קרוא וכתוב

מדכדך שהנושא הזה דורש שידורים חוזרים. אפילו שניים. את הרשימה ירושלים של אלימות כתבתי לפני שנתיים, כשעל הפרק היו איומים שהביאו, בסופו של דבר, למצעד דרדלה (ראו בַּמסגרת מה שכתבתי אחריו). השנה לא מאיימים באלימות (באמת תודה!), אבל הניסיון לסכל את המצעד מכעיס ומקומם. הוא מחייב כל אדם שזכויות הפרט והמיעוט חשובות לו אם לא לצעוד אז להשמיע את קולו בעד המצעד; גם אם לא כל תג ותו בפרטיו ובסגנונו נושאים חן בעיניו. כדאי לשים לב שבין המתנגדים לא רק חרדים אלא גם דתיים-לאומיים, כפי שהם מכוּנים.

אני ממליצה לקרוא את רשימתה של ענת פרי שמסבירה יפה מדוע מצעד הגאווה בירושלים כל-כך חשוב. מדוע הפומביות חשובה. ואני מוסיפה: כן, בחברה "מתוקנת", כמו שאומרים אצלנו, נטייתו המינית של אדם איננה אישיו. אלא שאנחנו עדיין לא שם. וכשיש הכחשה, הרחקה וגם דיכוי – יש חשיבות להצהרה הפומבית ולהכרה שהיא מביאה אתה. ולכן כולנו הומוסקסואלים.

כולנו הומוסקסואלים
המאבק למען מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים השבוע בקול ענות חלושה (אין כמו עילות ביטחוניות להוריד את שני הצדדים מהעץ), חרג כבר מזמן מעֵבר למאבקה של קבוצת מיעוט לקבל נראוּת והכרה. הוא היה למאבק נגד הניסיון להשתיק ולשלול זכויות באמצעות אלימות או האיום בה. אלימות איננה דרך קבילה למנוע מהאחר לממש את זכויותיו בחברה דמוקרטית, גם כאשר היא ננקטת על-ידי קבוצת מיעוט בעצמה. אדרבה, זו צריכה להבין עד כמה מסוכן המהלך הזה לה עצמה, אפילו אם האינטרס הכללי ככזה זר לה. כרגיל, היו המתקדמים בעיני עצמם, שהטיפו להומוסקסואלים ותומכיהם להתרכז בעוולות האמיתיות והקשות הרבה יותר שמתבצעות על אדמת פלשתינה. זהו הטיעון המוכר שנועד להשתיק כל מאבק שהוא, בעיקר של קבוצות חלשות, בשם איזה שהוא מאבק חשוב וקריטי יותר. כך מוּצאות הקבוצות האלו מכלל ההגנה המגיעה להן רק כי יש מאבקים חשובים יותר; כמעט כבנות לוט שהוא מציע לאספסוף בסדום כדי להגן על אורחיו, בפרשה שקראו היום. (במקרה הנוכחי אולי אפילו מכסה הטיעון על איזו הומופוביה שמבצבצת גם אצל "רדיקלים"). נשים שהתנסו בגיוס תמיכה למען שוויון זכויות במסגרות שהן פעילות בהן, גם בשמאל, מכירות היטב את הרטוריקה הזאת של "יש דברים חשובים יותר. בזה נטפל אחר-כך. קצת פרופורציות". מתכון בדוק לכך שזה לא יטופל לעולם, כי תמיד יהיו דברים חשובים, דחופים וקריטיים יותר. הרדיקלים החופשיים האלו אפילו לא מזהים את הדמיון בין הטיעון שלהם לבין זה של הממסד שנוא נפשם. לשניהם יש איזה מולך הדוחק כל עניין אחר: לזה הביטחון ולזה הכיבוש. אבל זה לא או-או. זה גם וגם. לכן כל קבוצת מיעוט, כל לוחמת זכויות, כל שוחר טובתה של החברה הזאת צריכים היו להתייצב בראש המאבק הזה. תחילה הם באו בשביל ההומוסקסואלים, אם תרצו.
מתוך הטור שלי "עבר שבוע" (נ"ג), 12.11.2006

Read Full Post »

חבר הכנסת מולה מציע (סוג של) הגנה תרבותית בפלילים. כאשר נאשמים בעבירה פעלו בהתאם לנורמות התרבותיות בחברת המוצא שלהם,  ייחשב הדבר לנסיבות מקלות בעת גזירת העונש. כך תאילנדים שאוכלים חתולים וכך אתיופים שנישאים לבנות 12 או מכים את ילדיהם. שכן אליבא דמולה, שיטת החינוך באתיופיה רואה זאת בחיוב.

