Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זכויות אדם’

דבר ראשון שנעשה, נהרוג את כל עורכי הדין – אמר שייקספיר בהנרי השישי. היום בטח היו מעמידים אותו לדין על הסתה. השופטת בלטמן-קראי היתה זהירה יותר, אבל קבעה שעורכי-הדין היום "נבערים, רדודים וחצופים". אין בכוונתי להציע כאן הסבר לשנאה שיש לבעלי המקצוע הזה, עוד מקדמת דנא כפי שראינו, ודאי לא ליישב אותה עם העובדה שהוא כל כך מבוקש… אלא, לשאול על המגבלות שצריכים עורכי-דין להטיל על התנהגותם המקצועית. האם ההגנה על הלקוח מתירה הכול?

המשך…

Read Full Post »

אבי המנוח היה נוהג לומר שיש שתי מילים המסכנות חיי נישואים: “תמיד” ו”אף פעם”. רוצה לומר, ויכוחים ומריבות המתחילים ב”את תמיד..” או ב”אתה אף פעם לא..”.  אבל יש עוד סכנות במושג הכול.

“כולנו אשמים” הוא משפט קלישאי שחוק שמרבים לשמוע על רקע תופעות חברתיות או פוליטיות שליליות. כולנו אשמים ברצח במשפחה? באלימות במועדונים? בהתפרעות המתנחלים? ובכן, לא. ונעזוב בצד את ההבחנה בין אשמה לאחריות. כולנו אשמים משמעו למעשה שאיש אינו אשם. זוהי אמירה חסרת משמעות, ריקה מתוכן, שלמעשה מסירה אחריות מכולם. כמה נעים לחסות בחיק החמים של “כולנו”. כן, כולנו אחראים לפעולות הממשלה שלנו, גם מי שהצביעו למי שבאופוזיציה. אבל האמנם אפשר להשוות את האחריות הזאת לאחריות של מי שעומד בראש רשויות הרווחה? של השוטר שקיבל את התלונה? ובעיקר: מרוב שכולנו אשמים שוכחים שהאשם העיקרי הוא בכל זאת מי שלחץ על ההדק. מי שחנקה. ואין לי שום חשק לשחרר אותם מאחריות.

להתנערות מאחריות שמאפשר ההמון יש גם רמה מעשית מאד: ידוע שאנשים נוטים פחות להגיש עזרה ככל שיש יותר אנשים בסביבה העדים למעשה. כל אחד מניח שהשני יגש או יזעיק עזרה.

התכונה הזאת של השימוש ב”הכול” מתפקדת באופן מעוּות בהקשרים נוספים. ארגונים נוטים להרחיב את המנדט שלהם באופן מתמיד. גם כדי שתהיה להם תמיד עבודה, גם כדי להצדיק את המשך פעולתם. אבל כאשר ההרחבה הזאת משתמשת בכשל המושגי של “הכול” היא מסכנת את המנדט המקורי של הארגון ואת יכולתו לקדם אותו ביעילות. אני עוקבת אחרי התופעה הזאת בתחום זכויות האדם, שמעניין אותי. לאט לאט סוגיות נוספות נאספות ומוכנסות תחת כנפי הארגון בשם זכויות האדם. מבלי להרגיש הוא נהפך כמעט לממשלת צללים, בעל אג’נדה חלופית בכל אחד ואחד מתחומי החיים. אג’נדה חלופית זה אחלה. אבל זכויות אדם הן תחום מובחן. שכוחן נובע מהמעמד המיוחד שיש לתביעות שלהן כלפי כל משטר או סדר-יום פוליטי. אם הכול זכויות אדם – שום דבר איננו זכויות אדם. וזה נכון לכל מושג אחר. שום דבר איננו “הכול”. לכל מאבק יש מקום וכמעט לכל מאבק יש גם ארגון. אבל מומלץ מאד לא לסכן לא את הדיוק המושגי, לא את האינטגריטי הארגוני ולא את יעילות המאבק. הסכנה אינה רק אמירות המתרוקנות מכל תוכן בעל משמעות, אלא גם פעילות מעוקרת, והסתכנות ב-backlash.

Read Full Post »

והפעם: גי’האד כהגנה עצמית

בפרק א’ התוודענו להשעייתה של ראש יחידת המגדר באמנסטי, גיטה שנגל, בשל מחאתה נגד שיתוף הפעולה של הארגון עם תומך משטר הטליבאן. כאן.

