Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ועדת וינוגרד’

הרעש שלפני הסערה

תחילה אנו מעלים את האבק ואחר-כך טוענים שאיננו יכולים לראות (ברקלי)

כבר שבועות שהתקשורת מפמפמת את וינוגרד, פמפום שהגיע לשיא בימים האחרונים. נדמה שהדוח כבר נהפך למשני ביחס לרעש התקשורתי שהיא נחושה בדעתה להקים. כאילו מוטלת עליה חובה עליונה ליצור דרמה, by hook or by crook. והמציאות? עם כל הכבוד, היא לא תמיד יוצרת רייטינג.

וכמו בתרגיל שחוק מלימודי הספרות, מצטרפת לסערה הפוליטית שבה מאיימת עלינו התקשורת הסערה החורפית התורנית, שהיום פרצה סו"ס אחרי ציפייה ארוכה. גם כאן לא מספיק שיהיה קר, גשום וסוער. ממש כמו בקיץ, צריך לאיים עלינו בכל המילים המפחידות שבמילון, עד שנגיע למסקנה שיציאה מהבית תהיה בבחינת התאבדות. שלא לדבר על שלג שזוקפת אזניים בכל פעם ששמה מוזכר ולא מבינה למה פתאום כל החזאים מדברים עליה. אבל למי שהתמזל מזלו ויש לו בית וגם אפשרות להסיקו, והוא איננו דר-רחוב הקופא למוות במדינת היהודים במאה ה-21, אין סיבה להיכנס לפאניקה, למורת רוחם של השדרים.

אז מחר שיא הסערה. איזו סערה? שתיהן, כמובן. אבל המחזה שיציגו בבנייני האומה (בחסות מפלסות השלג של עיריית ירושלים) הוא לא באמת העניין בשביל התקשורת. העניין הוא היא עצמה, היכולת שלה למלא דפים בניתוחים שערכם מפוקפק, לפתוח אולפנים במשך כל היום ולגייס את כל הפרשנים במיל'.

כי כמו הסערה בחוץ (עדכון: יצאתי. שלג זקוקה לטיול שלה. וזה הרבה פחות נורא מכפי שזה נראה מתוך הבית, שלא לדבר על מרקע הטלוויזיה), גם וינוגרד משרת יותר מכל דבר אחר את האינטרסים התקשורתיים. הדוח שכבר פורסם איננו דוח ביניים, כפי שטועים לומר פרשנים רבים, אלא דוח חלקי. משמע, הוא איננו דוח שמסקנותיו הן מסקנות ביניים שעשויות להשתנות בדוח הסופי. מדובר בדוח סופי לגמרי לגבי אותה תקופה שנבדקה בו. על אותה תקופה לא צפוי להיאמר דבר חדש בדוח שיפורסם מחר. ומה שנאמר עליה כבר חמור דיו, כמו שיודעים מי שספרו כמה פעמים מוטה שם הפועל כ.ש.ל.  כשיוצרים כזאת דרמה, האנטי-קליימקס די צפוי. בסוף עוד וינוגרד לא יספק את הסחורה חלילה. לא נורא: כמו בפרשת רמון, התקשורת גם אז לא תבחן את עצמה אלא תשפד את הוועדה.

עוד בנושא
שלוש הערות על המלחמה האחרונה (ולא בלבנון)
ועדוקרטיה: דמוקרטיה כשלטון הוועדות

Read Full Post »

כותב אלוף בן בהארץ של יום חמישי על אכזבתו מוועדת וינוגרד: "יש 'חשיבות ציבורית חיונית' לשאלה, אם בראש המדינה והצבא עומדים מנהיגים ומפקדים הראויים לכך. אם ההגה הלאומי מופקד בידי אנשים שכשלו, חובת הוועדה לדאוג להחלפתם." כותרת המאמר הזה היא ההחמצה של וינוגרד. אבל משקוראים את המשפט הזה, נראה כי נכון יותר להכתירו כאי-ההבנה של בן. מבחינת הבנתו בדמוקרטיה, היה צריך בן לקבל ציון 'בלתי מספיק'.