מולה מצביע על בעיה, אך ספק אם הפתרון שהוא מציע קביל. שוֹנוּת תרבותית יכולה להיות קבילה רק עד גבול מסוים. אי-אפשר בשמה לפגוע בזכויות אדם של אחרים. למעשה, התביעה לגלות יחס של כבוד לפרקטיקות תרבותיות השונות מתרבות הרוב קשורה בדרך-כלל לפגיעה בזכויותיהם של החברים החלשים יותר באותן תרבויות. שהם כמעט תמיד נשים וילדים. סוזן אוקין דנה בדוגמאות מהספרות המראות כי רוב התביעות שמציבים חברי קבוצות כאלו ליחס משפטי מיוחד על בסיס השוני התרבותי שלהם, נוגעות לאי-שוויון מגדרי. נישואי ילדות, נישואים כפויים, מערכות גירושין המוטות נגד נשים, פוליגמיה ומילת נשים. מקרים שבהם זכויות הפרט של נשים וילדות נפגעות ומופרות על-ידי הפרקטיקות של הקבוצות התרבותיות שלהן עצמן. אוקין מצביעה על כך כי אותה זיקה בין תרבות למגדר מתרחשת למעשה בזירה הבינלאומית, היכן שזכויות-האדם של נשים נדחות לעתים קרובות על-ידי מנהיגי מדינות או קבוצות של מדינות כבלתי-מתיישבות עם התרבויות שלהן.

מעולם לא היו אלו בני-האדם שהתלוננו על האוניוורסליות של זכויות-האדם, או ראו בהן כפייה מצד המערב או הצפון. לעתים קרובות, היו אלו המנהיגים שלהם". (קופי אנאן)

הגנה על תרבויות פוגעת במיוחד בנשים בשל שתי סיבות. ראשית, בכל התרבויות הזירה של חיים אישיים, חיי מין ופוריות מתפקדת כמוקד מרכזי. הגנה על "פרקטיקות תרבותיות" נוטה להיות בעלת השפעה גדולה יותר על חיי הנשים והנערות שכן ברוב התרבויות מצופה מהן יותר בזירה זאת מאשר מגברים. שנית, ברוב התרבויות אחת המטרות העקרוניות היא שליטת הגברים על הנשים."הגנה תרבותית" משמרת שליטה זאת.

לעומת זאת, המושג של זכויות אדם הוא אוניוורסלי. הוא איננו אדיש לתרבויות שערכיהן מתנגשים עם זכויות אדם אוניוורסליות והוא אינו מקבל פרקטיקות תרבותיות שבבירור אינן מתיישבות עם זכויות אלה. על-פי התפיסה של זכויות אדם, לכל אדם יש זכויות מסוימות ללא קשר לשאלה לאיזו קבוצה הוא או היא משתייכים או עם איזו תרבות הם מזדהים. הרעיון הוא כי האינטרסים שעליהם מגינות נורמות של זכויות אדם הם האינטרסים של כל אדם ואדם, ללא קשר להעדפותיו האישיות או לתכנית החיים שהיא מבקשת לקדם. אף אדם אינו רוצה להיות עבד או שיענו אותו, או להירצח על "כבוד" המשפחה.

כפי שמלמדת אותנו אוקין, כאשר מעניקים זכויות קבוצתיות בשם רב-תרבותיות, קיימת סכנה מוחשית של מתן יד לדיכוי החברים החלשים יותר בתוך אותה תרבות. בקיצור, נשים.

נדמה לי גם, ששופטי ישראל ממש לא זקוקים לנסיבות נוספות כדי להקל בעונשם של מורשעים בעבירות נגד נשים. הם הסתדרו מצוין בלי הטיעון מהתרבות עד כה, בגוזרם עונשים מגוחכים בקוּלתם.

הרוב הניצח של "הגנות תרבותיות" שמועלות בתיקים הפליליים בארה"ב אשר קשורים לחברי מיעוטים תרבותיים נוגעות למגדר – במיוחד לשליטה גברית על נשים וילדים. לעיתים, הגנות תרבותיות ניתנות כהסבר לאלימות נצפית בין גברים או להקרבת בעלי-חיים. אבל הרבה יותר שכיח הוא הטיעון כי בקבוצה התרבותית של הנאשם, נשים אינן בני-אנוש בעלי ערך שווה אלא יצורים נחותים שהפונקציה הראשונית (אם לא היחידה) שלהן היא לשרת גברים באופן מיני ובענייני הבית. למעשה, ארבעת סוגי המקרים שבהם השתמשו בהגנה תרבותית באופן המוצלח ביותר הם: (1) חטיפה ואונס על-ידי גברי 'המונג' שטוענים כי פעולותיהם הם חלק מפרקטיקה תרבותית של "נישואי חטיפה"; (2) רצח נשים ע"י מהגרים ממדינות אסיה והמזרח התיכון, שנשותיהם בגדו בהם או נהגו באופן בלתי-נאות אחר; (3) רצח ילדים ע"י אמהות יפניות או סיניות שניסו גם להרוג את עצמן אך נכשלו, וטוענות שבגלל הרקע התרבותי שלהם הבושה על חוסר הנאמנות של בעליהן הניעה אותם לפרקטיקה שמקבלת מחילה תרבותית, של התאבדות אמהות וילדים; ו-(4) בצרפת – למרות שעדיין לא בארה"ב, בחלקו משום שהפרקטיקה נהפכה לפלילית רק ב-1996 – מילת נשים. במספר מקרים כאלו, עדויות מומחים לגבי הרקע התרבותי של הנאשם הביאו להאשמות מופחתות, או לגזרי-דין מופחתים, שהתבססו באופן תרבותי על הערכות של הכוונה הפלילית.

