Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘התנחלויות’

שלום צבי,

הפנו אותי למאמרך המקומם "גילו לנו גוש" (ברישום). ואת התואר “מקומם” אני כותבת כמתנגדת נחרצת, עקבית וחד משמעית להתנחלויות. וגם כבעלת ניסיון אישי בגושים.

אצטט לעניין זה את סוזן סונטאג:

לתאר תופעה כסרטן הרי זו הסתה לאלימות. השימוש בסרטן בהתבטאויות פוליטיות מעודד פטאליזם ומצדיק אמצעים 'חמורים' – ובה במידה מחזק מאוד את הדיעה הנפוצה, שהמחלה היא בהכרח אנושה.

ומכיוון שכבר כתבתי על השימוש הפוליטי בסרטן (ברשימה שבה מצוטטת גם סונטאג ביתר אריכות), אפנה אותך לשם:

עשבים (שוטים) וגידולים (ממאירים)

[אגב, כשהיו פעם בהארץ עורכים, הם בטח היו פוסלים את זה בגלל השימוש הלא תקין "יש לו את" (לא חלילה בגלל ההשוואה הממאירה שלך)…].

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג. ברצוני להודות לתורם.

 

 

Read Full Post »

ב-4.8 התפרסם בהארץ מאמר של ישראל הראל, "בני אינו פורע חוק". אני מתכבדת לפרסם כאן כמאמר אורח את מאמרו של פרופ' דוד קרצמר, שנשלח להארץ כתגובה לאותו מאמר אך לא פורסם.

(לפני ימים אחדים פורסם בהארץ מאמרה של קרני אלדד "הולכת שולל במגרון", העוסק בעתירה אחרת. לתגובה מומלץ לקרוא את המאמר הזה בעין השביעית).

דוד קרצמר הוא פרופסור (אמריטוס) למשפט חוקתי ומשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית.

* * *

במאמרו מיום ארבעה באוגוסט מגיב ישראל הראל בזעם לפסק-דינו של בית המשפט העליון שחייב את המדינה לפנות את היישוב מגרון, ובמיוחד להערת נשיאת בית הדין בייניש כי מתיישבי מגרון (שבנו של הראל נמנה עימם) הם פורעי חוק. את כאבו הפרטי של אב על כך שמכנים את בנו "פורע חוק" אפשר להבין; אבל כעיתונאי מנוסה, מותר לצפות מהראל לגישה אובייקטיבית יותר בקריאת פסק הדין שעליו הוא שופך רותחין.

המשך…

Read Full Post »

שלי יחימוביץ, המתמודדת לראשות מפלגת העבודה, התראיינה בשבוע שעבר למוסף הארץ. ראיון שרצוף עמדות וקביעות בעייתיות מאוד, בעיני. בניגוד ליחימוביץ, אני סבורה שההתנחלויות בחטא הורתן, ומתנגדת לחייב את שירת ההמנון בגנים. בעיני יש קשר מובהק בין תפיסה של צדק חברתי לבין חוסר אפשרות לתמוך במפעל הכיבוש וההתנחלויות המדכא מאות אלפי בני אדם, פוליטית וכלכלית, ומשאירם נטולי זכויות. לא רק שמפעל ההתנחלויות הוא חטא, הרי על אף שעיקר האשמה רובצת על ממשלות ישראל לדורותיהן, אינני משחררת את המתנחלים עצמם מאחריות מוסרית להשתתפות פעילה בסיטואציה של דיכוי. בדיוק כפי שאינני משחררת אף פועֵל (agent) מבחירה שיש לה השלכות ונפקויות מוסריות, גם אם "נשלח" במשימה לאומית.

המשך…

Read Full Post »

בשרשור התגובות לפוסט האחרון שלו, כתב הבוקר יוסי גורביץ:

אם השאלה שלך היא האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות, התשובה היא חיובית.