מהכתב המדיני של עיתון הארץ ניתן לצפות כי יזכור שהריבון בדמוקרטיה הוא האזרחים. בדמוקרטיה ייצוגית בשיטתה הנהוגה אצלנו הם בוחרים את נציגיהם לפרלמנט ואלו – את הממשלה. כאשר הממשלה כושלת לדעת האזרחים – בידם להחליפה באמצעות נציגיהם, שהפיקוח על הממשלה הוא אחד מתפקידיהם החשובים. לא רק ששום ועדה אינה חייבת, אלא היא אינה רשאית להחליף ראש ממשלה נבחר. אם האופוזיציה כושלת בתפקידה לבקר את הממשלה, אם נציגיהם של האזרחים מעדיפים שלא להחליף ממשלה כושלת ואפילו אם האזרחים עצמם שבים ובוחרים את אותם מנהיגים כושלים – זה חבל מאד. אך זה איננו מעניק שום הרשאה לא לוועדה ולא לבג"צ להחליף אותם; ודאי לא בהליך כמו זה של ועדת חקירה או בדיקה, שעל מסקנותיו אין ערעור. נדמה לי שבן היה פחות נלהב לו הוועדה היתה מסיקה מסקנות אישיות גם לגבי עיתונאים (אחדים מהם נושאים באחריות מסוימת להשפעה על מהלכים של מלחמת לבנון השנייה, יש הטוענים). וחברי כנסת ודאי לא היו מצדדים ב"זכותה" של ועדה כזאת לקבוע כי הם – שנבחרו לתפקידם – צריכים לפרוש ואינם רשאים שוב לעולם להיות נבחרי ציבור. כדאי שחולשתם הפוליטית של נבחרינו ותסכולם המקצועי של עיתונאים – שלא מצליחים להשפיע עליהם – לא יובילו אותם לקביעות מופרכות המעידות כי הבנתם בדמוקרטיה שואפת לאפס.

באפריל כתבתי רשימה על ועדת וינוגרד, שסעיפה השלישי דן בסוגייה הזאת. מפאת הרלוונטיות שלהם, אני מביאה את הדברים שוב.

היום שבו תיגמר הדמוקרטיה הייצוגית

הוא היום שבו ועדה – בדיקה או חקירה – תמליץ כי ראש ממשלה צריך להתפטר בשל תפקוד פוליטי לקוי. הוועדה צריכה להגיש מסקנות, נוקבות וחמורות ככל שיהיו, לגבי תפקודו של הדרג הפוליטי. את המסקנות הפוליטיות צריכים לקבל האזרחים. ישירות בקלפי, בהפגנות, או באמצעות נציגיהם הנבחרים בפרלמנט. למרות הביקורת שנהוג להשמיע על ועדת אגרנט בעניין זה, הרי ההפרדה שהיא שירטטה בין הדרג המבצע הממונה לבין הדרג הפוליטי היתה נכונה מבחינה דמוקרטית. בסופו של דבר, שלחו האזרחים את ממשלת המחדל הביתה, ובצדק. אבל אין קיצורי דרך, ואוי לנו שוועדה כזאת או אחרת, שאיננה מבטאת את רצון העם במובנו הדמוקרטי – תיקח על עצמה את התפקיד הזה. נציגינו בכנסת הם הם שצריכים לתבוע מן הממשלה דין וחשבון על פעולותיה הפוליטיות ונשיאה באחריות בגינן, בשם שולחיהם. לא לצפות שוועדת בדיקה או חקירה תשלח את הדרג הפוליטי הביתה במסגרת המלצות אישיות, לראות בכל מסקנה שאיננה כוללת המלצה כזאת משום מעילה של הוועדה בתפקידה, או לצפות שבית המשפט העליון יוציא עבורם את הערמונים מן האש. זאת איננה מלאכה פוליטית קלה והיא כרוכה בלא מעט תסכול, אבל יש להיזהר מפני פגיעה אנושה ברעיון שהממשלה צריכה לשאת באחריות פוליטית בגין מעשיה בפני שולחיה. ושאת האחריות הפוליטית הזאת צריך לקבוע העם בדרכים הדמוקרטיות שנועדו לשם כך, לא ועדת חקירה ולא בית המשפט. הדרג הפוליטי הוא דרג נבחר ואת החשבון אתו צריך לעשות העם, בין השאר על בסיס הממצאים והמסקנות שוועדה כזאת מגיעה אליהם. כולי תקווה שמסקנותיה יגרמו לעם לצאת לרחוב ולדרוש את לכתה של הממשלה. אבל היום שבו ועדה זאת או אחרת תפיל ממשלות באופן ישיר יהיה סופה של הדמוקרטיה הייצוגית. לכן בית-המשפט צריך לנהוג ריסון יתר ולהיזהר רוב זהירות מפני החלת המשפט המינהלי באופן גורף על החלטות פוליטיות שהממשלה נבחרה בדיוק כדי לקבל אותן.  המלצותיה של ועדת כהן לגבי שרון לא גובשו בשל תפקודו הפוליטי הלקוי אלא בשל מעורבותו בפשעי מלחמה.  עיתונאים ואנשי ציבור המבקשים המלצות אישיות בדמות ראשו של פוליטיקאי זה או אחר, רצוי ראש-הממשלה – לא מבינים כי הם כורתים את הענף שעליו הם עצמו יושבים, יחד עם כולנו. הליכים דמוקרטיים לא יכולים להיות טובים רק כשהם מביאים לתוצאות הפוליטיות המועדפות עלינו. הבו לנו ממצאים ומסקנות, קשות ככל שיהיו. תנו לנו – האזרחים ונציגיהם הנבחרים – את מלאכת התרגום המעשי שלהן לכלל המלצות פוליטיות לגבי הדרג הפוליטי.

