Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘התאבדות’

התאבדותה של טובי בראונינג, מפתחת שיטת 'עוצמת הרכות', היא ארוע עצוב ומטלטל, ככל התאבדות. אך מעבר לכאב העצום שגרם הארוע הזה לבני משפחתה, חבריה הקרובים ותלמידיה הרבים, שאני משתתפת בצערם העמוק – זהו ארוע מטריד ברמות נוספות, החורגות מהטרגדיה הפרטית. הראשונה קשורה למסר שזה מעביר לגבי טיפול בכלל, יומרותיו, מגבלותיו של המטפל והצניעות שהוא נדרש לה. השנייה – להחלטה שקיבלה המשפחה (כך על פי הדיווח התקשורתי), לא לספר את דבר מותה לאמה הקשישה.

המשך…

Read Full Post »

“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה” (אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס).

בין אם מסכימים עם קאמי כי התאבדות היא הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה בין אם לאו, מובן כי מסה קצרה כגון זאת לא תוכל להקיף את כל היבטי הבעיה. הטריגר המיידי לכתיבתה הוא אמירות פומביות שגרסו כי בנסיבות מסוימות טוב עושה המתאבד – לעצמו ולחברה – בכך שהוא נוטל את חייו בכפו. לעמדה זאת ניתן ביטוי וולגרי במיוחד אחרי התאבדותו של דודו טופז, ואחר כך גם בעקבות התאבדותו של אסף גולדרינג. המשותף לשניהם היה שהתאבדו שעה שהיו נתונים במשמורת המדינה, במעצר לפני משפט. המוקד שיעניין אותי כאן, אפוא, יהיה היחס החברתי הראוי להתאבדות בכלל, ובנסיבות המיוחדות הללו.

המשך…

Read Full Post »

מפתח לאבא מי הוא היה ולמה הוא התאבד, מאת ג’ואן ויקרשם. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. אחוזת בית, 2011, 319 עמ’

ב’מפתח לאבא’ מנסה ג’ואן ויקרשם לפענח חידה. חידת מותו של אביה. לא פחות מכך, חידת חייו. זה האב שבוקר אחד, לאחר שהניח כהרגלו את קנקן הקפה ליד מיטת אשתו הישנה עדיין, נכנס לחדר הסמוך, חדר העבודה שלו, וירה בעצמו. התאבדות שהגיעה ללא התרעה, ללא סימן מקדים, ללא הסבר בדמות מכתב. מעשה שנראה תלוש, לא מובן, חסר פשר.

המשך…

Read Full Post »

באחת ההתבטאויות הפחות רגישות של הזמן האחרון (אם לאמץ אנדרסטייטמנט בריטי), כתב רביב דרוקר על התאבדות טופז:

"לא יודע אם זה תקין פוליטית להגיד את זה, אבל טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו (…) ששירות בתי הסוהר יבדוק את השלומיאליות שאיפשרה לטופז להתאבד. אני שמח שהם שלומיאליים."

האמת, זה הרבה מעבר לתקינות פוליטית. דרוקר מצהיר על הבלוג שלו ש"יש המון דברים שאני רוצה להגיד ואני לא אומר אותם בטלוויזיה. הם לא בתחום שלי, הם ארוכים מדי, עמוקים מדי, שטוחים מדי, רכילותיים מדי. מזל שיש לי את הבלוג הזה". ובכן, לאור הדברים האלה לא בטוח שמזל. יש דברים שרוצים להגיד ולא אומרים בכלל. לא רק בטלוויזיה. או לפחות לא אומרים בפומבי. זאת אחת ממוסכמות היסוד שמאפשרת את התקיימותה של התרבות האנושית ומאפשרת לאנשים להמשיך לחיות יחד בחברה. המשך…

Read Full Post »

בצעירותי, ראיתי עם אבא שלי את ההצגה "של מי החיים האלו, לעזאזל?". אבא שלי כבר אז היה חולה מאד. השאלות שההצגה העלתה במלוא חריפותן – לגבי זכותם של חולים אנושים להחליט כי ברצונם לסיים את חייהם – השאירו עליו רושם חזק. גם עלי.

אבל אם פעם חולים קשים היו צריכים להיאבק על הזכות למות, מתברר שהיום, לפעמים, צריך להיאבק על הזכות לחיות. שני סוגי המאבקים מתנהלים נגד הממסד הרפואי, ושניהם בזירה המשפטית. זאת למרות שהסוגיות הסבוכות שמעלים המקרים האלו בפירוש אינן רק (ואפילו לא בעיקר) רפואיות או משפטיות. אני כמובן מגזימה כשאני אומרת שהמאבק על הזכות למות הוא נחלת העבר. אבל ללא ספק, השאלות סביב הסוגייה הזאת חדרו לזרם המרכזי. יותר ויותר אנשים משוכנעים שזכותם לחיים כוללת את זכותם להפסיק את חייהם. את זכותם למות. ברמה התיאורטית, אגב, זה לא כל-כך פשוט (ר' להלן, בפונט הצבעוני).

