קרוא וכתוב

ברשימה קודמת, הצגתי בין השאר את הלבטים שקדמו לנסיעתי לכנס באוניברסיטת יורק. (בהזדמנות זאת תודה לרבים שכתבו לי בתגובה ולא הספקתי להשיב להם אישית לפני שנסעתי). האם חזרתי בשלום? תלוי מאיזו בחינה.

מכיוון שחששתי מראש שהכנס ייהפך לגרסה אקדמית של דרבן, לא ממש הופתעתי לשוב ולשמוע את אותם טיעונים פלסטינים המושמעים מזה עשרות שנים. גם אם לעיתים בהקצנה קשה לשמיעה; וגם אם פה ושם תוך שימוש במונחים חדשים, כדי להתאים את השיח לבון-טון הפוליטי-האקדמי (ההתאמה למציאות פחות חשובה…). כך שמענו שישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית; שהציונות היא תנועה קולוניאלית שנישלה, טבחה וטיהרה את אוכלוסיית הילידים ("indigenous") הפלסטינים; שהסיבה היחידה לאי-נכונותם של היהודים בישראל לוותר על מדינת לאום יהודית היא אי-רצונם לאבד כוח ופריווילגיות; ושיש בציונות נטייה איהנרנטית (כך!) לפשעי מלחמה. המשך…

Read Full Post »

שני תאריכים חשובים צוינו השבוע: 60 שנה לאמנה בדבר מניעת והענשת הפשע של ג'נוסייד, ב-9 בדצמבר, ו-60 שנה להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם, ב-10 בדצמבר. (ההכרזה האוניוורסלית בקיצור, או הכרזה לכל באי עולם בשמה העברי; לא "האמנה לזכויות אדם" ולבטח לא "האמנה להכרזת זכויות האדם"…). שתיהן לקח ישיר מזוועות השואה ומלחמת העולם השנייה, כמו כל המשפט הבינלאומי של זכויות האדם שהתפתח לאחר 1945.

אפשר להכביר מילים על ההיסטוריה של ההכרזה; על הפעמים שבהן חזינו שוב בג'נוסייד מאז שהופלל כפשע בינלאומי באמנת הג'נוסייד; על קוצר ידם של המנגנונים הבינלאומיים לאכוף זכויות ולמנוע זוועות.
אני מעדיפה להתרכז בארוע אחד, קטן יחסית, שהסעיר את קהילת זכויות האדם ואת הקהילה האקדמית בישראל השבוע; כדי להצביע באמצעותו עד כמה ארוכה עוד הדרך שלפנינו, 60 שנה אחרי שהתקבלה ההכרזה. עד כמה המאבק איננו חד-פעמי אלא מתמשך.

הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות מפעילות קליניקות משפטיות, כחלק מהחינוך המשפטי שמקבלים הסטודנטים שלהן. במסגרת הקליניקות מתנסים הסטודנטים בעבודה משפטית מעשית המסייעת לקהילה, והאוניברסיטאות מממשות גם תפקיד חברתי. באוניברסיטת ת"א פועלת במסגרת זו הקליניקה למשפט ורווחה, שבין השאר מלווה עובדים במקומות שונים המנסים להתארגן כדי לממש את זכויותיהם. פעולתה זאת ביחס לעובדי גן המדע הקשור למכון ויצמן לא נשאה חן בעיני הנהלת המכון, שפנתה בעניין לאוניברסיטת ת"א. הלחץ נשא פרי ורקטור האוניברסיטה הורה לקליניקה להפסיק לייצג את עובדי גן המדע. לזכותה של הפקולטה ודיקנה ייאמר כי הם נעמדו על הרגליים האחוריות. אך מאחר שהמאבק סביב הנושא חרג מטעמו המקורי, ייצוג וארגון עובדים, בחרה הקליניקה להעביר את ייצוגם של העובדים במקרה זה לעורכת-דין חיצונית, כדי שמאבקם לא ייפגע בגלל המאבק המשני שהחל להתחולל באוניברסיטה. ואז הגיעה דרישה דומה מהאוניברסיטה הפתוחה, שגם את עובדיה מייצגת הקליניקה… סוף דבר הוא שנשיא האוניברסיטה, לאחר שקיבל פניות אינספור מהקהילה האקדמית בארץ ובחו"ל, הורה לקליניקה להמשיך לייצג את עובדי האוניברסיטה הפתוחה והקים ועדה לבחינת הקריטריונים לייצוג ע”י הקליניקות.