מתוך שלוש הערות על המלחמה האחרונה (ולא בלבנון) 18.4.07

Read Full Post »

חיים רמון גילה בעדותו בוועדת וינוגרד כי למעשה התנגד למתקפה היבשתית עם סיום המלחמה, ותמך בה רק כדי לתת גיבוי לאולמרט. טוב, וגם כדי "להציג הישג". לפני ימים אחדים הכריז אולמרט, בלי בושה, שמינה את רמון ובר-און לתפקידיהם כי הם חברים שלו. אה, וגם כי "הם הטובים ביותר" (הא?). זו חברות וזה שכרה.  שתי האמירות האלה קשורות זו בזו גם במבנה שלהן – איזו סיבה ניתנת ראשונה ואיזו במאמר מוסגר – וגם בביטוי שהן נותנות לחברות ההדוקה בין ראש הממשלה למשנה שלו. זה מגבה אותו בהחלטה שמחירה היה 33 חיילים (וזה רק מהצד שלנו), וזה מחזיר אותו לממשלה לאחר שהורשע במעשה מגונה. אני מקווה שבישיבת הממשלה שבה הוחלט על המתקפה היבשתית היה רמון מרוכז קצת יותר מאשר בזאת שהתקיימה ביומה הראשון של המלחמה. אז, בדיון שבו הוחלט לצאת למלחמה, היה רמון עסוק בשמירה בנייד שלו מספר טלפון של קצינה צעירה שכמה דקות קודם החליט לתחוב את לשונו לפיה.

רמון הוא כבר השר השני שמתברר כי בעצם התנגד (למלחמה או לחלקים ממנה) אבל הצביע בעד. [עוד אחד נמנע אבל "חשב נגד"]. גם לחברו הטוב פרס גמל אולמרט, והוא יושב היום לבטח במשכן הנשיא. חוץ מלתגמל חברים עסוק אולמרט בעיקר בלהרוס כל מוסד שעוד נשאר במדינה הזאת. באמת יותר מתאים לו לנהל חנות מכולת. הבעיה היא שהבדיחה הזאת היא עלינו. והמדינה שאהוד ("ראש ממשלה לא צריך אג'נדה") אולמרט מנהל (הוא פשוט "הולך לעבודה", כזכור) כבר נראית יותר כמו הקוזה נוסטרה מאשר כמו המכולת השכונתית. ובעיקר, אין שום סוּפּר ברחוב השני שאפשר לעבור אליו. שום דבר לא לגמרי חדש ובכל זאת דומה שנשברים פה כמה שיאים של ציניות וחוסר בושה. מילא שאולמרט ורמון מגיעים זה לזה. למה הם מגיעים לנו?

33 חיילים נהרגו במתקפה היבשתית שהוחלט לפתוח בה ביומיים האחרונים של המלחמה, כשהפסקת אש היתה כבר באופק. לכך נתן חיים רמון את ידו כי לא היה נעים לו מאולמרט. ואנחנו, אנה אנו באים.

עוד בנושא: משחקים בחיינו ובעתידנו

Read Full Post »

חלוץ. לא למד דבר ולא שכח דבר.