כפי שמראות ארבע הדוגמאות לעיל, הנאשמים אינם תמיד גברים, והקורבנות אינן תמיד נשים. הן המהגר הסיני מניו-יורק שהיכה את אשתו למוות בגלל ניאוף והן המהגרת היפנית בקליפורניה שהטביעה את ילדיה וניסתה להטביע את עצמה בגלל ניאופו של בעלה, ביישו את המשפחה; וההגנה מהתרבות בה השתמשו הפחיתה מההאשמות (מרצח בדרגה ראשונה לרצח בדרגה שנייה או הריגה). נראה, אם כן, כי ההגנה התרבותית היתה מוטה לטובת הזכר במקרה הראשון ולטובת הנקבה בשני. אך למרות שמדובר בנאשמים משני מינים שונים, בשני המקרים המסר התרבותי הוא מוטה מבחינת מגדר: נשים (וילדים, במקרה השני) הן משניות לגברים וצריכות לשאת באשמה ובבושה על כל סטייה ממונוגמיה."  (סוזן מולר אוקין, מתוך "האם רב תרבותיות מזיקה לנשים?")

Read Full Post »

האמנה בדבר זכויות של אנשים עם מוגבלויות נכנסה לתוקף ב-3 באפריל, עם אשרור האמנה על-ידי 20 מדינות. 126 מדינות חתמו על האמנה מאז 30 במרץ 2007 (אז נפתחה לחתימה) ו-71 מדינות חתמו על הפרוטוקול האופציונלי שלה. האמנה תחייב משפטית החל מה-3 במאי 2008.

על-פי הערכת האו"ם, יש בעולם כ-650 מיליון בני-אדם עם מוגבלויות; כ-80% מהם חיים במדינות פחות מפותחות. ב-2/3 מהמדינות החברות באו"ם אין חקיקה המגינה על זכויותיהם.
החוק הישראלי להגנה על אנשים עם מוגבלות נחשב למתקדם והזין דיונים בינלאומיים סביב האמנה ומסמכים אחרים. עם זאת, ישראל, שחתמה על האמנה ב-30 במרץ 2007, טרם אישררה אותה.

המונח "אדם עם מוגבלות" מועדף על-פני "נכה" משום שהוא איננו מזהה בין האדם לנכותו ומדגיש את היותו קודם כול אדם.
מעניינת ההגדרה של האמנה למוגבלות, המתייחסת אליה כאל אינטראקציה בין הליקוי של האדם לבין המכשולים החברתיים המושמים בפניו: "מוגבלות נובעת מאינטראקציה בין אנשים עם ליקויים לבין מכשולים של גישה וסביבה המעכבים השתתפות מלאה ויעילה בחברה באופן שווה עם אחרים." (מתוך המבוא לאמנה).
כך, אנשים עם מוגבלויות כוללים "בעלי ליקויים גופניים, נפשיים, אינטלקטואלים או תחושתיים ארוכי-טווח, שבאינטראקציה עם מכשולים מסוימים עלולים לעכב השתתפות מלאה בחברה על בסיס שווה עם אחרים." (סעיף 1 לאמנה).

עוד: בחניון של איקאה

אמנה בדבר זכויות של אנשים עם מוגבלויות
חתימה ואשרור על האמנה: תמונת מצב
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998

Read Full Post »

ההתעללויות המזוויעות בילדים, שעלו לאחרונה לכותרות, מחזירות לדיון הציבורי, והתקשורתי בעיקר, את התביעה להוציא רישיון להורות.
על פניו זה נשמע מאד הגיוני, משכנע ואף מוסרי. כדי לעלות לכביש צריך רישיון, כדי להיות פסיכולוג צריך רישיון. איך זה שכל אחד, לכל הרוחות, יכול להיות הורה? הרי מדובר באחריות עצומה לחייו של אחר, שתקופה ארוכה הוא חסר ישע ותלוי לחלוטין בהוריו. ניצול לרעה של התלות הזאת משאיר צלקות בל יימחו בנפש הרכה. פגיעות קשות מחריבות, לעיתים באופן לא הפיך, את חייהם ובריאותם הגופנית והנפשית של מי שגדל אצל הורים כאלה.
אבל כמו במקרים אחרים, מה שמתגלה כשבוחנים את העניין לעומק איננו בהכרח מה שנראה על פני השטח כקומונסנסי.