הזכות להתאגדות מקצועית מוגנת בסעיף כג' להכרזה האוניוורסלית שבה פתחנו, העוסק בזכות לעבודה ולשכר הוגן. סעיף קטן 4 קובע: “כל אדם זכאי לאגד אגודות מקצועיות ולהצטרף לאגודות כדי להגן על ענייניו".
כלת פרס ישראל למשפטים, המומחית לדיני עבודה פרופ' רות בן ישראל, כתבה דברים כדרבנות לרקטור האוניברסיטה, פרופ' דן לויתן.
שאלת החופש האקדמי לבטח קיימת כאן, אבל אל לה להסתיר מפנינו את השאלה המהותית יותר, והיא זכותם של עובדים להתארגן. הזכות להתאגד בכלל היא זכות יסוד, וזכות חשובה במיוחד על שום היותה גם אמצעי יעיל למימוש מלא של זכויות קיימות ואף השגת זכויות נוספות. הזכויות הסוציאליות של עובדים – הגבלת שעות העבודה, הזכות לפנאי ומנוחה, הזכות לפיצויי פיטורין, הזכות לשבות ועוד ועוד – הושגו לאחר מאבקים רבים. כמעט ראש וראשון בהם היה המאבק על זכותם להתארגן כדי לשאת ולתת ביעילות על זכויות אלה. זכות ההתארגנות חשובה במיוחד לעובדים שעל-פי הגדרה נמצאים בעמדת חולשה מול המעסיק. חוזים פרטיים אולי קורצים למי שיכול בעזרתם להשיג משכורות גבוהות ובונוסים מפתים. אבל בעת משבר, כשהודעת הפיטורין תרצד על צג המחשב, כנהוג היכן שרק הכסף מדבר, יתברר לו שכמעט בלתי-אפשרי להשיג תנאי עבודה נאותים ללא כוח מאורגן. שבירת העבודה המאורגנת היא רק צעד ראשון, שבעקבותיו באה הנסיגה בכל ההישגים שהושגו, באמצעות הטקטיקה הידועה של 'הפרד ומשול'. בשוק של מעבידים העובד שוב אינו אדם בעל זכויות שיש לכבד, אלא חפץ שאפשר לזרוק לאחר השימוש. כשזכותם של עובדים להתאגד איננה מוגנת, אל נתפלא אם נמצא כולנו את עצמנו בחזרה במאה ה-19; ללא כל זכויות סוציאליות, קניינו של המעביד שיכול לעשות בנו ככל שיחפוץ.

עוד בנושא: הפרולטריון של האוניברסיטאות

Read Full Post »

מדכדך שהנושא הזה דורש שידורים חוזרים. אפילו שניים. את הרשימה ירושלים של אלימות כתבתי לפני שנתיים, כשעל הפרק היו איומים שהביאו, בסופו של דבר, למצעד דרדלה (ראו בַּמסגרת מה שכתבתי אחריו). השנה לא מאיימים באלימות (באמת תודה!), אבל הניסיון לסכל את המצעד מכעיס ומקומם. הוא מחייב כל אדם שזכויות הפרט והמיעוט חשובות לו אם לא לצעוד אז להשמיע את קולו בעד המצעד; גם אם לא כל תג ותו בפרטיו ובסגנונו נושאים חן בעיניו. כדאי לשים לב שבין המתנגדים לא רק חרדים אלא גם דתיים-לאומיים, כפי שהם מכוּנים.

אני ממליצה לקרוא את רשימתה של ענת פרי שמסבירה יפה מדוע מצעד הגאווה בירושלים כל-כך חשוב. מדוע הפומביות חשובה. ואני מוסיפה: כן, בחברה "מתוקנת", כמו שאומרים אצלנו, נטייתו המינית של אדם איננה אישיו. אלא שאנחנו עדיין לא שם. וכשיש הכחשה, הרחקה וגם דיכוי – יש חשיבות להצהרה הפומבית ולהכרה שהיא מביאה אתה. ולכן כולנו הומוסקסואלים.

