. המשותף לשניהם היה שהתאבדו שעה שהיו נתונים במשמורת המדינה, במעצר לפני משפט. המוקד שיעניין אותי כאן, אפוא, יהיה היחס החברתי הראוי להתאבדות בכלל, ובנסיבות המיוחדות הללו.

המשך…

Read Full Post »

אתר אינטרנט יעביר בשידור חי את המתתו של חולה סרטן סופני בשוויץ. משפחת החולה תקבל תשלום עבור זכויות השידור והחולה אמר שהוא אסיר תודה לאתר על שהוא מאפשר לבני משפחתו רווחה עתידית בזכות זה.

מצד הצופים לא מדובר רק במציצנות, כפי שהכתיר זאת האתר העברי המדווח על הידיעה בדיילי מירור מייל (כולל שגיאת הכתיב המביכה). מדובר באותו עירוב של יראה ומשיכה מורבידית שחשים בני-אדם לנוכח המוות. מצד האתר מדובר, כרגיל, בתשוקה לרייטינג; באותו רצון בלתי-מרוסן לגזור קופון. אבל אני רוצה להתעכב דווקא על הצד של האדם ומשפחתו. לא בהקשר של שאלת ההתאבדות/המתת החסד, המעלה ללא ספק בעייתיות מוסרית, אלא בזה של שידור הארוע.

יתכן, כמובן, שהחולה נמנה עם אותם אנשים המבקשים לשדר כל תג ותו מחייהם. ואם מהחיים, למה לא מהמוות? אבל תגובתו כפי שמובאת מצביעה, דומני, על כיוון אחר של תשובה. של מחסור קיצוני שהנואשות הצומחת ממנו מוכנה להסכין עם הכול. מי שאין לו דבר להוריש לבני משפחתו ישדר בשידור חי את מותו כדי שיישאר להם משהו. אולי את מה שהיה להם, אם היה, כילו בטיפול היקר במחלתו. מה שמדגיש עוד יותר את חשיבות השאלה עם מי עושים חסד בהמתת חסד. האמנם עם החולה או שמא עם הסובבים אותו והמטפלים בו? האם אפשר להפריד באמת את הסבל של החולה מהחשש שלו ליפול לנטל על מקורביו? נטל טיפולי ורגשי אך פעמים רבות גם כספי?

הפוסט הזה לא בלתי-קשור לקודמו, בשאלת הפונדקאות. כמו לפרקטיקות אחרות שאנחנו מתירים בשם ליברליזם חסר גבולות המתיר למכור הכול ובעיקר להפוך כל דבר לסחורה. כנראה שאין זה מקרה שהפרופסור שהמליץ לתלמידותיו בזמנו לרדת לרחוב לעשות מספר כשהלינו על מחירו של הספר היקר שנדרשו לקרוא בקורס שלו, גם הגן על סרטי סנאף כביטוי לערך אסתטי. זנות, סחר באיברים, פונדקאות – כולם ניזונים מחברה המאפשרת "בחירה" בין עוני ומצוקה לבין מכירת הגוף; חברה שרחוקה ת"ק פרסה מלהיות חופשית באמת. כבר כתבתי בעבר כי החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. לכן איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.

הרחבת תחום המאבק משמעה שהדיבור על חיים בכבוד יתייחס לא רק למטרות הראויות של דיור הולם, משכורת הוגנת, תנאים סוציאליים ואפשרות לגדל ילדים. אלא לחברה שאיננה גוזלת מבני-אדם את כבודם האנושי הבסיסי ביותר. איננה דוחפת נשים למכור את גופן או את רחמן; איננה דוחפת א/נשים למכור את איבריהם או את מותם.

עוד בנושא:
של מי החיים האלו? – גרסת הרוצים לחיות / המקרה של טרי שייבו / חסד עם מי?

Read Full Post »

בדרך-כלל אנחנו רגילים לשמוע על עתירות לבית-משפט בבקשה להורות לרופאים לא להאריך חיים. לסלי ברק עתר נגד הנחיות בריטיות שמאפשרות, לטענתו, לסיים את חייו כחוק על-ידי המתת-חסד מותרת. בעתירתו, שתישמע בלונדון בסוף פברואר, הוא טוען כי ההנחיות שפורסמו בשנה שעברה – המאפשרות לרופאים להפסיק הזנה מלאכותית ללא צו בית-משפט כשמדובר בחולים שאינם מצויים במצב של צמח – אינן חוקיות. הזנה מלאכותית נחשבת על-פי הפסיקה הבריטית לטיפול רפואי ועל-כן ניתן להפסיקה במקרה של חולים בלתי-כשירים מנטלית אם הרופאים קובעים כי זה משרת במיטב את האינטרסים שלהם. ברק החולה ב-cerebellar ataxia עדיין כשיר מנטלית, אך חושש שכאשר תגיע מחלתו לשלב שבו שוב לא יוכל לקבל החלטות, הרופאים יחליטו כי איכות-חייו כה גרועה עד כי אין להשאיר אותו בחיים.

הסיפור הזה מחדד את הבעייתיות המוכרת בהמתת חסד: האם אנחנו יכולים לקבוע בביטחון שהחסד שאנו מתבקשים לעשות הוא עם החולה, או שמא החסד נעשה עם בני-משפחתו השחוקים מטיפול בו? ואולי עם חולים אחרים הזקוקים למשאבים הרפואיים היקרים? שאלות שעולות גם כשהחולה עצמו מבקש זאת, וּודאי כאשר הוא נמצא במצב שבו איננו יכול לעשות זאת ועלינו להחליט במקומו, שעה שאין בנמצא הוראות מקדימות. מי יקבע אילו חיים ראויים לחיותם?

Read Full Post »