לפני קרוב לשנתיים כתבתי לראשונה על המקרה של לסלי ברק, שביקש כי בית המשפט הבריטי ימנע את האפשרות שרופאיו יחליטו כי איכות חייו (הצפויה להתדרדר עקב מחלתו) איננה מצדיקה את המשך הזנתו המלאכותית. ברק זכה בסיבוב הראשון, אבל בערעור נגדי שהגישה המועצה הרפואית החליט בית-המשפט לאחרונה כי גם אם המקרה הפרטי של ברק מוגן על-ידי החוק הפלילי הרגיל, ההכרעה העקרונית הסופית בכל המקרים לגבי הפסקת הזנה מלאכותית או טיפול אחר תישאר בידי הרופאים, ולחולים לא יהיה בעניין זה say. במאמר שפירסמה בגרדיאן, ניסתה אילורה פינלי, פרופ' לרפואה פליאטיבית, להבהיר את הדברים מעמדתם של הרופאים ולהסביר מדוע איש אינו רשאי לדרוש לקבל טיפול כאשר השיפוט [שלהם] קובע שאין בו טעם.
במקרה אחר, סירבו רופאים לתחינותיה של אם להחיות את בתה שסבלה מקשיי נשימה, ורק החייאתה על-ידי אחת האחיות והעברתה לאחר מכן לבית חולים אחר הצילו את חייה.
שני מקרים עלו לכותרות בבריטניה לאחרונה. באחד דרשו בני משפחתו של חולה בן 86 מהרופאים לא לנתק אותו מהמכשירים בגלל אמונתם הדתית; השני נגע לתינוקת שהרופאים קבעו כי אין להחיותה בגלל מצבה הסופני. בינתיים היא ממשיכה לחיות והוריה אף טוענים כי מצבה משתפר. המאבק המשפטי במקרה הראשון נכשל ובמקרה השני עדיין נמשך.

מי מחליט? לבני אדם יש זכות לבריאות, הכוללת את הזכות לקבל טיפול רפואי. החלטות הקשורות לחלוקת משאבים רפואיים הן מטבען החלטות טרגיות. הן כרוכות בהכרעה המקרה של מי דחוף יותר או "חשוב יותר". הן מערבות סוגיות סבוכות. האם עדיף לספק לרבים טיפול שעלותו נמוכה או למעטים טיפול בעל עלות גבוהה? האם יש להשקיע ברפואה מונעת או בטיפולים נדירים? איך מחליטים את מי לפנות מהטיפול הנמרץ כשצריך את המיטה למקרה דחוף חדש?
לרוב הסוגיות האלו, אם לא לכולן, יש השלכות כספיות, והן כרוכות בהחלטות כלכליות בדבר הקצאת משאבים. חלקן החלטות חוץ-רפואיות (כמה יקבלו שירותי הבריאות מתוך העוגה הכוללת של תקציב המדינה) וחלקן החלטות פנים-רפואיות, של מדיניוּת בריאות, כמו אלו שפורטו קודם. אבל ציפייתו של כל חולה כשהוא מגיע לרופא/ה היא שההחלטה שתתקבל בעניינו תהיה החלטה קודם כל משיקולים רפואיים. זה אומר לא רק שיקולים רפואיים לעומת שיקולים כלכליים, אלא גם שיקולים רפואיים-מקצועיים לעומת שיקולים ערכיים לגבי איכות-החיים המוערכת שלו, כשהערכתם של הרופאים מוכתמת בהכרח בהשקפת עולמם האישית.
האפשרות שהזכות לחיים ולטיפול רפואי תישחק בגלל עמדות ציניות ואחרות – מדאיגה אותי מאד. עדיין לא שכחתי את אותו רופא ידוע שנתן לפני שנים רבות ראיון לעיתון (זה היה חדשות ז"ל, אם אינני טועה), ובו סיפר כי אם יאובחן כחולה סרטן סופני יתאבד, שכן איננו רוצה לשכב במיטה כפגר מסריח. איזה מסר העביר הרופא הסְלֵבּ וחסר-הרגישות למאות ואלפי חולים כאלו הסובלים בכבוד ומבקשים עדיין להמשיך לחיות? הוא בטוח לא יהיה הרופא שלי.

המקרים שתוארו כאן מעלים מספר בעיות. ראשית, היעדרו של דיון ציבורי מעמיק בסוגיות קשות, וגלגולן לפתחו של בית המשפט. לא הייתי רוצה לא שרופאים ולא ששופטים יחליטו אם איכות חייו של אדם מסוים הופכת את חייו לראויים לחיותם אם לאו. זוהי החלטה שיכול לקבל רק האדם שבחייו מדובר. שנית, ה-bon ton של מה שמכונה 'הזכות למות בכבוד' מאיים להפוך את אלו הנאחזים בחייהם בשארית כוחותיהם לשוליים מבוּזים. כאילו, מי אתם שכל-כך רוצים לחיות? מותר להעריך את האפשרות של חולים סופניים לסיים את חייהם על-פי רצונם (אם כי כדאי לקרוא את זה קודם). אסור שזה ישׁחק לדק את ההכרה בזכותם של חולים אחרים להמשיך לחיות, ולקבל את כל הסיוע והתמיכה הדרושים לשם כך. שיקולים רפואיים צריכים להיות כאלו, לא להחליק במדרון לעבר הכרעה ערכית לגבי חייו של מי ראויים וחייו של מי – לא.
יש הטוענים כי הזכות לחיים איננה חולקת בתכונה המשותפת לרוב הזכויות, שבעל הזכות יכול גם לוותר עליה. אנחנו מכירים את הטענה כי חופש הדת כולל את החופש מדת. אבל זה איננו מאפיין ייחודי לזכות הזאת. חופש התנועה כולל את החופש לא לנוע, חופש הביטוי – את החופש לא להתבטא וכן הלאה. זכויות שבעל הזכות איננו יכול לוותר עליהן נקראות, על-פי אותה עמדה, "זכויות שאינן ניתנות להפקעה". (לעומת שימוש רוֹוח אחר במונח, הבא לבטא את הרעיון שלא ניתן להפסיק להיות זכאים לזכויות אדם. אבל זה כבר נושא לרשימה אחרת).

ראו גם: המקרה של טרי שייבו

Read Full Post »