בינתיים יש פרק ב’. בתשובה לעצומה שיזמו פעילות לזכויות נשים מדרום אסיה, השיב להן קלאודיו קורדונה, מזכיר הפנים של אמנסטי, שהאנשים שבהם מדובר אוחזים גם בדעות נוספות. למשל… לגבי תפקידו של הגי’האד בהגנה עצמית. “האם עמדות אלה עומדות בניגוד לזכויות אדם? תשובתנו שלילית, אף כי יתכן שלא נסכים עמן”, כתב.

נורם, הלא הוא פרופ’ נורמן גארס שדרך הבלוג שלו אני מתעדכנת בפרשה (ובדברים אחרים), קולע כתמיד כשהוא כותב שמכיוון שבאותו מכתב עצמו נטען ש”לעולם לא נשתamnesty candleף פעולה עם מי שדבק בגלוי באידיאולוגיה המבוססת על שנאה והרג אזרחים”,  חייבים להניח שקורדונה מחזיק בתפיסה שעל פיה “ג’יהאד הגנתי” איננו כולל הרג אזרחים או פרקטיקות אחרות “העומדות בניגוד לזכויות אדם”.  העובדה שאחד מהפקידים הבכירים באמנסטי יכול לגלות בורות כזאת בעובדות שחצי העולם יודע ולארגון שלו יש חובה לדעת, מהווה מדד עד כמה אמנסטי תועה בדרכה בעניין.

כזכור, בעקבות פרשת שנגל יצא הסופר סלמן רושדי בהצהרה שאמנסטי הגיעה לפשיטת רגל מוסרית. אני רוצה להמשיך לתת קרדיט לאמנסטי, כמו לארגוני זכויות אדם אחרים, שממלאים תפקיד חיוני. אבל הם מקשים עלי מאד. כמו Human Rights Watch, גם אמנסטי כושלת פעם אחר פעם בעניינים שאסור לה להיכשל בהם. של נטישת עמדות אוניוורסליות המחויבות לזכויות אדם. ולטובת נקיטת עמדה במחלוקות פוליטיות פר-אקסלנס. חבל. העבודה שלהם חשובה מדי.

Read Full Post »

אחד מתחביבי הוא איסוף ספרים על ההכרזה האוניוורסלית לזכויות אדם המיועדים לילדים. אין הרבה כאלה בעברית, כך שאני חושבת שיש לי בבית את כולם. הבוקר מתפרסם ב-NRG שמשרד החינוך פסל לחלוקה לילדי הגן באריאל את הספר כולנו נולדים חופשיים. זהו ספר המיועד לילדים קטנים, המביא את הכרזת זכויות האדם בתמונות. בעברית הוא יצא בהוצאת כנרת, גרסה עברית (תרגום: תמי הראל) של ספר שהוציאה אמנסטי העולמית, המאויר באיורים מקסימים בידי מאיירים מכל העולם. -להמשך קריאה>

Read Full Post »

"מַזָּל גָּדוֹל הוּא / לֹא לָדַעַת בְדִיּוּק, / בְּאֵיזֶה עוֹלָם חַיִּים"
(ויסלבה שימבורסקה, מזל גדול הוא)

מוטב להדליק נר מאשר לקונן על החושך, גורסת אמרה אופטימית. פעם הופיעה הסיסמה הזאת יחד עם סמל אמנסטי על נר אדום שקניתי (כחובבת הצבע והארגון) בחנות אמנסטי באירלנד. האמרה ירדה הנר נשאר, ומדי פעם מאיר את החשכה היורדת עם הפסקות חשמל מזדמנות.