הוא מוסיף ומסביר: "אי אפשר בו זמנית להיות חבר במיליציה, לטעון שאתה חלק הכרחי מבטחון ישראל, להיות הציר שסביבו נע הכיבוש, ואז, כשהנכבש מגיב, לילל שאתה אזרח".
הדגש על ה"פלסטיניות" הוא כנראה כדי שלא נטעה ונחשוב שהוא מצדיק פעולות צבאיות ישראליות כלפי המתנחלים. אבל לפלסטינים מותר.

המשך…

Read Full Post »

היא: מה את אומרת על השחקנים שלא רוצים להופיע באריאל?
אני: זכותם. זאת מחאה.
היא: ??!
אני: הם לא פקידים. הם אמנים.
היא: אבל זה אריאל! זאת לא איזו התנחלות… זאת פעם ראשונה שאני שומעת שמדברים על זה ככה.
אני: זאת התנחלות. זאת הבעיה, ששוכחים את זה.
היא: אבל יש שם משפחות!
אני: בכל מקום יש משפחות.
היא: אריאל! אף אחד לא הכריז שזאת לא מדינת ישראל.
אני: הפוך. אף אחד לא הכריז שזאת מדינת ישראל.
      זאת הבעיה, שמתנחלים כמו אלה מקבלים לגיטימציה. שוכחים שהם הלכו להתיישב בשטח
      כבוש. צריך להזכיר את זה. אפילו אם שכשתהיה מדינה פלסטינית אריאל ככל הנראה   
      תשתייך לישראל, כחלק מתיקוני גבול. אני לא מוכנה לתת להם עכשיו לגיטימציה.
היא: אבל זה לא הם הלכו על דעת עצמם. הממשלה שלחה אותם. זה חוקי.
אני: הממשלה שלחה את כל המתנחלים, וזה לא חוקי על פי המשפט הבינלאומי.

השיחה הזאת משקפת את הלגיטימציה שקנו בישראל מי שהלכו לשבת באריאל, במעלה אדומים ובאופן כללי במה שנקרא חמש דקות מכפר סבא. כביכול הם אינם “מתנחלים” ממש. סתם אנשים, כמונו וכמוכם, שקשיי החיים דחפו אותם מעבר לקו הירוק. עניין של יכולת. איך אמרה שם מישהי? היא לא מתנחלת, סתם מורה לספרות. גם מנקה, גם מלבין
נכון: לא מדובר בנוער הגבעות. לא בתפוח ולא בגרעין הקשה של המתנחלים. מדובר באנשים שחיפשו איכות חיים יותר בזול. אבל הם בחרו לעשות זאת בשטח כבוש. אני, למשל, ועוד כמה אנשים בסביבתי, לא קנינו שם דירות, למרות שהן יותר בזול. אז מי שעשו זאת לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. גם אם עיקר הטענה צריכה להיות מופנית כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן ומדיניותן. הם יושבים על שטח לא להם. הם נוטלים חלק פעיל במדיניות המנצלת את משאבי הקרקע והמשאבים האחרים לטובת האוכלוסייה האזרחית של המדינה הכובשת תוך הפרה של הדין הבינלאומי. שכניהם ודיכוים נעלמים מעיניהם. אולי, בין השאר כי אסור להם לנסוע על אותם כבישים, שנסללו על אדמתם שהופקעה לשם כך.

גם אם אינני חושבת שצריך להפוך את האנשים האלה לאויב, את הבחירה הזאת שלהם בהחלט מותר לשפוט. מותר להזכיר למי שמעדיפים לעצום עינים ולהציג עצמם כ”כמונו כמוכם” – שהם בחרו אחרת. בחירה שיש לה השלכות ותוצאות מוסריות ופוליטיות.