כולנו הומוסקסואלים
המאבק למען מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים השבוע בקול ענות חלושה (אין כמו עילות ביטחוניות להוריד את שני הצדדים מהעץ), חרג כבר מזמן מעֵבר למאבקה של קבוצת מיעוט לקבל נראוּת והכרה. הוא היה למאבק נגד הניסיון להשתיק ולשלול זכויות באמצעות אלימות או האיום בה. אלימות איננה דרך קבילה למנוע מהאחר לממש את זכויותיו בחברה דמוקרטית, גם כאשר היא ננקטת על-ידי קבוצת מיעוט בעצמה. אדרבה, זו צריכה להבין עד כמה מסוכן המהלך הזה לה עצמה, אפילו אם האינטרס הכללי ככזה זר לה. כרגיל, היו המתקדמים בעיני עצמם, שהטיפו להומוסקסואלים ותומכיהם להתרכז בעוולות האמיתיות והקשות הרבה יותר שמתבצעות על אדמת פלשתינה. זהו הטיעון המוכר שנועד להשתיק כל מאבק שהוא, בעיקר של קבוצות חלשות, בשם איזה שהוא מאבק חשוב וקריטי יותר. כך מוּצאות הקבוצות האלו מכלל ההגנה המגיעה להן רק כי יש מאבקים חשובים יותר; כמעט כבנות לוט שהוא מציע לאספסוף בסדום כדי להגן על אורחיו, בפרשה שקראו היום. (במקרה הנוכחי אולי אפילו מכסה הטיעון על איזו הומופוביה שמבצבצת גם אצל "רדיקלים"). נשים שהתנסו בגיוס תמיכה למען שוויון זכויות במסגרות שהן פעילות בהן, גם בשמאל, מכירות היטב את הרטוריקה הזאת של "יש דברים חשובים יותר. בזה נטפל אחר-כך. קצת פרופורציות". מתכון בדוק לכך שזה לא יטופל לעולם, כי תמיד יהיו דברים חשובים, דחופים וקריטיים יותר. הרדיקלים החופשיים האלו אפילו לא מזהים את הדמיון בין הטיעון שלהם לבין זה של הממסד שנוא נפשם. לשניהם יש איזה מולך הדוחק כל עניין אחר: לזה הביטחון ולזה הכיבוש. אבל זה לא או-או. זה גם וגם. לכן כל קבוצת מיעוט, כל לוחמת זכויות, כל שוחר טובתה של החברה הזאת צריכים היו להתייצב בראש המאבק הזה. תחילה הם באו בשביל ההומוסקסואלים, אם תרצו.
מתוך הטור שלי "עבר שבוע" (נ"ג), 12.11.2006

Read Full Post »

חבר הכנסת מולה מציע (סוג של) הגנה תרבותית בפלילים. כאשר נאשמים בעבירה פעלו בהתאם לנורמות התרבותיות בחברת המוצא שלהם,  ייחשב הדבר לנסיבות מקלות בעת גזירת העונש. כך תאילנדים שאוכלים חתולים וכך אתיופים שנישאים לבנות 12 או מכים את ילדיהם. שכן אליבא דמולה, שיטת החינוך באתיופיה רואה זאת בחיוב.

מולה מצביע על בעיה, אך ספק אם הפתרון שהוא מציע קביל. שוֹנוּת תרבותית יכולה להיות קבילה רק עד גבול מסוים. אי-אפשר בשמה לפגוע בזכויות אדם של אחרים. למעשה, התביעה לגלות יחס של כבוד לפרקטיקות תרבותיות השונות מתרבות הרוב קשורה בדרך-כלל לפגיעה בזכויותיהם של החברים החלשים יותר באותן תרבויות. שהם כמעט תמיד נשים וילדים. סוזן אוקין דנה בדוגמאות מהספרות המראות כי רוב התביעות שמציבים חברי קבוצות כאלו ליחס משפטי מיוחד על בסיס השוני התרבותי שלהם, נוגעות לאי-שוויון מגדרי. נישואי ילדות, נישואים כפויים, מערכות גירושין המוטות נגד נשים, פוליגמיה ומילת נשים. מקרים שבהם זכויות הפרט של נשים וילדות נפגעות ומופרות על-ידי הפרקטיקות של הקבוצות התרבותיות שלהן עצמן. אוקין מצביעה על כך כי אותה זיקה בין תרבות למגדר מתרחשת למעשה בזירה הבינלאומית, היכן שזכויות-האדם של נשים נדחות לעתים קרובות על-ידי מנהיגי מדינות או קבוצות של מדינות כבלתי-מתיישבות עם התרבויות שלהן.

מעולם לא היו אלו בני-האדם שהתלוננו על האוניוורסליות של זכויות-האדם, או ראו בהן כפייה מצד המערב או הצפון. לעתים קרובות, היו אלו המנהיגים שלהם". (קופי אנאן)

הגנה על תרבויות פוגעת במיוחד בנשים בשל שתי סיבות. ראשית, בכל התרבויות הזירה של חיים אישיים, חיי מין ופוריות מתפקדת כמוקד מרכזי. הגנה על "פרקטיקות תרבותיות" נוטה להיות בעלת השפעה גדולה יותר על חיי הנשים והנערות שכן ברוב התרבויות מצופה מהן יותר בזירה זאת מאשר מגברים. שנית, ברוב התרבויות אחת המטרות העקרוניות היא שליטת הגברים על הנשים."הגנה תרבותית" משמרת שליטה זאת.

לעומת זאת, המושג של זכויות אדם הוא אוניוורסלי. הוא איננו אדיש לתרבויות שערכיהן מתנגשים עם זכויות אדם אוניוורסליות והוא אינו מקבל פרקטיקות תרבותיות שבבירור אינן מתיישבות עם זכויות אלה. על-פי התפיסה של זכויות אדם, לכל אדם יש זכויות מסוימות ללא קשר לשאלה לאיזו קבוצה הוא או היא משתייכים או עם איזו תרבות הם מזדהים. הרעיון הוא כי האינטרסים שעליהם מגינות נורמות של זכויות אדם הם האינטרסים של כל אדם ואדם, ללא קשר להעדפותיו האישיות או לתכנית החיים שהיא מבקשת לקדם. אף אדם אינו רוצה להיות עבד או שיענו אותו, או להירצח על "כבוד" המשפחה.

כפי שמלמדת אותנו אוקין, כאשר מעניקים זכויות קבוצתיות בשם רב-תרבותיות, קיימת סכנה מוחשית של מתן יד לדיכוי החברים החלשים יותר בתוך אותה תרבות. בקיצור, נשים.

נדמה לי גם, ששופטי ישראל ממש לא זקוקים לנסיבות נוספות כדי להקל בעונשם של מורשעים בעבירות נגד נשים. הם הסתדרו מצוין בלי הטיעון מהתרבות עד כה, בגוזרם עונשים מגוחכים בקוּלתם.

הרוב הניצח של "הגנות תרבותיות" שמועלות בתיקים הפליליים בארה"ב אשר קשורים לחברי מיעוטים תרבותיים נוגעות למגדר – במיוחד לשליטה גברית על נשים וילדים. לעיתים, הגנות תרבותיות ניתנות כהסבר לאלימות נצפית בין גברים או להקרבת בעלי-חיים. אבל הרבה יותר שכיח הוא הטיעון כי בקבוצה התרבותית של הנאשם, נשים אינן בני-אנוש בעלי ערך שווה אלא יצורים נחותים שהפונקציה הראשונית (אם לא היחידה) שלהן היא לשרת גברים באופן מיני ובענייני הבית. למעשה, ארבעת סוגי המקרים שבהם השתמשו בהגנה תרבותית באופן המוצלח ביותר הם: (1) חטיפה ואונס על-ידי גברי 'המונג' שטוענים כי פעולותיהם הם חלק מפרקטיקה תרבותית של "נישואי חטיפה"; (2) רצח נשים ע"י מהגרים ממדינות אסיה והמזרח התיכון, שנשותיהם בגדו בהם או נהגו באופן בלתי-נאות אחר; (3) רצח ילדים ע"י אמהות יפניות או סיניות שניסו גם להרוג את עצמן אך נכשלו, וטוענות שבגלל הרקע התרבותי שלהם הבושה על חוסר הנאמנות של בעליהן הניעה אותם לפרקטיקה שמקבלת מחילה תרבותית, של התאבדות אמהות וילדים; ו-(4) בצרפת – למרות שעדיין לא בארה"ב, בחלקו משום שהפרקטיקה נהפכה לפלילית רק ב-1996 – מילת נשים. במספר מקרים כאלו, עדויות מומחים לגבי הרקע התרבותי של הנאשם הביאו להאשמות מופחתות, או לגזרי-דין מופחתים, שהתבססו באופן תרבותי על הערכות של הכוונה הפלילית.