על החשכה הסובבת אותנו מדברים רבות. אינני בטוחה שקשה היום יותר להגן על זכויות אדם מאשר בזמנים אחרים – לפעמים הישגים מצטברים רבים נעלמים משום מה מעינינו – אבל ללא ספק המצב הפוליטי, הקשור הדוקות לזכויות אלה ומשפיע עליהן, מחשיך והולך. מה שאתמול היה "לא יעלה על הדעת", או לפחות נראה כפארסה, הוא היום מציאות שלא מתעכבים עליה יותר מרגע, אם בכלל. לא קשה להיכנס לייאוש לנוכח המציאות הזאת; או לבת-דודה הלא סימפטית לא פחות שלו, האדישות. אז מורידים הילוך. מי יכולה לחשוב על כך שלפני שנים, בחופשתי מהעבודה בארגון זכויות האדם, הרמתי תוך כמה שעות מחאה על מה שקורה ביוגוסלוויה, כולל מסע תרומות של ציוד. בתקופה ההיא נשאלתי אם אני לא מתייאשת מההיחשפות המתמדת לרוע ולפגיעה. תשובתי אז היתה שלהיפך: לנוכח כל הרוע הזה אני לפחות מרגישה שאני עושה משהו, קטן ככל שיהיה. נר בחושך. זה נסך בי סוג של אופטימיות שבאה רק עם העשייה. היום בצלם, הארגון שעבדתי בו אז, מציין 20 שנה להיווסדו. לא ממש סיבה לאופטימיות, כשמסתכלים על המצב שהוא קם כדי לתעד. אפשר להבין שמי שנחשפים יום-יום לרוע ולקשיים האלה, ללא הפוגה וללא סוף – יהיו אלה פעילי זכויות אדם או עיתונאים מסוימים – מקצינים והולכים, ומתקשים לדבר על משהו אחר. זה לא הופך את הפרספקטיווה הזאת לאמת שאין בלתה, רק למובנת יותר לנוכח הנסיבות.  "בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרגוּ, / חַיּוֹת גָּוְעוּ, / בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת / וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא / כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם / פָּחוֹת פּוֹלִיטִיוֹת". (שימבורסקה, ילדי התקופה)

אז איזה נר נמצא בכל-זאת השנה, להדליק לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי שצוין אתמול, כדי להאיר את החשכה ההולכת ומשתררת עלינו? אולי פסיקת בג"צ שביטלה את הפרטת בתי-הכלא. יש לי אליה איזו נגיעה קלה, בדמות נייר עמדה שכתבתי בנושא לרופאים לזכויות אדם ופסק-הדין של השופט לוי אף מפנה אליו. כשנתבקשתי לכתוב את הנייר, וסיפרו לי שעו"ד אביב וסרמן מתכוון לעתור נגד החקיקה שכבר התקבלה בשל הפגמים שנפלו בה, הייתי סקפטית מאוד. גם כשהוגשה העתירה, שהרחיבה בהרבה מעבר להליכי החקיקה עצמם, לא האמנתי כי בג"צ יקבל אותה ויפסול את החוק. הנה נר קטן. שמאיר את המשך הדרך. כי הרי לעשייה יש פונקציה חשובה בהרבה משאלת הייאוש הפרטי, שלא ברור אם הוא גדול יותר היום אם עושים או אם לא עושים. אבל בלי לעשות לעולם לא תשתנה המציאות.

אֵין מִי שֶׁטּוֹב לוֹ בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר.
אִם לַנְּמָלִים טוֹב בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר
– נְבָרֵך אֶת הַנְּמָלִים. וְשֶׁתָּבוֹא הַשָּׁעָה חָמֵשׁ,
אִם אֲנַחְנוּ אֲמוּרִים לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת.
(שימבורסקה, ארבע לפנות בוקר)

אז באמת, שתבוא כבר.

המובאות משימבורסקה הן בתרגומו הנפלא של רפי וייכרט, מן הקובץ "סוף והתחלה".

Read Full Post »

השנה היא שנת ארועים עגולים של זכויות אדם. 60 שנים לאמנות ג'נבה, 20 שנים לאמנה לזכויות הילד שצוינו בחודש שעבר, והחודש – 30 שנים לאמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה (CEDAW). האמנה נפתחה לחתימה ב-18 בדצמבר 1979, ונכנסה לתוקף ב-3 בספטמבר 1991 (אמנות בינלאומיות נכנסות לתוקף כאשר מספר המדינות הנקבע באמנה עצמה אישררו אותה). 186 מדינות הן צד לאמנה, מה שהופך אותה לאחת האמנות המאושררות ביותר. 8 מדינות לא אישררו את האמנה, ביניהן אירן, סודאן, סומאליה ו…ארה"ב. ישראל אישררה את האמנה ב-1991. היא איננה צד לפרוטוקול האופציונלי לאמנה, המאפשר לאזרחים פרטיים הגשת תלונות אישיות על הפרת הוראותיה לוועדה המנטרת אותה (סה"כ 99 מדינות הן צד לפרוטוקול זה). האמנה מגדירה בסעיפה הראשון אפליה נגד נשים כ"כל הבחנה, הוצאה מן הכלל או הגבלה על יסוד מין, שתוצאתן או מטרתן לפגום או לבטל את ההכרה, ההנאה והשימוש בידי נשים, בלא שים לב למעמדן האישי, על בסיס שוויון בין גברים ונשים, בזכויות האדם וחירויות היסוד בתחום המדיני, הכלכלי, הסוציאלי, התרבותי, האזרחי או בכל תחום אחר." המשך…

Read Full Post »

ה"חגיגה" של הסרת צווי איסור הפרסום זימנה לנו יומיים של דיווחים תקשורתיים עמוסים לעייפה. הם דורשים תזכורת חשובה לגבי חזקת החפות, אך בעיקר התייחסות מהותית לכך שגם לחשודים ברצח – ואפילו לעבריינים מורשעים! – יש עדיין זכויות והן ראויות להגנה. המשך…

Read Full Post »

בעקבות פרסומו של דוח גולדסטון, והתגובות ההיסטריות בעיקרן שהשמיעו גורמים רשמיים בישראל, אנו מתבשרים כעת כי יתכן מאד שתוקם ועדת בדיקה, אולי אפילו חקירה. והשאלה היא מדוע יש צורך בדוח כזה על-מנת שישראל תחקור בעצמה? לישראל יש חובה מוסרית ומשפטית לחקור. זאת גם היתה הדרישה מלכתחילה, וחקירה כזאת מתבקשת לאור ממצאים ושאלות נוקבות שעלו מהם, שחשפו ארגוני זכויות אדם כמו בצלם. המשך…

Read Full Post »

ברשימה קודמת, הצגתי בין השאר את הלבטים שקדמו לנסיעתי לכנס באוניברסיטת יורק. (בהזדמנות זאת תודה לרבים שכתבו לי בתגובה ולא הספקתי להשיב להם אישית לפני שנסעתי). האם חזרתי בשלום? תלוי מאיזו בחינה.

מכיוון שחששתי מראש שהכנס ייהפך לגרסה אקדמית של דרבן, לא ממש הופתעתי לשוב ולשמוע את אותם טיעונים פלסטינים המושמעים מזה עשרות שנים. גם אם לעיתים בהקצנה קשה לשמיעה; וגם אם פה ושם תוך שימוש במונחים חדשים, כדי להתאים את השיח לבון-טון הפוליטי-האקדמי (ההתאמה למציאות פחות חשובה…). כך שמענו שישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית; שהציונות היא תנועה קולוניאלית שנישלה, טבחה וטיהרה את אוכלוסיית הילידים ("indigenous") הפלסטינים; שהסיבה היחידה לאי-נכונותם של היהודים בישראל לוותר על מדינת לאום יהודית היא אי-רצונם לאבד כוח ופריווילגיות; ושיש בציונות נטייה איהנרנטית (כך!) לפשעי מלחמה. המשך…

Read Full Post »

שני תאריכים חשובים צוינו השבוע: 60 שנה לאמנה בדבר מניעת והענשת הפשע של ג'נוסייד, ב-9 בדצמבר, ו-60 שנה להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם, ב-10 בדצמבר. (ההכרזה האוניוורסלית בקיצור, או הכרזה לכל באי עולם בשמה העברי; לא "האמנה לזכויות אדם" ולבטח לא "האמנה להכרזת זכויות האדם"…). שתיהן לקח ישיר מזוועות השואה ומלחמת העולם השנייה, כמו כל המשפט הבינלאומי של זכויות האדם שהתפתח לאחר 1945.

אפשר להכביר מילים על ההיסטוריה של ההכרזה; על הפעמים שבהן חזינו שוב בג'נוסייד מאז שהופלל כפשע בינלאומי באמנת הג'נוסייד; על קוצר ידם של המנגנונים הבינלאומיים לאכוף זכויות ולמנוע זוועות.
אני מעדיפה להתרכז בארוע אחד, קטן יחסית, שהסעיר את קהילת זכויות האדם ואת הקהילה האקדמית בישראל השבוע; כדי להצביע באמצעותו עד כמה ארוכה עוד הדרך שלפנינו, 60 שנה אחרי שהתקבלה ההכרזה. עד כמה המאבק איננו חד-פעמי אלא מתמשך.

הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות מפעילות קליניקות משפטיות, כחלק מהחינוך המשפטי שמקבלים הסטודנטים שלהן. במסגרת הקליניקות מתנסים הסטודנטים בעבודה משפטית מעשית המסייעת לקהילה, והאוניברסיטאות מממשות גם תפקיד חברתי. באוניברסיטת ת"א פועלת במסגרת זו הקליניקה למשפט ורווחה, שבין השאר מלווה עובדים במקומות שונים המנסים להתארגן כדי לממש את זכויותיהם. פעולתה זאת ביחס לעובדי גן המדע הקשור למכון ויצמן לא נשאה חן בעיני הנהלת המכון, שפנתה בעניין לאוניברסיטת ת"א. הלחץ נשא פרי ורקטור האוניברסיטה הורה לקליניקה להפסיק לייצג את עובדי גן המדע. לזכותה של הפקולטה ודיקנה ייאמר כי הם נעמדו על הרגליים האחוריות. אך מאחר שהמאבק סביב הנושא חרג מטעמו המקורי, ייצוג וארגון עובדים, בחרה הקליניקה להעביר את ייצוגם של העובדים במקרה זה לעורכת-דין חיצונית, כדי שמאבקם לא ייפגע בגלל המאבק המשני שהחל להתחולל באוניברסיטה. ואז הגיעה דרישה דומה מהאוניברסיטה הפתוחה, שגם את עובדיה מייצגת הקליניקה… סוף דבר הוא שנשיא האוניברסיטה, לאחר שקיבל פניות אינספור מהקהילה האקדמית בארץ ובחו"ל, הורה לקליניקה להמשיך לייצג את עובדי האוניברסיטה הפתוחה והקים ועדה לבחינת הקריטריונים לייצוג ע”י הקליניקות.

הזכות להתאגדות מקצועית מוגנת בסעיף כג' להכרזה האוניוורסלית שבה פתחנו, העוסק בזכות לעבודה ולשכר הוגן. סעיף קטן 4 קובע: “כל אדם זכאי לאגד אגודות מקצועיות ולהצטרף לאגודות כדי להגן על ענייניו".
כלת פרס ישראל למשפטים, המומחית לדיני עבודה פרופ' רות בן ישראל, כתבה דברים כדרבנות לרקטור האוניברסיטה, פרופ' דן לויתן.
שאלת החופש האקדמי לבטח קיימת כאן, אבל אל לה להסתיר מפנינו את השאלה המהותית יותר, והיא זכותם של עובדים להתארגן. הזכות להתאגד בכלל היא זכות יסוד, וזכות חשובה במיוחד על שום היותה גם אמצעי יעיל למימוש מלא של זכויות קיימות ואף השגת זכויות נוספות. הזכויות הסוציאליות של עובדים – הגבלת שעות העבודה, הזכות לפנאי ומנוחה, הזכות לפיצויי פיטורין, הזכות לשבות ועוד ועוד – הושגו לאחר מאבקים רבים. כמעט ראש וראשון בהם היה המאבק על זכותם להתארגן כדי לשאת ולתת ביעילות על זכויות אלה. זכות ההתארגנות חשובה במיוחד לעובדים שעל-פי הגדרה נמצאים בעמדת חולשה מול המעסיק. חוזים פרטיים אולי קורצים למי שיכול בעזרתם להשיג משכורות גבוהות ובונוסים מפתים. אבל בעת משבר, כשהודעת הפיטורין תרצד על צג המחשב, כנהוג היכן שרק הכסף מדבר, יתברר לו שכמעט בלתי-אפשרי להשיג תנאי עבודה נאותים ללא כוח מאורגן. שבירת העבודה המאורגנת היא רק צעד ראשון, שבעקבותיו באה הנסיגה בכל ההישגים שהושגו, באמצעות הטקטיקה הידועה של 'הפרד ומשול'. בשוק של מעבידים העובד שוב אינו אדם בעל זכויות שיש לכבד, אלא חפץ שאפשר לזרוק לאחר השימוש. כשזכותם של עובדים להתאגד איננה מוגנת, אל נתפלא אם נמצא כולנו את עצמנו בחזרה במאה ה-19; ללא כל זכויות סוציאליות, קניינו של המעביד שיכול לעשות בנו ככל שיחפוץ.

עוד בנושא: הפרולטריון של האוניברסיטאות

Read Full Post »

Older Posts »