פוסט קודם בנושא: כדי שלא נמות מהאמת

כל האמצעים כשרים: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית (בצלם)

Read Full Post »

אפשר להתווכח על צעד המחאה של אנשי התיאטרון, המבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל. לגיטימי להתווכח על הצדקתו או על תבונתו. אפשר לעשות זאת בשדה המוסרי (האם חרם הוא מוסרי ובאילו נסיבות), הפוליטי (האם צעד כזה תורם לסיום הכיבוש או למצער למודעות לעוולותיו), או האמנותי. המחזאית מרים קיני, המתנגדת למהלך, עושה זאת בשדה האחרון כשהיא אומרת: “תפקידה של האמנות – להיות אופוזיציה של אדם אחד. לא מעניין אותי לשכנע את המשוכנעים ולדבר רק עם הקהל שבאופן אוטומטי חושב כמוני. אני רוצה לדבר גם אל אנשים שמצויים איתי בקונפליקט.” הדיון בצעד הזה הוא דיון חשוב וטוב שייעשה בממדים שונים של שיח.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר, אלא על התגובה לצעד של שרת התרבות לימור לבנת. הנחרדת מכך שאנשי התיאטרון יוצרים “קרע בחברה הישראלית” וקוראת להשאיר את הוויכוח הפוליטי “מחוץ לחיי התרבות והאמנות”.

לבנת, את מצחיקה אותי. פעם אחת כי לא אנשי התיאטרון יוצרים קרע בחברה הישראלית. הכיבוש עושה זאת. למעשה, אני מתקשה לראות פיסת בד מטאפורית אחת שלמה בישראל. כולה קרעים קרעים. פעם שנייה כי תרבות ואמנות הן פרקטיקות אנושיות החדורות עד לשדן בפוליטיקה. פוליטיקה במובן הרחב: של הדרך שבה מארגנים בני אדם את חייהם המשותפים; ופוליטיקה במובן הצר יותר: של ויכוח על סדרי העדיפויות החברתיים. היכן בדיוק את רוצה להשאיר את הוויכוח הפוליטי? במליאת הכנסת (תיאטרון בפני עצמו)? הדיון הדמוקרטי מתנהל בכל מקום, וטוב שכך. כמובן שיש אמנים הבוחרים את הנתיב האישי והלירי. גם בהתכנסות אל האישי אפשר למצוא אמירה פוליטית, בפרשנות המתאימה. אבל ודאי שאי אפשר לכפות אותה עליהם. אך מאז ומתמיד היתה האמנות מקום של אוונגרד פוליטי. מקום של שאלה. של ספק. של תגר. של בעיטה.

אני רוצה להישאר כאן, הפעם. למרות שמדגדג לי מאוד, כפי שאתם מתארים לעצמכם, להתייחס לאמירה הפוליטית במובהק של לבנת: “לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות בכל מקום בו יבחר”. ולדבר קצת על האזרחים האלה, שחיים בשטח שישראל עצמה מכירה בו כשטח כבוש הכפוף למשטר משפטי של תפיסה לוחמתית. שאף שישראל החילה עליהם את חוקיה באופן פרסונלי, חיים לצד תושבים הכפופים לדינים אחרים באותו שטח. שחלקם הגדול, דומני, נוסעים יום יום לישראל גופה כדי לעבוד בה. על הזכות הזאת, המומצאת, לצרוך תרבות “בכל מקום שירצו” (כביכול כל אזרח בפריפריה בישראל נהנה ממנה), המצטרפת לזכויות היתר שיש לאדוני הארץ הללו.  ואף מִלה על כל הזכויות הנשללות בה בעת מתושבי השטחים הפלסטינים.

ואולי צודקת לבנת כשהיא תובעת את זכותם של תושבי ההתנחלויות לצרוך אמנות בביתם. אחרי הכול, כמו שאמר ניטשה, האמנות ניתנה לאדם כדי שלא ימות מן האמת.