כפי שמראות ארבע הדוגמאות לעיל, הנאשמים אינם תמיד גברים, והקורבנות אינן תמיד נשים. הן המהגר הסיני מניו-יורק שהיכה את אשתו למוות בגלל ניאוף והן המהגרת היפנית בקליפורניה שהטביעה את ילדיה וניסתה להטביע את עצמה בגלל ניאופו של בעלה, ביישו את המשפחה; וההגנה מהתרבות בה השתמשו הפחיתה מההאשמות (מרצח בדרגה ראשונה לרצח בדרגה שנייה או הריגה). נראה, אם כן, כי ההגנה התרבותית היתה מוטה לטובת הזכר במקרה הראשון ולטובת הנקבה בשני. אך למרות שמדובר בנאשמים משני מינים שונים, בשני המקרים המסר התרבותי הוא מוטה מבחינת מגדר: נשים (וילדים, במקרה השני) הן משניות לגברים וצריכות לשאת באשמה ובבושה על כל סטייה ממונוגמיה."  (סוזן מולר אוקין, מתוך "האם רב תרבותיות מזיקה לנשים?")

Read Full Post »

האמנה בדבר זכויות של אנשים עם מוגבלויות נכנסה לתוקף ב-3 באפריל, עם אשרור האמנה על-ידי 20 מדינות. 126 מדינות חתמו על האמנה מאז 30 במרץ 2007 (אז נפתחה לחתימה) ו-71 מדינות חתמו על הפרוטוקול האופציונלי שלה. האמנה תחייב משפטית החל מה-3 במאי 2008.

על-פי הערכת האו"ם, יש בעולם כ-650 מיליון בני-אדם עם מוגבלויות; כ-80% מהם חיים במדינות פחות מפותחות. ב-2/3 מהמדינות החברות באו"ם אין חקיקה המגינה על זכויותיהם.
החוק הישראלי להגנה על אנשים עם מוגבלות נחשב למתקדם והזין דיונים בינלאומיים סביב האמנה ומסמכים אחרים. עם זאת, ישראל, שחתמה על האמנה ב-30 במרץ 2007, טרם אישררה אותה.

המונח "אדם עם מוגבלות" מועדף על-פני "נכה" משום שהוא איננו מזהה בין האדם לנכותו ומדגיש את היותו קודם כול אדם.
מעניינת ההגדרה של האמנה למוגבלות, המתייחסת אליה כאל אינטראקציה בין הליקוי של האדם לבין המכשולים החברתיים המושמים בפניו: "מוגבלות נובעת מאינטראקציה בין אנשים עם ליקויים לבין מכשולים של גישה וסביבה המעכבים השתתפות מלאה ויעילה בחברה באופן שווה עם אחרים." (מתוך המבוא לאמנה).
כך, אנשים עם מוגבלויות כוללים "בעלי ליקויים גופניים, נפשיים, אינטלקטואלים או תחושתיים ארוכי-טווח, שבאינטראקציה עם מכשולים מסוימים עלולים לעכב השתתפות מלאה בחברה על בסיס שווה עם אחרים." (סעיף 1 לאמנה).

עוד: בחניון של איקאה

אמנה בדבר זכויות של אנשים עם מוגבלויות
חתימה ואשרור על האמנה: תמונת מצב
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998

Read Full Post »

ההתעללויות המזוויעות בילדים, שעלו לאחרונה לכותרות, מחזירות לדיון הציבורי, והתקשורתי בעיקר, את התביעה להוציא רישיון להורות.
על פניו זה נשמע מאד הגיוני, משכנע ואף מוסרי. כדי לעלות לכביש צריך רישיון, כדי להיות פסיכולוג צריך רישיון. איך זה שכל אחד, לכל הרוחות, יכול להיות הורה? הרי מדובר באחריות עצומה לחייו של אחר, שתקופה ארוכה הוא חסר ישע ותלוי לחלוטין בהוריו. ניצול לרעה של התלות הזאת משאיר צלקות בל יימחו בנפש הרכה. פגיעות קשות מחריבות, לעיתים באופן לא הפיך, את חייהם ובריאותם הגופנית והנפשית של מי שגדל אצל הורים כאלה.
אבל כמו במקרים אחרים, מה שמתגלה כשבוחנים את העניין לעומק איננו בהכרח מה שנראה על פני השטח כקומונסנסי.