כדאי להתחיל בדוגמא קלה הרבה יותר, שנדמה לי שלגביה עמדתם של עיתונאים תהיה שונה לחלוטין. גם כדי להיות עיתונאי אין צורך ברישיון. ואין זה מקרה. זאת למרות שעיתונאות היא עיסוק, והמדינה רשאית להסדיר עיסוקים שונים (למשל, ע"י הרשאת העיסוק בהם) מבלי שזה נחשב כפגיעה בחופש העיסוק. הסיבה שעיתונאות איננה דורשת רישיון היא הקשר שיש בין העיסוק הזה לחופש הביטוי, זכות יסוד חשובה. למרות שהסְדרה אין משמעה פגיעה בזכות (למשל, הדרישה להוציא דרכון איננה פגיעה בחופש התנועה), המחשבה היא כי מסוכן יהיה להגביל זכות חשובה שכזאת ולו על-ידי הסדרה. ומסוכן עוד יותר להפקיד את ההסדרה הזאת, שהגבלה מסוימת בצדה, בידי המדינה. זאת הסיבה, לא העובדה שעיתונות איננה יכולה לגרום לנזק כבד לחייהם של אנשים. היא יכולה ועוד איך. וכדאי לעוסקים בה לזכור זאת. העובדה שלא נכון לדרוש רישיון כדי להיות עיתונאי אין משמעה שאין מקום להתמקצעות ולכללים קפדניים של אתיקה מקצועית שעל העוסקים בתחום זה לאמץ ולהחיל על עצמם. להיפך.

בדרישת רישיון להורות יש לא רק קושי. יש בה סכנה. סכנה שמימושה של זכות אדם יסודית, יסודית לא פחות מחופש הביטוי, תהיה מותנית; שאנשים יצטרכו לעבור מבחנים כדי שייחשבו זכאים לה; שיהיה מי שיציב קריטריונים לעצם היכולת ליהנות מהזכות הזאת; שהיא תהיה נתונה להסדרה בידי המדינה. הרשאה משמעה שמי שאיננו עומד בדרישות הרישיון איננו רשאי ליטול חלק בפרקטיקה המורשית. במילים אחרות, המדינה עומדת להחליט מי יוכל לממש את הזכות הבסיסית להיות הורה.
המדינה עושה זאת כבר כאשר מדובר באימוץ. שם עוברים המועמדים מסכת ארוכה של בדיקות שנועדו להבטיח כי הם מתאימים לגדל ילד. אבל יש הבדל מכריע בין שני המקרים, והוא שבהליכי אימוץ החברה היא שמוסרת לחזקתם של בני-אדם ילדים שהיא אחראית לשלומם.

אכן, היות הורה משמעותו אחריות עצומה ופוטנציאל לפגיעה בזכויות של אחרים. אבל כאן חייבים להבחין בין עצם קיומה של זכות לבין שימוש בה לרעה. שום זכות איננה מקנה זכות להשתמש בה באופן שפוגע בזכויותיהם של אחרים. יש להבדיל בין שלילת זכות לבין הדרישה הקבילה וההכרחית להגביל זכויות כאשר אלה מתנגשות עם זכויות אחרות.

מדינה לא רק רשאית, היא חייבת להגן על זכויותיהם של אחרים. בוודאי זכויות של מי שהוא חלש וחסר ישע. זכויות של ילדים מטילות את החובה הנגדית על ההורים ועל המדינה גם יחד. המדינה נדרשת לוודא שההורים ממלאים את חובותיהם כלפי ילדיהם ולהיכנס לנעליהם כשהם אינם מסוגלים לעשות זאת. על המדינה מוטלת חובה להגן על ילדים גם כנגד הוריהם. אך היא איננה רשאית לשלול מבני-אדם את זכותם הטבעית להיות הורים בטענה כי הם לא עמדו (מראש) במבחן. בעוד שלאיש אין זכות מוקנית, ודאי לא זכות אדם, להיות נהג, פסיכולוג או אפילו עיתונאי, הרי הרעיון של זכויות אדם הוא שהן מגיעות לנו בתוקף היותנו אנושיים; לא כי אנחנו עונים לקריטריונים.