Read Full Post »

על כלכלה, תבונה, פוליטיקה וכוח

בשעת צהריים, בדרך, אני שומעת ראיון ברדיו עם שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, על קריאת החרם של הפלסטינים על תוצרת ההתנחלויות. ברוש, כמו כל כובש נאור, הסביר שהוא דואג קודם כל לפלסטינים כי זה יפגע בהם. ההתנחלויות מספקות להם מקום עבודה. ובכלל, מה הם מערבים כלכלה ופוליטיקה. את הפוליטיקה צריך לפתור ליד שולחן הדיונים. אחר כך הוא עבר לאיומים: אנחנו ננקוט צעדי נגד. הם זקוקים לנמלים שלנו. מה הם חושבים, שנגיש להם את הלחי השנייה? ובכלל, הכלכלה שלנו הרבה יותר חזקה. אם רק נתעטש, תראי מה יקרה לכלכלה הפלסטינית, סיים, כמעט באקסטזה. 

אז מה הם באמת מערבים כלכלה ופוליטיקה? כביכול כלכלה היא דיסציפלינה נפרדת ומנותקת מכל עניין. ממש מדע טהור. אני דווקא מכירה מכל מקום את הצירוף “חברה וכלכלה”. ממתי כלכלה איננה עניין פוליטי וחברתי, נגזרת של השקפת עולם והכרעות ערכיות? ולמה מערבים כלכלה ופוליטיקה? ולמה היו להסכמי אוסלו נספחים כלכליים?

אפשר להתווכח על מידת התבונה הפוליטית שבצעד. אין ספק שהפלסטינים יפגעו בכך בעצמם. אבל ממה נפשך. הרי מאבק מזוין פסול מוסרית. עכשיו, כשסוף סוף ננקטים צעדים לא אלימים, גם הם נפסלים. תחילה בפטרונות, אבל מהר מאד באיומים ואפילו לא כל-כך מוסווים. אלא שההכרה בכך שזהו צעד שהפלסטינים ייפגעו ממנו רק מוסיפה לערכו. מה הרבותא בכך שאני כצמחונית אכריז שאני מתנזרת מבשר? התנזרות עבורי תהיה ממשהו שאני כן רוצה ואוהבת לאכול, אבל נמנעת. מה הרבותא בכך שלא אעבור על ציווי מוסרי רק כי הוא מתיישב ממילא עם האינטרס שלי? הרבותא היא בכך שאקיים ציווי מוסרי כשקשה לי, כשנוח לי יותר לא לעשות זאת, כשאני משלמת מחיר. “יתגבר כארי”, נפתח השולחן ערוך; גם כשאין הנפש נוטה לכך, לעבודת הבורא.

ומה באמת רוצים מהפלסטינים, שימשיכו לבנות את ההתנחלויות? שיתרמו לכלכלה הקולוניאלית המשתמשת במשאבי השטח לטובתה? אם הם משלמים את המחיר ובכל זאת החליטו לנקוט בצעד הזה – זה רק ראוי להערכה.

ועכשיו מגיעים לשיא. לא כדאי להם. אנחנו הרי יותר חזקים. אם רק נתעטש, תראי תראי מה יהיה. העובדה שישראל הרבה יותר חזקה מהפלסטינים היא common knowledge. די להסתכל על איך משתקפים יחסי הכוחות האלה במספר ההרוגים משני הצדדים מאז תחילת האינתיפאדה הראשונה, אם למישהו נורא דחוף. ובממדי ההרס האחר. אז כן, גם בכלכלה. וגם ביחס לחרם משתקפת הפילוסופיה הקולוניאלית של ישראל במירעה. מצגת של כיבוש נאור במיטב הרטוריקה הפטרונית; ברקע איומים; בסוף ובעיקר כוח.

Read Full Post »

בעקבות פוסט של ולווט הגעתי להתבטאות של אורנה אושרי שכתבה כדלקמן:
”אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות ובדרך כלל, ואולי לא כדאי שאגלה, כשאני שומעת על פיגוע בשטחים, כולל הרוגים, אני מושכת בכתפיי, בגלל שזה חוץ לארץ בעיניי”.