כדאי להתחיל בדוגמא קלה הרבה יותר, שנדמה לי שלגביה עמדתם של עיתונאים תהיה שונה לחלוטין. גם כדי להיות עיתונאי אין צורך ברישיון. ואין זה מקרה. זאת למרות שעיתונאות היא עיסוק, והמדינה רשאית להסדיר עיסוקים שונים (למשל, ע"י הרשאת העיסוק בהם) מבלי שזה נחשב כפגיעה בחופש העיסוק. הסיבה שעיתונאות איננה דורשת רישיון היא הקשר שיש בין העיסוק הזה לחופש הביטוי, זכות יסוד חשובה. למרות שהסְדרה אין משמעה פגיעה בזכות (למשל, הדרישה להוציא דרכון איננה פגיעה בחופש התנועה), המחשבה היא כי מסוכן יהיה להגביל זכות חשובה שכזאת ולו על-ידי הסדרה. ומסוכן עוד יותר להפקיד את ההסדרה הזאת, שהגבלה מסוימת בצדה, בידי המדינה. זאת הסיבה, לא העובדה שעיתונות איננה יכולה לגרום לנזק כבד לחייהם של אנשים. היא יכולה ועוד איך. וכדאי לעוסקים בה לזכור זאת. העובדה שלא נכון לדרוש רישיון כדי להיות עיתונאי אין משמעה שאין מקום להתמקצעות ולכללים קפדניים של אתיקה מקצועית שעל העוסקים בתחום זה לאמץ ולהחיל על עצמם. להיפך.

בדרישת רישיון להורות יש לא רק קושי. יש בה סכנה. סכנה שמימושה של זכות אדם יסודית, יסודית לא פחות מחופש הביטוי, תהיה מותנית; שאנשים יצטרכו לעבור מבחנים כדי שייחשבו זכאים לה; שיהיה מי שיציב קריטריונים לעצם היכולת ליהנות מהזכות הזאת; שהיא תהיה נתונה להסדרה בידי המדינה. הרשאה משמעה שמי שאיננו עומד בדרישות הרישיון איננו רשאי ליטול חלק בפרקטיקה המורשית. במילים אחרות, המדינה עומדת להחליט מי יוכל לממש את הזכות הבסיסית להיות הורה.
המדינה עושה זאת כבר כאשר מדובר באימוץ. שם עוברים המועמדים מסכת ארוכה של בדיקות שנועדו להבטיח כי הם מתאימים לגדל ילד. אבל יש הבדל מכריע בין שני המקרים, והוא שבהליכי אימוץ החברה היא שמוסרת לחזקתם של בני-אדם ילדים שהיא אחראית לשלומם.

אכן, היות הורה משמעותו אחריות עצומה ופוטנציאל לפגיעה בזכויות של אחרים. אבל כאן חייבים להבחין בין עצם קיומה של זכות לבין שימוש בה לרעה. שום זכות איננה מקנה זכות להשתמש בה באופן שפוגע בזכויותיהם של אחרים. יש להבדיל בין שלילת זכות לבין הדרישה הקבילה וההכרחית להגביל זכויות כאשר אלה מתנגשות עם זכויות אחרות.

מדינה לא רק רשאית, היא חייבת להגן על זכויותיהם של אחרים. בוודאי זכויות של מי שהוא חלש וחסר ישע. זכויות של ילדים מטילות את החובה הנגדית על ההורים ועל המדינה גם יחד. המדינה נדרשת לוודא שההורים ממלאים את חובותיהם כלפי ילדיהם ולהיכנס לנעליהם כשהם אינם מסוגלים לעשות זאת. על המדינה מוטלת חובה להגן על ילדים גם כנגד הוריהם. אך היא איננה רשאית לשלול מבני-אדם את זכותם הטבעית להיות הורים בטענה כי הם לא עמדו (מראש) במבחן. בעוד שלאיש אין זכות מוקנית, ודאי לא זכות אדם, להיות נהג, פסיכולוג או אפילו עיתונאי, הרי הרעיון של זכויות אדם הוא שהן מגיעות לנו בתוקף היותנו אנושיים; לא כי אנחנו עונים לקריטריונים.

Read Full Post »