Read Full Post »

לפני שנה וחצי, בתקופה הראשונה של קליטת חמשת הפליטים מסודאן, נקלע א' למצב קשה. גם פיסית וגם נפשית. א' לא הגיע מדארפור. הוא הגיע מאזור אחר בסודאן. אבל זה לא הקל על סיפורו. א' עבר עינויים בסודאן. פניתי לחברת הביטוח הפרטית שבה ביטחנו את הסודאנים. הבעיה שלו לא היתה מכוסה בביטוח. גם בגלל סוג הבעיה וגם כי אין כיסוי לבעיות שהיו קיימות לפני תקופת הביטוח. כמובן שפניתי לרופאים לזכויות אדם. עמותה שאני מכירה היטב במשך שנים כחברה ותומכת, וגם התנדבתי אצלם (לא כרופאה, חלילה). א' התקשה להגיע באותו זמן לת"א, למרפאת העמותה. זה היה טרם הופטר מתנאי חלופת המעצר, ונסיעה כזאת דרשה ליווי של אדם נוסף. היה לי גם חשוב שהוא יגיע לרופא דובר ערבית, כדי שהתקשורת תהיה מיטבית וכדי שהוא יחוש בנוח לשוחח בגילוי לב עם הרופא. לקח זמן למצוא רופא מתנדב של העמותה בתחום הרלוונטי, ודובר ערבית. אבל זה קרה. חברים התנדבו להסיע אותו לביתו של הרופא, מרחק של קרוב לשעה לכל כיוון. בערב באתי לשאול אותו לשלומו. עיניו ברקו כשהוא סיפר לי על הד"ר הנחמד ואשתו. על החברים שהזמינו אותו לקפה בדרך חזרה. לאחר מכן הוא המשיך בטיפול על פי ההמלצה שקיבל.

המרפאה שרופאים לזכויות אדם הפעילה במשך שנים בדרום ת"א קרסה לאחרונה תחת עומס הפליטים וחסרי המעמד המגיעים אליה. חלקם גם היו זקוקים לסוג טיפול שאין ביכולתה של מרפאה ראשונית לספק באמצעות מתנדבים. בעיקר, היא גמרה אומר לא לשמש יותר עלה תאנה לשלטון המתנער מחובותיו (זכויות אדם מגיעות לכל אדם הנמצא בשטחה של המדינה, ללא קשר למעמדו בארץ). היא החליטה לסגור את המרפאה ולהפנות את הזקוקים לטיפול לבתי החולים. תוכלו לקרוא כאן עדכון על המצב כעת. התלבטות ידועה של ארגוני החברה האזרחית היא בין רצון לסייע לנמצאים במצוקה לבין ההכרה שזהו תפקידה של המדינה ולא ראוי לשחרר אותה מחובתה זאת. בעניין שעל הפרק, נטתה כעת המטוטלת לכיוון השני. המאבק עכשיו הוא על כך שמשרד הבריאות יקבל את התקציב הנדרש. תקציב שהמשרד אכן תובע לקבל.
"חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ". זה אפילו רלוונטי יותר מתמיד, עכשיו לפני הפסח.

בלוגרים דורשים מהמדינה לקחת אחריות. הפוסט המתעדכן של שוקי

Read Full Post »

מועצת זכויות האדם של האו"ם (שהחליפה את הנציבות הידועה לשמצה ומאז רק מתעלה עליה), קיבלה החלטה הקוראת לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לאפשר הכנסת דלק, מזון, תרופות ופריטים חיוניים אחרים לרצועת עזה, לפתוח מחדש את מעברי הגבול ולהפסיק את הפגיעות החמורות בשטחים. ההחלטה עברה ברוב קולות של 30 מדינות, כשקנדה מתנגדת ו-15 מדינות נמנעות.

ומה חסר? נכון. התייחסות כלשהי לירי הקסאמים המכוון על אזרחי ישראל.  ההחלטה מסתיימת בהצהרה המעורפלת הרגילה, הקוראת "לכל הצדדים" לכבד את המשפט הבינלאומי של זכויות האדם ואת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולהימנע מאלימות כלפי אוכלוסייה אזרחית.