גם אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות. אבל אני רחוקה מלמשוך בכתפי כשיש פיגוע בשטחים. אני חושבת שאדישות להרג אזרחים כאשר הם לא האזרחים ה”נכונים” היא עמדה מעוותת ומגונה מבחינה מוסרית.
עמדה כזאת מקעקעת גם את ההבחנה היסודית שמאפשרת לצאת, בין השאר, נגד טרור. העובדה שהמתנחלים יושבים היכן שהם יושבים שלא כחוק על פי הדין הבינלאומי, איננה רלוונטית לכך שהם זכאים להגנה על חייהם. הם גם עדיין אזרחים. 
אעיר עוד כי מי שמתייחס אליהם כאל מי שאינם אזרחים, ולכן כמי שהם יעד לגיטימי להתקפות – למעשה “מלבין” את ישיבתםי בשטחים… שכן לכוח הכובש מותר להשתמש בשטח הכבוש לצרכים צבאיים. אסור לו רק ליישב בשטח הכבוש את אזרחיו. אם המתנחלים אינם אזרחים הרי ההתנחלויות אינן לא-חוקיות…

לחוד אפשר להעיר על כך שלאושרי לא אכפת גם כשבחו”ל נהרגים אנשים. נכון שאדם קרוב אצל עצמו; ואיש לא יטען בכנות שאיננו מזדעזעים יותר כשנהרג מישהו שאנו מכירים היכרות אישית מאשר כשאנו קוראים כרוניקה על אדם זר שמת. אבל מוות הוא תמיד נורא. איך אפשר למשוך כתפיים מולו? דווקא בכך חושפת אושרי שהיא זאת האוחזת בגישה פרטיקולריסטית לעילא, כזאת שמתבטאת אצל אחרים ב”זה טוב ליהודים?” ודומיהם. מה ההבדל העקרוני בין אושרי לבין אלה שאכפת להם רק כשיהודים נרצחים?

לשבור את המראה

רוב (קטן) בציבור סובר שיש בישראל עודף חופש ביטוי, ושאין לאפשר לארגוני זכויות אדם החושפים מעשים לא מוסריים של ישראל לפעול באופן חופשי. רוב גדול הרבה יותר – קרוב ל-74% – סוברים כי יש “להטיל עונשים כבדים על עיתונאים המפרסמים ידיעות החושפות מידע על מעשים לא מוסריים של הצבא והשב"כ”. לרוב הציבור, אפוא, לא אכפת שנעשים מעשים לא מוסריים. אכפת לו שמדווחים עליהם. או "ש”מלשינים” עליהם לגולדסטון. במקום לדאוג באמת לפרצופה של המדינה, בכך שלא ייעשו כאן מעשים כאלה, או שלפחות ישאפו לצמצומם, יחקרו חשדות להם ויענישו את האחראים להם (ואז לא יהיה צורך בשימוש בדין הבינ”ל לשם כך) – שוברים את המראה.

באופן אירוני, חוט דק מסוים קושר את עמדתה של אושרי ביחס למתנחלים, לידיעה הזאת. החוט הזה הוא יחס סלקטיווי למוסר.

 

Read Full Post »

כשההתנתקות עמדה על סדר היום כתבתי על זה בקצרה. עכשיו, כששוב עולה הטענה מצד המתנחלים ש"לא יעלה על הדעת" שהצבא יפנה אזרחים, כנראה צריך לחזור לזה.
יש שתי סיבות עיקריות לכך שלא רק שלצבא יש סמכות לפנות אזרחים תושבי השטחים, אלא שזה תקין ואפילו מתבקש.  כדי להבין זאת, יש להבין מכוח מה יושבים המתנחלים היכן שהם יושבים, מבחינה משפטית.

