ברוך שפטרנו. מופז / "מהפכה חברתית". פרץ / מלה טובה. רייכמן / "חי בישראל". אנדראוס
ברוך שפטרנו
מעונשו של זה. ערב הבחירות הבעתי את משאלתי שמופז לא יהיה שר ביטחון. והנה, מה אתם יודעים, משאלות מתגשמות לפעמים. אמנם השיקולים שבגללם מופז לא יכהן כשר הביטחון בממשלה הבאה אינם בדיוק השיקולים שלי, אבל התוצאה לפחות מבורכת. אני בספק אם יותר גרוע ממופז יכול להיות.
לעומת זאת, השיקולים של אוניברסיטת תל-אביב להזמין את מופז כאורח הכבוד בפתיחת מרכז חדש ללימודים איראניים – תמוהים בלשון המעטה ופסולים בלשון יותר מדויקת. נשיא האוניברסיטה אמר כי המרכז ישמש "לחקר איראן ויהודי איראן מימי הביניים ועד היום" ויתמוך בתלמידי דוקטורט "שחלקם כותבים את עבודתם בנושאים מהתקופה הטרום-מודרנית, כמו ספרות ונשים". יפה מאד. רק מה הקשר בין זה לבין מופז? העובדה שהוא יליד איראן?
"מהפכה חברתית"
העובדה שאזרח יעמוד בראש משרד הביטחון היא חיובית כשלעצמה. העובדה שאין לו שום רקע בנושא – קצת פחות, כי אז גובר הסיכון שראשי הצבא יסובבו אותו על האצבע. אבל מעניין אם מפלגת העבודה מאמינה בעצמה במה שהיא מנסה להאכיל אותנו: שמהפכה חברתית תתרחש כשעמיר פרץ יהיה שר הביטחון, תוך ויתור על כל התיקים החברתיים פרט לתיק החינוך. פרץ יקצץ בתקציב הביטחון? האיש שחייב את הקריירה הפוליטית שלו לוועדים החזקים יתעמת עם הוועדים של התעשיות הביטחוניות? אשרי המאמינה. או שמא זהו המסלול המהיר למצב את עצמך כמי שיש לו גם רקע ביטחוני לקראת ההתמודדות הבאה על ראשות הממשלה? אולי ההיבט הכי מאכזב בפוליטיקה הוא הגילוי, פעם אחרי פעם, שהשיקולים שם הם אף פעם לא ענייניים.
זה מהכיס שלנו
800 מיליון שקל תעלה לנו ממשלה של 27 שרים ו-10 סגני שרים, אם היא תכהן ארבע שנים. 200 מיליון שקל כל שנה, אם לא תוציא את ימיה. גם אם הממשלה תהיה בת 30 שרים ובלי אף סגן שר – זה עדיין המון כסף שאפשר היה לחסוך חלק ממנו לטובת מטרות חברתיות, שכל-כך חשובות למפלגת העבודה. או לפחות היו חשובות לה בתעמולת הבחירות. אתם יודעים מה? קבלו תיקון: לא באמת אכזבה, כי לא היו ממש ציפיות.
מִלה טובה
מגיעה למי שהוכיח שמִלה שלו היא מִלה. אוריאל רייכמן פרש מהפוליטיקה כשהוברר לו שאולמרט לא יקיים את הבטחת שרון לתת לו את תיק החינוך. אפשר ללגלג על תמימותו של רייכמן, שהאמין כי פוליטיקאים עומדים בהבטחות (ועוד של אחרים). אפשר לבקר את עצם הצטרפותו למפלגה על תנאי, של קבלת תיק אחד מסוים. אפשרות אחרת היא לראות את מי שרצה לקדם תחום אחד שחשוב לו (שהשקפתו בו רחוקה מאד מזו שלי), ולא "התרצה" לשמש בתפקיד אחר בממשלה. למען האמת, חבל שרייכמן לא יכהן כשר המשפטים, במיוחד לנוכח מי שכנראה ישמש בתפקיד. אבל התנהגותו בכל הפרשה היתה מכובדת וגילתה יושר נדיר. הנה התגלה פוליטיקאי(?) שלא רדיפת הכוח באשר הוא כוח מנחה אותו. [גילוי נאות: לימדתי בעבר במשך שנתיים במרכז הבינתחומי, המכונה בפי תלמידיו בשם "רייכמן"].
"חי בישראל"
זוהיר אנדראוס כתב השבוע מכתב גלוי לאבו מאזן ובו קרא לו ללכת הביתה. מעניין לראות איך מגדיר את עצמו אנדראוס: "ערבי פלסטיני החי בישראל". כל אדם רשאי להגדיר את עצמו כפי שהוא רוצה, כמובן. חבל רק שבכך הוא מזמין את התגובה הקיצונית שכנגד, שתאמר שמי שאיננו רואה עצמו כלל אזרח ישראלי, אלא רק ערבי פלסטיני – יכול לחיות מחר בפלסטין, לא בישראל. אנדראוס תרם בכך את ליטרת הבשר שלו להקצנה ההדדית.
קרוא וכתוב 