לאחרונה אני מהרהרת בקשר העמוק שאני מוצאת בין יוגה לשבת.
זמן מזרון, אימון היוגה, הוא מפלט. מקום להתנתקות מן המירוץ (“להספיק, להספיק!”), מן ההמולה, מן ההתניות. (אי של שקט בתוך האי-שקט, כפי שיש האוהבים לקרוא לה, במסגרת הקלישאות שבהן מקדמים מורי יוגה מסוימים את מרכולתם. שהסטודיו שלהם תמיד “קסום”).
גם השבת היא אי כזה בתוך השבוע. מובדל. ומאפשר להתנתק מכל המשעבד אותנו. עצירה, פסק זמן.
רגע, אבל יוגה משמעה איחוד; חיבור; רתמה. אז איך זה שאנחנו מדברים כאן על התנתקות? כי זה הסוד: כדי להתחבר צריך להתנתק ממה שמפריע לעשות זאת. מהמירוץ, מההמולה, מההתניות. כדי שאפשר יהיה למצוא חיבור פנימה. ואז גם החוצה.
והשבת? אותו דבר ממש. התנתקות לצורך חיבור. חיבור לא לרעש החיצוני, לזמזום המתמיד, אלא למה שחשוב באמת. להיות ולא לעשות. טעינת מצברים פנימית שמאפשרת לנו אחר כך לחזור לזרם של השבוע, בכוחות מחודשים.
כפי שאימון היוגה הוא זמן שבו אנו מתנתקים לכאורה על-מנת להתאחד באמת, מתרחקים על-מנת להתכנס, כך גם השבת. אימון היוגה הוא פסק הזמן היומי; המאפשר לנו לעצור ולהרפות, ואז להיכנס או לחזור אל היום אחרי ששבנו ומצאנו את המרכז הפנימי שלנו והתייצבנו בו. והשבת היא פסק הזמן השבועי שבו עוצרים (לא אחר-כך, לא תכף: עכשיו!), מרפים, מתנתקים מההמולה; רק כדי להתחבר שוב לשקט הפנימי, ומתוכו לפעול.
בשנה שעברה יום ההתנתקות נפל על הפרשה של עגל הזהב. לא היה מתאים מכך, לטעמי. ותהיתי אם זה מכוון. מכיוון שפרשת 
קרוא וכתוב 