השטח שבו יושבים המתנחלים איננו שטח ריבוני של מדינת ישראל אלא שטח הנתון לתפיסה לוחמתית (belligerent occupation). הוויכוח בישראל איננו על המצב המשפטי-העובדתי הזה, שבו הכיר גם בית המשפט העליון, אלא ויכוח פוליטי בשאלה מה צריך להיות מעמדו של השטח בעתיד. דיני התפיסה הלוחמתית מאפשרים תפיסת שטח רק על-פי צווים צבאיים. וכך נעשה גם לגבי תפיסת השטח לצורך הקמת ההתנחלויות. למעשה, אין למפקד צבאי סמכות חוקית לתפוס קרקע בשטחים אלא אם כן השטח כבוש (occupied). כלומר, המתנחלים יושבים היכן שהם יושבים רק בזכות זה שהמפקד הצבאי התיר להם לעשות זאת. מי שבוחר בכל-זאת לטעון שהשטח איננו כבוש, חייב לתת הסבר משפטי מכוח מה נתפסו שם שטחים.

אחת הנפקויות של תפיסת שטחים באמצעות צווים צבאיים מכוח דיני התפיסה הלוחמתית, היא שישיבתם שם היא זמנית. את זה לא אני אמרתי. את זה אמר בית המשפט העליון; בבג"ץ בית-אל, שבו קבע השופט לנדוי כי

"היישוב האזרחי יוכל להתקיים באותו מקום רק כל עוד מחזיק צה"ל בשטח בתוקף צו התפיסה. החְזקה זו עצמה יכולה לבוא לידי גמר באחד הימים, כתוצאה ממשא ומתן בינלאומי העשוי להסתיים בהסדר חדש שיקבל תוקף לפי המשפט הבינלאומי והוא אשר יקבע את גורל היישוב הזה, כמו של ישובים אחרים הקיימים בשטחים המוחזקים".

ולענייננו – מי שהעלה הוא זה שיוריד. זה נכון משפטית ומכל בחינה אחרת.

הסיבה השנייה היא שכאשר בהפרות חוק של אוכלוסייה היושבת באותו שטח מטפלים שני גופים שונים – בפלסטינים הצבא ובישראלים המשטרה, כפי שרוצים המתנחלים – זה מזכיר את המִלה הזאת שאסור להגיד בקול רם. לא שזה תקדים או פעם ראשונה. הם גם כפופים למערכת חוקים שונה; הם גם נוסעים בכבישים נפרדים. זה לא ממש טיעון שישכנע מישהו מאותו גרעין קנאי של המתנחלים, אני חוששת, אבל בכל-זאת צריך לומר זאת.

עוד בנושא:

כשהנוכחות מלכתחילה אינה חוקית
מהי קטסטרופה הומניטרית
במורד האפרטהייד (ב')
כביש נוסף במורד האפרטהייד

Read Full Post »

