What magic is there in the pronoun “my”, that should justify us in overturning the decision of impartial truth?
אמרה זאת של ויליאם גודווין שימשה כמוטו לספרי על זכויות הגירה וגבולותיהן. את הספר הקדשתי לזכרו של אבא שלי [שבחודש הבא ימלאו 20 שנים למותו], שהיה, כפי שכתבתי, “הראשון ללמד אותי שמה ששלי איננו בהכרח חשוב יותר”.
ישנם ללא ספק הקשרים שבהם לא רק נכון אלא חובה להפעיל את אמות המידה האוניוורסליות, החלות על כל אדם באשר הוא אדם. בנסיבות של צדק אין מקום לשיקולים אישיים ולמשוא פנים. עם זאת, אין לכחד שישנם גם הקשרים אנושיים אחרים, שבהם אנו מעדיפים בני-אדם מסוימים. למשל, בקשרי חברות או משפחה. הבעיה איננה בעצם ההעדפה, אלא בשאלה האם היא מופעלת בהקשר הנכון. אם אעדיף את בת משפחתי במכרז או לא אפסול את עצמי כשופטת מלשבת בדין בתביעתה – ודאי שאנהג במשוא פנים ואמעל בתפקידי. אך אם אשב ליד מיטתו של חברי בבית-חולים, אדם זר לא יוכל לטעון כלפי שאני מפלה אותו לרעה בכך שאינני סועדת גם אותו. יש הטוענים שהחובות המיוחדות רק מתוספות על אלו הכלליות, לא באות במקומן. אבל אי-אפשר לטעון שהן לעולם אינן מתנגשות. הפרסקריפציה ”עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין”, מדגימה המלצה אחת כיצד יש להיחלץ מההתנגשות. המלצה אחרת ניתנת בדמותה של אלת הצדק, שעיניה מכוסות כדי להמחיש את עוורונו של הצדק.
קרוא וכתוב 