What else is new? ההחלטה החד-צדדית הזאת מצטרפת לשורה ארוכה של החלטות דומות. לאורן, קשה להאשים את אלה שרואים במשטר זכויות האדם הבינלאומי, שהתפתח אחרי מלחמת העולם השנייה, כמוּטה פוליטית ולכן לא רלוונטי. שהרי רכיב מרכזי של זכויות האדם הוא האוניברסליות שלהן. החלתן באופן סלקטיבי היא פגיעה אנושה בעיקרון התובע להחילן על הכול ללא אפליה. אם גוף מרכזי של הקהילה הבינלאומית איננו מתייחס לפגיעה באזרחים ישראלים רק משום שהם ישראלים – הוא חוטא בחטא הגדול ביותר לרעיון שמכוחו הוא פועל. הטענה העיקרית נגד מועצת זכויות האדם  וקודמתה איננה שהיא מטפלת בישראל ובהפרות שלה – היא בהחלט צריכה לעשות זאת – אלא שהיא כמעט איננה מטפלת בהפרות אחרות, חמורות לא פחות (רוסיה בצ'צ'ניה, סין בטיבט), ופעמים רבות מאד חמורות הרבה יותר (צפון קוריאה, דארפור, קונגו וקניה). הטענה היא בדבר הטיפול הלא-מידתי שלה בהפרות של ישראל מול הפרות אחרות. מועצת זכויות האדם היא מהגופים הפועלים על פי מגילת האו"ם (charter body), לא על פי אמנה לזכויות אדם (treaty body); הגופים המנטרים את האמנות עושים בדרך-כלל עבודה קצת יותר הגונה. כך או כך, כל הזירה הזאת נגועה בפוליטיזציה עמוקה, המובילה להיעדר יושרה, והחלטותיה מאבדות בשל כך את תוקפן המוסרי.

לגופים בינלאומיים לזכויות אדם (בין אם גופי או"ם ובין אם ארגונים לא-ממשלתיים בינ"ל) לא עומדת אפילו טענת ההגנה הרגילה של הארגונים הישראלים; הטענה שככאלה הם מפנים את טענותיהם לפעולות לא תקינות של ממשלתם, לא לממשלות זרות. עדיין, ביותר מדי גילויי-דעת של הארגונים הישראלים חסרה ולו התייחסות לעובדה הקשה שגם זכויותיהם של אזרחים ותושבים ישראלים נפגעות באורח אנוש. גם אם פורמלית הלקונה הזאת מובנית אל תוך המנדט שלהם, הרי העובדה שגוף המגדיר עצמו כישראלי עוצם עיניים מול פגיעות חמורות בזכויותיהם של אזרחי מדינתו, ומסרב לגלות כל אמפתיה לחברה שבתוכה הוא פועל – עלולה להפוך אותו (והופכת אותו פעמים רבות) ללא-רלוונטי לאותה חברה. המלמול הרגיל של גופים אלה (במקרה הטוב), המכיר בזכותה – וחובתה! – של המדינה, ככל מדינה, להגן על אזרחיה, נהפך למנטרה ריקה כאשר לשיטתם כל מה שהיא עושה אסור (מה כן מותר הרי איננו שומעים). קל הרבה יותר לומר כל הזמן לזולת מה אסור ולא לשאת בשום אחריות בשאלה מה כן לעשות, אחריות שממשלת ישראל נושאת בה במלוא כובדה כלפי אזרחיה. מכל מקום, ההגנה הזאת אינה עומדת, כאמור, לגופים חיצוניים המנטרים ומבקרים את המצב כאן. אלה אינם גופים שהמנדט שלהם הוא לפעול נגד הפרת זכויות שמבצעת הממשלה שלהם, אלא גופים בינלאומיים שתפקידם לנטר הפרה כזאת באשר היא. ההתעלמות השיטתית שלהם מצד אחד במשוואה איננה נסלחת, בשום טיעון.

כמה חבל. הרי לנו רעיון נשגב, של זכויות אדם אוניברסליות; של עניין שיש לאנושות כולה בפגיעה חמורה בזכויות היסוד של כל אדם, תתרחש היכן שתתרחש. כמה חבל שהקהילה הבינלאומית, באפשרה פוליטיזציה של הרעיון הזה, יורה לעצמה ברגל.

עוד בנושא:
המועצה החדשה לזכויות אדם: של מי הבושה?
צל כבד
וגם נורם כותב על התבטאויות חד-צדדיות בעניין שדרות, עזה וענישה קולקטיבית

Read Full Post »

אתמול צוין יום זכויות האדם הבינלאומי. אתם יודעים, היום שבו התקבלה (ב-1948) בעצרת הכללית של האו"ם ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. יום קודם, ב-9 בדצמבר 1948, התקבלה ונפתחה לחתימה האמנה למניעת והענשת הפשע של רצח-עם (ג'נוסייד).
מה קרה בינתיים, מאז קבלת שני המסמכים האלה לאחר השואה וכלקח ממוראותיה – כולנו יודעים. נורמן גארס, בעל הבלוג המצוין normblog,* נותן לתחושה הזאת ביטוי נוקב. מכירים את הטקסט של מרטין נימלר, "תחילה הם באו בשביל היהודים"? אוקיי. אז עכשיו קראו את נורם.

* אני אמנם לא משתתפת בהמלצות של יום הבלוגים או מנהלת כאן בלוגרול, אבל מדי פעם אני ממליצה על בלוגים ונורמבלוג הוא אחד המשובחים שבהם. הוא גם זכה, לפחות פעם אחת, בתואר הבלוג הפוליטי הבריטי הטוב ביותר.