שואה

השבוע קראתי בבלוג של נדב פרץ ששמו של דניאל פרל ז"ל נחרט על אנדרטת השואה במיאמי. דניאל פרל הוצא להורג באופן זוועתי משום שהיה יהודי. אבל לא כל יהודי שנרצח מסיבות אנטישמיות הוא קורבן שואה. התוצאה, כמו שכותב נדב, היא זילות השואה.

בועה

לא צריך לחכות למסקנות ועדת וינוגרד כדי לדעת שלפחות ברמה האישית רמטכ"ל המלחמה, דן חלוץ, לא למד דבר ולא שכח דבר. די היה לצפות בתמונות שהקרין השבוע ערוץ 10 ממסיבת הפרידה שערכו לחלוץ חבריו, ששיאן תגובתם לנוכח החיקוי היצפאני המבזה (יותר מכל אותם, לדעתי) של שר הביטחון. החבר'ה הטובים (לטיס) פשוט התגלגלו מרוב צחוק. מי שמסוגל להאדיר את עצמו רק על-ידי הנמכת והקטנת אחרים – מעיד יותר מכול על עצמו. חלוץ מוכיח כי גם בדרכו להרווארד הוא לא יצא מבועת ההתנשאות והיהירות שבה הקיף את עצמו כל חייו במדים. יותר מדי בחורים צעירים שילמו על כך בחייהם במלחמה האחרונה.

בתחתית

מדור תרבות וספרות של הארץ ירד לשפל חדש בשבוע שעבר, בנותנו למי שהוא אחד ממושאי הביקורת המרכזיים בְּספר – לסקור אותו. יתכן שכל מלה בביקורתו של פרופ' יוסף גרודזינסקי על ספרו של פרופ' אלחנן יקירה היא אמת לאמיתה. אך מאחר שגרודזינסקי הוא אחד המבוקרים בו – אין זה ראוי לתת לו לעשות את מלאכת הרצנזיה. אבל למה שזה יפתיע אותנו, הרי המדור הזה היה כבר מזמן לפנקס חשבונות אישי של הכותבים בו; בעידודו, כך נראה, של העורך*. לא יושר ולא יושרה, אבל העיקר "תרבות".

* לשמחתי מעולם לא הצעתי מאמר למדור זה שעורכו המכובד דחה, כך שאת ביקורתי הוא לא יוכל לפטור ברגשי התסכול של הכותבים הדחויים, כפי שהוא נוהג לעשות בדרך-כלל. תגובה עניינית לביקורת שנמתחת עליו בעניינים אלה עדיין לא שמענו.

Read Full Post »

לא, לא מלחמת לבנון השנייה אלא המלחמה שהתפתחה בעקבותיה – בין ועדת וינוגרד לבג"צ ובין בית המשפט לדמוקרטיה של נציגים.

ההתנגשות החזיתית בין ועדת וינוגרד לבג"צ ובעיקר תִלֵי המילים שנכתבו על העילה לכך – כבר חרגו מעבר לכל פרופורציה. בעיסה הזאת התערבבו להם מרכיבים מתחומים שונים, טעויות משפטיות של פרשנים, אי-הבחנה בין עיקר לטפל, ובלבול בין משאת נפש פוליטית לבין הליכים מוסדיים נדרשים. אולי בחמין תרכובת כזאת משביחה את העיסה (לא יודעת, לא אוכלת), אבל לדיון הציבורי בנושא – זה בהחלט לא מועיל. בהערותי אני מבקשת להתרכז בבלבול המסוכן ביותר, בעיני, שהוא בין התחום המשפטי לתחום הפוליטי.
חקירה דוגמת זאת שהממשלה החליטה לבצע שייכת לתחום הציבורי של קבלת החלטות, ביצוען ותפקוד הגופים הרלוונטיים בזמן מלחמת לבנון השנייה. סחיבת הנושא לזירה המשפטית, כמו תמיד בישראל, מעניק לבג"צ תפקיד לא לו, ונובע, כרגיל, מחולשת המערכת הפוליטית; במקרה זה, האופוזיציה שמבקשת לנגח את הממשלה על תפקודה. לבית המשפט יש תפקיד משפטי וסמכויותיו אמורות להיות מוגדרות. כשהמערכת הפוליטית-הציבורית מבקשת ממנו לבצע, למעשה, את התפקיד שלה אין כוח לבצע, והוא "נגרר" בשמחה – התוצאות עלולות להיות הרות-אסון לדמוקרטיה הישראלית, או מה שנשאר ממנה. המשך…

Read Full Post »