ספר חדש של גרשום גרוננברג חושף כי כבר בספטמבר 1967 הוזהרה ממשלת ישראל שתכניתה ליישב אזרחים ישראלים בשטחים מנוגדת למשפט הבינלאומי. תיאודור (תדי) מירון, ששימש אז כיועץ המשפטי של משרד החוץ, התבקש לחוות דעתו על תכניתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול לאשר התנחלויות בגדה המערבית וברמת הגולן, שנכבשו שלושה חודשים קודם לכן. מירון הוא כיום אחד המשפטנים המובילים בעולם למשפט בינלאומי של זכויות אדם ולמשפט הומניטרי בינלאומי. הוא לימד שנים רבות באוניברסיטת ניו-יורק, כיהן עד לאחרונה כנשיא בית המשפט הפלילי הבינלאומי ליוגוסלוויה לשעבר וממשיך לשבת כשופט מן המניין בבית הדין הזה.
במכתב מלווה לתזכיר, שסוּוג "סודי ביותר," קובע מירון כי "התיישבות אזרחית בשטחים המוחזקים סותרת הוראות מפורשות של אמנת ג'נבה מס. 4". בגוף התזכיר מצטט מירון את סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית ואת הפרשנות של הצלב האדום לאמנה (מ-1958), וקובע: "האיסור הוא איפוא איסור קטגורי, ואיננו מותנה במניעי ההעברה או במטרותיה והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת". אם בכל זאת יוחלט על התיישבות יהודית בשטחים המוחזקים, ממשיך מירון, חיוני שהיא תיעשה רק על-ידי גופים צבאיים ותישא אופי זמני בלבד. "גם אם מיישבים צבא ולא אזרחים", מוסיף מירון, "חייבים מבחינת המשפט הבינלאומי להתחשב בשאלת הבעלות על הקרקע". מירון מצטט את סעיף לתקנות האג מ-1907, הנחשבות לחלק מן המשפט המנהגי המחייב את כל המדינות. הסעיף קובע כי יש לכבד רכוש פרטי ואין להחרים אותו. מירון מתייחס בהמשך לעמדתה של ישראל כי לא מדובר בשטח כבוש ומזכיר כי לא רק גורמים בינלאומיים לא מקבלים עמדה זו, אלא כי "מעשים מסוימים של ישראל עצמה אינם מתיישבים עם הטענה שהגדה איננה שטח כבוש". למשל, צו הוראות ביטחון מ-1967 קבע בסעיף 35 כי "בית משפט צבאי ומינהלת בית משפט צבאי יקיימו את הוראות אמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה בכל הקשור להליכים משפטיים, ומקום שישנה סתירה בין צו זה לבין האמנה האמורה, הוראות האמנה עדיפות".

ההמשך ידוע. כפי שמזכיר גרוננברג במאמר שהוא מפרסם היום בניו-יורק טיימס, שבוע לאחר קבלת התזכיר אישר אשכול להקים מחדש את כפר עציון, כ"היאחזות נח"ל". לא רחק היום והתנחלויות אזרחיות גלויות הוקמו בשטחים הכבושים. כיום חיים שם רבע מיליון אזרחים ישראלים. מי שמוסיפים להשתמש בטיעון כי הוראות אמנת ג'נבה אינן חלות על הגדה המערבית אינם מודעים לחוות הדעת המשפטית הזאת, שהקדימה את מפעל ההתנחלויות.
האמת ניתנת להיאמר, כי כיום גם בית המשפט העליון של ישראל בודק את פעולותיה על-פי אמנת ג'נבה הרביעית. אבל ממאן לבחון את השאלה הכללית של חוקיות ההתנחלויות. אולי העותרים הבאים יצרפו את התזכיר הסודי של מירון לתצהירים שלהם.
ולכל זה יש קשר, נדמה לי, לאייטם הבא.

עוד בנושא: איזה חוק בדיוק?

"איש לא יחקור אותי"

"מה את חושבת לעצמך? איש לא חקר אותי כשהייתי סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל ואיש לא יחקור אותי כשר ביטחון". כך, על פי הדיווח, צעק שר הביטחון על עו"ד טליה ששון, בנוכחות קצינים בכירים והיועצת המשפטית של משרדו, כששון ביקשה לדעת מדוע איננו חותם על צווי הריסה נגד מאות מאחזים לא חוקיים.

ובכן, אם יורשה לי, זאת בדיוק הבעיה. שאיש לא חקר את מופז כשהיה סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל. לו היה הדבר נעשה אז, יתכן שהיו נחסכים כמה פשעי מלחמה. יתכן גם שקצינים בכירים לא היו נאלצים להישאר בארץ ולהימנע מלצאת ללימודים בחו"ל מחשש כי יועמדו שם לדין. כשמדינה ממלאת את חובתה לחקור כהלכה חשד לפשעים, ולהעמיד לדין את החשודים בביצועם כשיש יסוד לכך, מתייתר הצורך כי הקהילה הבינלאומית תפעל בנדון. כל עוד איננו עושים זאת, אל נבוא בטענות למדינות אחרות על כי הן ממלאות את הוואקום.

עוד בנושא: מי מפחד משיפוט בינלאומי?

Read Full Post »

Older Posts »