Read Full Post »

ניתן להשמיע טיעונים בעד ונגד הזמנתו של אחמדינג'אד לשאת דברים באוניברסיטת קולומביה. המצדדים יאמרו כי עדיף שהדברים יישמעו ונדע מול מה אנחנו עומדים; שבדרך זאת ניתן גם לעשות לו חיים קשים בשאלות נוקבות; וכי האינטרס שלנו הוא לקיים דיון חופשי ככל האפשר, כדי להשמיע, ולשמוע, את כל מגוון הדעות. המתנגדים ישאלו האם חופש הביטוי מגן על הכחשת שואה והסתה לאלימות מדינתית. כדאי להזכיר כאן, מעבר למה שייאמר בהמשך כשיפורטו צידוקי חופש הביטוי, שסעיף כ"ט(3) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם קובע: "לעולם לא ישתמשו בזכויות ובחירויות אלה בניגוד למטרותיהן ולעקרונותיהן של האומות המאוחדות". חומר למחשבה לנתלים בחופש הביטוי בהזמינם מנהיג הקורא בפומבי להשמדת מדינה החברה באו"ם. נשיא קולומביה, מכל מקום, ניסה לאחוז בחבל משני קצותיו: גם ליהנות מיחסי הציבור הנרחבים שקיבלה האוניברסיטה שהוא עומד בראשה, וגם לעלוב במי שהזמין כאורח בהציגו אותו כ"דיקטטור קטנוני ומרושע". בנקודה הזאת, דומה, צדק אחמדינג'אד שנזף במארחו על הדרך שבה הציג אותו עוד בטרם נתן לו את רשות הדיבור.

יתכן שהיה זה נבון דווקא לתת לאחמדינג'אד את הבימה ולתת לו להפוך עצמו ללעג ולקלס. אך אני רוצה להתמקד בשאלות העקרוניות הנוגעות לחופש הביטוי ועד כמה הן רלוונטיות, אם בכלל, למקרה דנן. אם מעבירים את הטיעונים הללו בפריזמה של הזכות לחופש הביטוי, הרי המצדדים נשענים בעיקר על הזכות (הנגזרת, למעשה) לשמוע, להיחשף למגוון דעות. הצידוקים העקרוניים הידועים לחופש הביטוי [להרחבה ראו מאמרו של מרדכי קרמניצר, "חופש הביטוי"] הם:

(א) בירור האמת. אפשר שדווקא בדעה האסורה תימצא האמת, גרעין שלה או היבט שלה. זהו הצידוק הנשען על התזה של אפשרות הטעות (fallabilism) שפיתח ג'ון סטיוארט מיל. או בניסוחו של השופט האמריקני הולמס, תחרות חופשית בשוק הרעיונות היא מבחנה של האמת.  כאן צריכה להישאל השאלה עד כמה רחבה צריכה להיות ההגנה על חופש הביטוי. כפי שכבר כתבתי פעם, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מסייגת את חופש הביטוי עצמו בהגבלה ספציפית בסעיף ההגנה עליו, מעבר להגבלה הכללית, בסעיף 5, המורה שאין לפרש את האמנה כמקנה זכות לפעולה שתכליתה להכחיד זכות מן הזכויות המנויות בה. בנוסף, בסעיף העוקב לזה המגן על חופש הביטוי אוסרת האמנה, ואף מחייבת את המדינות לאסור בחוק, על "כל הטפה לשנאה לאומית, גזעית או דתית, המהווה הסתה להפליה, לפעולת איבה או לאלימות".
(ב) צידוק דמוקרטי, המתבסס על חיוניות המידע לקבלת החלטות של הריבון ולפיקוח על נבחריו (זכות השומע/ת). צידוק זה איננו רלוונטי לנסיבות העניין.
אפשר להישען על צידוק נוסף מה"משפחה" הדמוקרטית, והוא
(ג) הביטוי כמאפשר שינוי בדרך של שכנוע ולא בדרך של הפעלת כוח. עדיף לדבר מאשר להרוג – אני השתכנעתי. מקווה שגם אחמדינג'אד, אבל אני לגמרי לא בטוחה.
ישנו צידוק עקרוני חשוב נוסף שנדמה לי שאיננו רלוונטי כאן והוא
(ד) הצידוק המהותי של חופש הביטוי כמטרה בפני עצמה, כהיבט של כבוד האדם. זאת משום שלא נאסר על אחמדינג'אד להשמיע ולהפיץ את דעותיו. לו אוניברסיטת קולומביה לא היתה מזמינה אותו לא היה נפגע כהוא זה חופש הביטוי שלו. אין לו, ולא למישהו אחר, זכות מוקנית להיות מוזמן להשמיע את דבריו באוניברסיטת קולומביה. ממש כשם (להבדיל אלף אלפי הבדלות וגו') שבכך שלא ניתן לטוקבקיסטים להגיב לרשימה באינטרנט לא נפגעת כהוא זה זכותם לחופש הביטוי.

