קרוא וכתוב

הניצבים בדימוס אבן חן וקליין פנו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר ושר הביטחון, בגין גרימת מוות ברשלנות. פנייה שהיא דוגמא מובהקת ל-overkill. כזה שעלול לקבור את הסיכוי שאיזו שהיא נטילת אחריות והפקת לקחים לעתיד תתבצע כאן. למעשה, נתניהו יכול להיות מרוצה מהפנייה. היא מהווה בטוחה לא רעה לכך שלא יארע לו שום דבר חמור כתוצאה מהשריפה בכרמל. ארוע שהוא אחראי לו לא רק אחריות על מיניסטריאלית, אלא גם כמי שהיה שר אוצר עם סדר-יום מפורש של ייבוש המגזר הציבורי (אך חלומות על תקיפת אירן כראש הממשלה).

השריפה בכרמל היא תוצאה ושיא של הפקרה מתמשכת של השלטון את אזרחי המדינה. מי שנבחרו על-ידם לנהל את ענייניהם המשותפים כנאמניהם מעלו בתפקידם. לכן עליהם ללכת הביתה. או עכשיו או בבחירות הקרובות, המועד שבו בדמוקרטיה אזרחים באים חשבון עם שלוחיהם. חקירה פלילית איננה הערוץ המתאים לבירור וקביעה של אחריות פוליטית. גם ועדת חקירה לא אמורה להעביר דרג נבחר מתפקידו, אף אם תצביע על ליקויי התפקוד שלו ועל אחריותו לארועים. (לו הייתי נתניהו לא היייתי מתנגדת כל-כך לוועדת חקירה, זה דווקא מתכון די בטוח לקבירת מסקנות. צורך אין בה זה ברור).
את הנבחרים מחזירים הביתה רק האזרחים. במגוון האמצעים שעומדים לרשותם במשטר דמוקרטי. לא רק בחירות אחת לארבע שנים. פעילות פרלמנטרית של האופוזיציה; פעילות מפלגתית אחרת; מחאה אזרחית; הפגנות; גיוס דעת קהל.  אזרחות פעילה היא הרבה יותר ממימוש זכות הצבעה. מדיה חברתית היא עוד כלי שהתוסף, אבל עם כל הכיף, לא הפייס יעשה את העבודה. הוא עלול אפילו להיות קאונטר-פרודוקטיב, ביוצרו אשליה של פעולה. עם כל הצער שבדבר (או לא), אין תחליף לעשייה הפוליטית, זאת אף אם צורותיה מתרחבות במאה ה-21.  לא בית המשפט, לא היועמ”ש ולא המשטרה. וזה לא שאי אפשר למצוא היבטים פליליים בסיפור הזה; הם רק לא העניין. העניין בעיקרו הוא יצירת תרבות פוליטית של נשיאה באחריות (accountability). ואת זאת שום חקירה פלילית לא תביא. רק אנחנו.

עוד בנושא:
שלוש הערות על המלחמה האחרונה (ולא בלבנון)
חולשתה של המערכת הפוליטית. וקלונה

Read Full Post »

לא, לא מלחמת לבנון השנייה אלא המלחמה שהתפתחה בעקבותיה – בין ועדת וינוגרד לבג"צ ובין בית המשפט לדמוקרטיה של נציגים.

ההתנגשות החזיתית בין ועדת וינוגרד לבג"צ ובעיקר תִלֵי המילים שנכתבו על העילה לכך – כבר חרגו מעבר לכל פרופורציה. בעיסה הזאת התערבבו להם מרכיבים מתחומים שונים, טעויות משפטיות של פרשנים, אי-הבחנה בין עיקר לטפל, ובלבול בין משאת נפש פוליטית לבין הליכים מוסדיים נדרשים. אולי בחמין תרכובת כזאת משביחה את העיסה (לא יודעת, לא אוכלת), אבל לדיון הציבורי בנושא – זה בהחלט לא מועיל. בהערותי אני מבקשת להתרכז בבלבול המסוכן ביותר, בעיני, שהוא בין התחום המשפטי לתחום הפוליטי.
חקירה דוגמת זאת שהממשלה החליטה לבצע שייכת לתחום הציבורי של קבלת החלטות, ביצוען ותפקוד הגופים הרלוונטיים בזמן מלחמת לבנון השנייה. סחיבת הנושא לזירה המשפטית, כמו תמיד בישראל, מעניק לבג"צ תפקיד לא לו, ונובע, כרגיל, מחולשת המערכת הפוליטית; במקרה זה, האופוזיציה שמבקשת לנגח את הממשלה על תפקודה. לבית המשפט יש תפקיד משפטי וסמכויותיו אמורות להיות מוגדרות. כשהמערכת הפוליטית-הציבורית מבקשת ממנו לבצע, למעשה, את התפקיד שלה אין כוח לבצע, והוא "נגרר" בשמחה – התוצאות עלולות להיות הרות-אסון לדמוקרטיה הישראלית, או מה שנשאר ממנה. המשך…

Read Full Post »

משטרה תחת אזהרה / שופטים במיטה / סיזיפוס בירושלים

משטרה תחת אזהרה

מאז ועדת אגרנט, הנוהג הוא כי ועדת חקירה מזהירה את מי שעלול להיפגע מממצאיה. נוהג שעוגן בתיקון לחוק ועדות חקירה. כך נהגה גם ועדת זיילר, למרות שהיתה ועדת בדיקה בלבד, שכן קיבלה סמכויות מקבילות. לאחר שהוזהרו, רשאים המוזהרים לשוב ולהופיע בפני הוועדה חמושים בעורכי-דין, לעיין בחומר החקירה ואף להביא ולחקור עדים, כדי לנסות ולהוכיח את צדקתם. אזהרה אין משמעה חריצת דין. ועם זאת, אני סבורה כי ההיגיינה הציבורית איננה מאפשרת למפכ"ל מוזהר להמשיך ולכהן בתפקידו כאילו דבר לא קרה. עליו להשעות את עצמו או לפחות לצאת לחופשה עד לבירור הסופי בוועדה.
אבל זה לא צריך שיטשטש את הבעייתיות האינהרנטית הטמונה בהליכים של ועדת חקירה. אמנם רשמית מסקנותיה הן בגדר "המלצות", אך על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה הן מחייבות את הממשלה. המלצות אלו יכולות לסיים קריירה של אדם מבלי שהוא יוכל לערער עליהן כמו בהליך שיפוטי, משום שאין ערכאת ערעור לוועדת חקירה. את הבעייתיות הזאת צריך לתקן.

שופטים במיטה

מישאל חשין, בתשובה לטענה ששופטי בית המשפט העליון הם חבורה סגורה ולא מאפשרים מינויים שאינם רוצים בהם: "מה זה סגורה? אנחנו חיים ביחד, ישנים ביחד באותה מיטה. אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו" המראיין מקשה: "אבל המיטה הזו היא לא שלך. המיטה הזו היא בית המשפט העליון של המדינה כולה. על זה בדיוק מאשימים אתכם, שאתם חבורה סגורה שבה חבר מביא חבר". חשין: "אלה דברים מקוממים. אף אחד לא אמר שהמיטה הזו היא שלנו. השקר המקובל של 'חבר מביא חבר', מה הקשקוש הזה? אנחנו לא חבורה סגורה אבל חיים חיים מאוד אינטנסיוויים ביחד. אנחנו חייבים לאהוב אחד את השני."
"אף אחד לא אמר שהמיטה הזו היא שלנו"? נדמה לי דווקא שחשין עצמו אמר זאת, ממש רגע קודם ("אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו"). זה לא המקום היחיד בראיון הפרידה הזה שבו הוא מפגין חוסר קונסיסטנטיות, אם להתבטא בעדינות. כל אחד רשאי לבחור את המטאפורות שלו, כמובן, אבל ההתייחסות לבית המשפט העליון כאל מיטה שבעליה זכאי לבחור את הפרטנרים שהוא מכניס אליה עושה לחשין שירות דב. בנסיונו המתפתל להוכיח שלא מדובר בחבורה סגורה ("אלה דברים מקוממים") הוא כמובן מוכיח בדיוק ההיפך. בית המשפט העליון של ישראל לא צריך להיות מיטה, בין שופטיו לא צריכה לשרור אהבה, וחבריו הנוכחיים לא רשאים לשלוט על המינויים אליו כאילו היה זה עסק פרטי שלהם. מדובר במוסד חשוב במדינה דמוקרטית, לא במועדון חברים.

סיזיפוס בירושלים

ירושלים, כידוע לכל דריה ובאיה, היא מהמלוכלכות בערי ישראל. ידיעות אחרונות פירסם על כך כתבה בשבת האחרונה, תחת הכותרת הלירית 'תשעה קבין של לכלוך'. ציון שטרית, מנהל אגף התברואה בעיריית ירושלים, מתאר: "זו עבודה סיזיפית, אתה מסיים לנקות היום, ומחר בבוקר צריך להתחיל שוב מאפס". ואללה. עושה רושם שהוא לא מכיר הכרות אישית את עבודות הבית…

Read Full Post »