אצלם אין הומואים

הצהרתו המשעשעת של אחמדינג'אד "אצלנו אין הומואים" הזכירה לי משהו. כמובן: את זה. זה משותף לפונדמנטליסטים בני כל הדתות – אצלם אין הומואים. אגב, ההצהרה היתה אולי משעשעת (אם כי, יש להודות, ההסתכלות עליה ככזאת תלויה בנקודת המבט. אני מניחה שהומו איראני מדוכא לא ממש משועשע מכך), אך גם מי שמבכר לראות אותה ככזאת על-פני תיאורה כמביכה, נניח, צריך להיכנס למבוכה גדולה, לכל הפחות, מתגובת הקהל. מסתבר שהעניין הזה הטריד את הקהל שלו הרבה יותר מאשר האיום שנשקף מהמשטר האיראני לבעלי כל הנטיות המיניות אם מקום מושבם הוא בישראל.

עוד בנושא:
הכחשת שואה וחופש הביטוי

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

לארי קרייג, הסנטור מאיידהו שאולץ להתפטר לאחר שנתפס משדל שוטר סמוי בשירותים, הבהיר: "אני לא הומוסקסואל ומעולם לא הייתי ולא עשיתי שום דבר שאיננו הולם". מעבר לאנלוגיה המרומזת במשפט, בין הומוסקסואליות לדבר ש"איננו הולם", האמירה הזאת מבטאת נטייה רווחת של גברים שהתנסו במין הומוסקסואלי, מזדמן או קבוע, להכחיש בתוקף את היותם "הומואים". העובדה שהם קיימו יחסי מין עם גבר איננה הופכת אותם לכאלה. יש כאן מקום לתיאוריות בנוגע לזהות המינית של אדם וכיצד היא נקבעת; לשאלה האם זהות זאת היא דיכוטומית (או/או) או שמא מבטאת רצף של אפשרויות; ועד כמה היא תלוית נסיבות: ידוע, למשל, שיש אסירים בכלא המקיימים יחסים הומוסקסואליים, חלקם לפחות מרצון, למרות שמחוץ לכלא הם אינם עושים זאת.

אני רוצה להתרכז בהיבט המעניין השני שעולה מהצהרתו של קרייג, והוא ש"הומו" הוא תיוג חברתי שאותם אנשים אינם מוכנים לשים על עצמם. לפני 12 שנים זכה הכדורסלן שמעון אמסלם בתביעת דיבה נגד עיתון העיר בשל כותרת ("אמסלם לא לבד") שייחסה לו הומוסקסואליות. בית המשפט דן ארוכות בשאלה האם "הומו" היא מִלת גנאי, עלבון המהווה פגיעה בשמו הטוב של אדם. שהרי זוהי זהותם ואורח חייהם של אנשים לא מעטים. לכן לקביעה שזהו לשון הרע השלכות בעייתיות ברורות. לבסוף הכריע בית המשפט ששהחברה בישראל טרם הגיעה לדרגת סובלנות שבה אין מקום לייחס משמעות מעליבה לנטייה מינית. באווירה החברתית השוררת בישראל, הכינוי "הומו" עדיין נחשב לעלבון בעיני הציבור, ומהווה פגיעה בשמו הטוב של אדם, מה גם שאיננו כזה.

אבל מי שמבקשים להעלות את הדיון הציבורי בישראל כיתה, רצוי שיראו בכל הנושא של זכויות להומוסקסואלים לא עניין שלהם בלבד. בדיוק כפי שזכויות לנשים אינן עניין מגדרי אלא עניין כללי של זכויות אדם, שלכל אדם שצביונה של החברה שבה הוא חי חשוב לו צריך להיות אכפת ממנו. כך גם חוקים הפוגעים בזכויותיהם של הומוסקסואלים אינם הומופוביים גרידא ולא נכון בעיני לגדר אותם באופן כזה. אלה חוקים שצריך לצאת נגדם משום שהם פוגעים בזכויות אדם. מחויבות לזכויות אדם נמדדת בין השאר בנכונות להגן על זכויותיו של כל אדם, תהא אשר תהא השתייכותו הקבוצתית או נטייתו המינית במקרה זה. פגיעה בזכויות אדם מתחילה תמיד בחברי קבוצה חלשה יחסית, שקל להדיר, לדחוק לשוליים או להתייחס אליה כ"אחר". היא אף פעם לא נגמרת שם, אגב.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »