Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זכויות אדם’

לפני שנה וחצי, בתקופה הראשונה של קליטת חמשת הפליטים מסודאן, נקלע א' למצב קשה. גם פיסית וגם נפשית. א' לא הגיע מדארפור. הוא הגיע מאזור אחר בסודאן. אבל זה לא הקל על סיפורו. א' עבר עינויים בסודאן. פניתי לחברת הביטוח הפרטית שבה ביטחנו את הסודאנים. הבעיה שלו לא היתה מכוסה בביטוח. גם בגלל סוג הבעיה וגם כי אין כיסוי לבעיות שהיו קיימות לפני תקופת הביטוח. כמובן שפניתי לרופאים לזכויות אדם. עמותה שאני מכירה היטב במשך שנים כחברה ותומכת, וגם התנדבתי אצלם (לא כרופאה, חלילה). א' התקשה להגיע באותו זמן לת"א, למרפאת העמותה. זה היה טרם הופטר מתנאי חלופת המעצר, ונסיעה כזאת דרשה ליווי של אדם נוסף. היה לי גם חשוב שהוא יגיע לרופא דובר ערבית, כדי שהתקשורת תהיה מיטבית וכדי שהוא יחוש בנוח לשוחח בגילוי לב עם הרופא. לקח זמן למצוא רופא מתנדב של העמותה בתחום הרלוונטי, ודובר ערבית. אבל זה קרה. חברים התנדבו להסיע אותו לביתו של הרופא, מרחק של קרוב לשעה לכל כיוון. בערב באתי לשאול אותו לשלומו. עיניו ברקו כשהוא סיפר לי על הד"ר הנחמד ואשתו. על החברים שהזמינו אותו לקפה בדרך חזרה. לאחר מכן הוא המשיך בטיפול על פי ההמלצה שקיבל.

המרפאה שרופאים לזכויות אדם הפעילה במשך שנים בדרום ת"א קרסה לאחרונה תחת עומס הפליטים וחסרי המעמד המגיעים אליה. חלקם גם היו זקוקים לסוג טיפול שאין ביכולתה של מרפאה ראשונית לספק באמצעות מתנדבים. בעיקר, היא גמרה אומר לא לשמש יותר עלה תאנה לשלטון המתנער מחובותיו (זכויות אדם מגיעות לכל אדם הנמצא בשטחה של המדינה, ללא קשר למעמדו בארץ). היא החליטה לסגור את המרפאה ולהפנות את הזקוקים לטיפול לבתי החולים. תוכלו לקרוא כאן עדכון על המצב כעת. התלבטות ידועה של ארגוני החברה האזרחית היא בין רצון לסייע לנמצאים במצוקה לבין ההכרה שזהו תפקידה של המדינה ולא ראוי לשחרר אותה מחובתה זאת. בעניין שעל הפרק, נטתה כעת המטוטלת לכיוון השני. המאבק עכשיו הוא על כך שמשרד הבריאות יקבל את התקציב הנדרש. תקציב שהמשרד אכן תובע לקבל.
"חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ". זה אפילו רלוונטי יותר מתמיד, עכשיו לפני הפסח.

בלוגרים דורשים מהמדינה לקחת אחריות. הפוסט המתעדכן של שוקי

Read Full Post »

מועצת זכויות האדם של האו"ם (שהחליפה את הנציבות הידועה לשמצה ומאז רק מתעלה עליה), קיבלה החלטה הקוראת לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לאפשר הכנסת דלק, מזון, תרופות ופריטים חיוניים אחרים לרצועת עזה, לפתוח מחדש את מעברי הגבול ולהפסיק את הפגיעות החמורות בשטחים. ההחלטה עברה ברוב קולות של 30 מדינות, כשקנדה מתנגדת ו-15 מדינות נמנעות.

ומה חסר? נכון. התייחסות כלשהי לירי הקסאמים המכוון על אזרחי ישראל.  ההחלטה מסתיימת בהצהרה המעורפלת הרגילה, הקוראת "לכל הצדדים" לכבד את המשפט הבינלאומי של זכויות האדם ואת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולהימנע מאלימות כלפי אוכלוסייה אזרחית.

What else is new? ההחלטה החד-צדדית הזאת מצטרפת לשורה ארוכה של החלטות דומות. לאורן, קשה להאשים את אלה שרואים במשטר זכויות האדם הבינלאומי, שהתפתח אחרי מלחמת העולם השנייה, כמוּטה פוליטית ולכן לא רלוונטי. שהרי רכיב מרכזי של זכויות האדם הוא האוניברסליות שלהן. החלתן באופן סלקטיבי היא פגיעה אנושה בעיקרון התובע להחילן על הכול ללא אפליה. אם גוף מרכזי של הקהילה הבינלאומית איננו מתייחס לפגיעה באזרחים ישראלים רק משום שהם ישראלים – הוא חוטא בחטא הגדול ביותר לרעיון שמכוחו הוא פועל. הטענה העיקרית נגד מועצת זכויות האדם  וקודמתה איננה שהיא מטפלת בישראל ובהפרות שלה – היא בהחלט צריכה לעשות זאת – אלא שהיא כמעט איננה מטפלת בהפרות אחרות, חמורות לא פחות (רוסיה בצ'צ'ניה, סין בטיבט), ופעמים רבות מאד חמורות הרבה יותר (צפון קוריאה, דארפור, קונגו וקניה). הטענה היא בדבר הטיפול הלא-מידתי שלה בהפרות של ישראל מול הפרות אחרות. מועצת זכויות האדם היא מהגופים הפועלים על פי מגילת האו"ם (charter body), לא על פי אמנה לזכויות אדם (treaty body); הגופים המנטרים את האמנות עושים בדרך-כלל עבודה קצת יותר הגונה. כך או כך, כל הזירה הזאת נגועה בפוליטיזציה עמוקה, המובילה להיעדר יושרה, והחלטותיה מאבדות בשל כך את תוקפן המוסרי.

לגופים בינלאומיים לזכויות אדם (בין אם גופי או"ם ובין אם ארגונים לא-ממשלתיים בינ"ל) לא עומדת אפילו טענת ההגנה הרגילה של הארגונים הישראלים; הטענה שככאלה הם מפנים את טענותיהם לפעולות לא תקינות של ממשלתם, לא לממשלות זרות. עדיין, ביותר מדי גילויי-דעת של הארגונים הישראלים חסרה ולו התייחסות לעובדה הקשה שגם זכויותיהם של אזרחים ותושבים ישראלים נפגעות באורח אנוש. גם אם פורמלית הלקונה הזאת מובנית אל תוך המנדט שלהם, הרי העובדה שגוף המגדיר עצמו כישראלי עוצם עיניים מול פגיעות חמורות בזכויותיהם של אזרחי מדינתו, ומסרב לגלות כל אמפתיה לחברה שבתוכה הוא פועל – עלולה להפוך אותו (והופכת אותו פעמים רבות) ללא-רלוונטי לאותה חברה. המלמול הרגיל של גופים אלה (במקרה הטוב), המכיר בזכותה – וחובתה! – של המדינה, ככל מדינה, להגן על אזרחיה, נהפך למנטרה ריקה כאשר לשיטתם כל מה שהיא עושה אסור (מה כן מותר הרי איננו שומעים). קל הרבה יותר לומר כל הזמן לזולת מה אסור ולא לשאת בשום אחריות בשאלה מה כן לעשות, אחריות שממשלת ישראל נושאת בה במלוא כובדה כלפי אזרחיה. מכל מקום, ההגנה הזאת אינה עומדת, כאמור, לגופים חיצוניים המנטרים ומבקרים את המצב כאן. אלה אינם גופים שהמנדט שלהם הוא לפעול נגד הפרת זכויות שמבצעת הממשלה שלהם, אלא גופים בינלאומיים שתפקידם לנטר הפרה כזאת באשר היא. ההתעלמות השיטתית שלהם מצד אחד במשוואה איננה נסלחת, בשום טיעון.

כמה חבל. הרי לנו רעיון נשגב, של זכויות אדם אוניברסליות; של עניין שיש לאנושות כולה בפגיעה חמורה בזכויות היסוד של כל אדם, תתרחש היכן שתתרחש. כמה חבל שהקהילה הבינלאומית, באפשרה פוליטיזציה של הרעיון הזה, יורה לעצמה ברגל.

עוד בנושא:
המועצה החדשה לזכויות אדם: של מי הבושה?
צל כבד
וגם נורם כותב על התבטאויות חד-צדדיות בעניין שדרות, עזה וענישה קולקטיבית

Read Full Post »

אתמול צוין יום זכויות האדם הבינלאומי. אתם יודעים, היום שבו התקבלה (ב-1948) בעצרת הכללית של האו"ם ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. יום קודם, ב-9 בדצמבר 1948, התקבלה ונפתחה לחתימה האמנה למניעת והענשת הפשע של רצח-עם (ג'נוסייד).
מה קרה בינתיים, מאז קבלת שני המסמכים האלה לאחר השואה וכלקח ממוראותיה – כולנו יודעים. נורמן גארס, בעל הבלוג המצוין normblog,* נותן לתחושה הזאת ביטוי נוקב. מכירים את הטקסט של מרטין נימלר, "תחילה הם באו בשביל היהודים"? אוקיי. אז עכשיו קראו את נורם.

* אני אמנם לא משתתפת בהמלצות של יום הבלוגים או מנהלת כאן בלוגרול, אבל מדי פעם אני ממליצה על בלוגים ונורמבלוג הוא אחד המשובחים שבהם. הוא גם זכה, לפחות פעם אחת, בתואר הבלוג הפוליטי הבריטי הטוב ביותר.

Read Full Post »

להלן מובא תרגום של עיקרי פרשנות לפסיקה האירופית שקבעה כי ניטור שיחות טלפון, תכתובת אי-מייל וגלישה באינטרנט בידי מעביד היא הפרה של הזכות לפרטיות של המועסקת. הפרשנות נכתבה בידי פרופ' פרד קייט מאוניברסיטת אינדיאנה, עבור האגודה האמריקנית למשפט בינ"ל.  הדברים מתפרסמים כאן באישורו של פרופ' קייט. תודה לד' על העברת המסמך.

פסק דין חדש יחסית של בית המשפט האירופי לזכויות אדם, Copland v. United Kingdom, מרחיב את ההגנה על פרטיות וקובע כי בנסיבות מסוימות היא חלה גם במקום העבודה.
לינט קופלנד, עוזרת אישית של מנהל קולג', טענה כי סגן המנהל ניטר את תכתובת האי-מייל ואת שיחות הטלפון שלה כדי לבדוק אם היא עושה שימוש לא יאה במשאבי הקולג' לשימושה האישי.
לצורך הכרעתו אימץ בית המשפט את תיאורה של ממשלת בריטניה לגבי משך הניטור ומידת הפולשנות שהיתה מעורבת בו: חשבון טלפון שכלל פירוט של מספרי הטלפון, תאריך ושעה, משך השיחות ועלותן; וניתוח של אתרי האינטרנט שנצפו, תאריכים ושעות ומשך הגלישה בהם.

בית המשפט קבע כי יש בכך הפרה של סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם, המגן על הזכות לפרטיות וקובע כי "לכל אדם הזכות כי חייו הפרטיים וחיי משפחתו, ביתו והתכתובת שלו יכובדו".  הפסיקה כללה שש מסקנות משמעותיות לצורך הבנת היקפו של דין הגנת הנתונים באירופה.

  1. שיחות טלפון ממקום העבודה מכוסות לכאורה ע"י המושגים "חיים פרטיים" ו"תכתובת". אותה ציפייה צריכה לחול במקרה של תכתובת אי-מייל ושימוש באינטרנט. ע"פ הפסיקה, אלו עשויים להכיל "מידע אישי" המוגן ע"י זכויות אדם ודיני הגנת הנתונים.
  2. גם אם ניטור הטלפון היה מוגבל למידע בדבר תאריך, המספרים שחויגו ואורך השיחות, עדיין ניתן לטעון להפרת פרטיות ע"פ סעיף 8 לאמנה. אין הכרח שתוכן השיחות ינוטר, גם אם תהיה לכך משמעות לגבי קביעת הנזק שנגרם.
  3. טענתו של הקולג' כי השיג באופן לגיטימי את המידע איננה רלוונטית לקביעה כי היתה הפרה של סעיף 8 לאמנה.
  4. אין זה רלוונטי כי לא נעשה גילוי של המידע או שימוש בו נגד המתלוננת בהליכים משמעתיים או אחרים.
  5. בהיעדר אזהרה כי שיחות הטלפון והשימוש באינטרנט מנוטרים, לקופלנד היתה "ציפייה סבירה" שהם לא ינוטרו. גם בלי חוק ההגנה על נתונים שחל במקרה זה (החוק הפנימי), סעיף 8 לאמנה מניח כי תקשורת במקום העבודה לא תנוטר.
  6. סעיף 8 לאמנה מחייב כי ניטור ייעשה בהתאם לחוק. במקרה של רשויות ציבוריות, סעיף 8.2 מחייב הן כי הניטור ייעשה "בהתאם לחוק" והן "על פי הנדרש בחברה דמוקרטית". על-פי בית-המשפט, סעיף זה מחייב כי התנאים שבהם מותר לבצע ניטור יפורטו במפורש בחוק וכי הם יתיישבו עם "שלטון החוק". משמע, "החוק צריך להיות בהיר דיו במונחיו על-מנת לתת ליחידים אינדיקציה הולמת לנסיבות ולתנאים שבהם רשויות מוסמכות לנקוט באמצעים כאלו".

ההחלטה בעניין קופלנד היא רק האחרונה בסדרת דירקטיבות, חוקים, חוות-דעת משפטיות וניירות עבודה אירופיים, המסמנים קווי-מתאר רחבים מאד לפרטיות במקום העבודה.
איסוף, שימוש, אחסון והעברה של נתונים אישיים נתונים באירופה להגנה המשפטית הרחבה ביותר הקיימת. בתי המשפט האירופים תומכים בעמדה כי למעשה כל נתונים לגבי מועסקים הם בגדר "מידע אישי" ולכן נתונים להגנת הדירקטיבות האירופית והחוקים הפנימיים של הגנת נתונים.  לא די בכך שניתנת "הסכמה חד-משמעית" של המועסק לעיבוד הנתונים, החברה חייבת להבטיח כי ההסכמה ניתנה "מרצונו החופשי" וכי היא ניתנת לביטול. אם הסכמה איננה פועלת או זמינה, עליה להסתמך על צורך, שנועד: א. לאפשר למעסיק לעמוד בהתחייבויותיו החוזיות כלפי המועסק; ב. להבטיח אינטרסים חיוניים של המועסק; ג. לציית לחובות חוקיות.

למרות שבפרשת קופלנד נפתח הפתח כי ניטור יהיה חוקי אם יש לכך הסמכה מפורשת בחוק וניתנה התראה (ראו מסקנות מס' 5 ו-6 לעיל – נ"כ), חוקים פנימיים וחוות דעת אחרות מציעים כי אפשרות כזאת לא קיימת למעשה, ובתי-המשפט האירופיים מסכימים לכך.

מסקנתו של הכותב היא כי הפסיקה היא הרחבה משמעותית, אך שולית, של הדין האירופי בדבר פרטיות במקום העבודה. באופן רחב יותר, מהווה הפסיקה תזכורת כיצד הדין האירופי נע לכיוון של יתר פרטיות במקום העבודה ולאתגר הגדול שזה מציב בפני חברות אמריקניות ורב-לאומיות. פרקטיקות של ניטור עובדים הן נפוצות מאד בחברות אמריקניות אך יותר ויותר נהפכות ללא-חוקיות על-פי הדין האירופי.

Read Full Post »

ניתן להשמיע טיעונים בעד ונגד הזמנתו של אחמדינג'אד לשאת דברים באוניברסיטת קולומביה. המצדדים יאמרו כי עדיף שהדברים יישמעו ונדע מול מה אנחנו עומדים; שבדרך זאת ניתן גם לעשות לו חיים קשים בשאלות נוקבות; וכי האינטרס שלנו הוא לקיים דיון חופשי ככל האפשר, כדי להשמיע, ולשמוע, את כל מגוון הדעות. המתנגדים ישאלו האם חופש הביטוי מגן על הכחשת שואה והסתה לאלימות מדינתית. כדאי להזכיר כאן, מעבר למה שייאמר בהמשך כשיפורטו צידוקי חופש הביטוי, שסעיף כ"ט(3) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם קובע: "לעולם לא ישתמשו בזכויות ובחירויות אלה בניגוד למטרותיהן ולעקרונותיהן של האומות המאוחדות". חומר למחשבה לנתלים בחופש הביטוי בהזמינם מנהיג הקורא בפומבי להשמדת מדינה החברה באו"ם. נשיא קולומביה, מכל מקום, ניסה לאחוז בחבל משני קצותיו: גם ליהנות מיחסי הציבור הנרחבים שקיבלה האוניברסיטה שהוא עומד בראשה, וגם לעלוב במי שהזמין כאורח בהציגו אותו כ"דיקטטור קטנוני ומרושע". בנקודה הזאת, דומה, צדק אחמדינג'אד שנזף במארחו על הדרך שבה הציג אותו עוד בטרם נתן לו את רשות הדיבור.

יתכן שהיה זה נבון דווקא לתת לאחמדינג'אד את הבימה ולתת לו להפוך עצמו ללעג ולקלס. אך אני רוצה להתמקד בשאלות העקרוניות הנוגעות לחופש הביטוי ועד כמה הן רלוונטיות, אם בכלל, למקרה דנן. אם מעבירים את הטיעונים הללו בפריזמה של הזכות לחופש הביטוי, הרי המצדדים נשענים בעיקר על הזכות (הנגזרת, למעשה) לשמוע, להיחשף למגוון דעות. הצידוקים העקרוניים הידועים לחופש הביטוי [להרחבה ראו מאמרו של מרדכי קרמניצר, "חופש הביטוי"] הם:

(א) בירור האמת. אפשר שדווקא בדעה האסורה תימצא האמת, גרעין שלה או היבט שלה. זהו הצידוק הנשען על התזה של אפשרות הטעות (fallabilism) שפיתח ג'ון סטיוארט מיל. או בניסוחו של השופט האמריקני הולמס, תחרות חופשית בשוק הרעיונות היא מבחנה של האמת.  כאן צריכה להישאל השאלה עד כמה רחבה צריכה להיות ההגנה על חופש הביטוי. כפי שכבר כתבתי פעם, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מסייגת את חופש הביטוי עצמו בהגבלה ספציפית בסעיף ההגנה עליו, מעבר להגבלה הכללית, בסעיף 5, המורה שאין לפרש את האמנה כמקנה זכות לפעולה שתכליתה להכחיד זכות מן הזכויות המנויות בה. בנוסף, בסעיף העוקב לזה המגן על חופש הביטוי אוסרת האמנה, ואף מחייבת את המדינות לאסור בחוק, על "כל הטפה לשנאה לאומית, גזעית או דתית, המהווה הסתה להפליה, לפעולת איבה או לאלימות".
(ב) צידוק דמוקרטי, המתבסס על חיוניות המידע לקבלת החלטות של הריבון ולפיקוח על נבחריו (זכות השומע/ת). צידוק זה איננו רלוונטי לנסיבות העניין.
אפשר להישען על צידוק נוסף מה"משפחה" הדמוקרטית, והוא
(ג) הביטוי כמאפשר שינוי בדרך של שכנוע ולא בדרך של הפעלת כוח. עדיף לדבר מאשר להרוג – אני השתכנעתי. מקווה שגם אחמדינג'אד, אבל אני לגמרי לא בטוחה.
ישנו צידוק עקרוני חשוב נוסף שנדמה לי שאיננו רלוונטי כאן והוא
(ד) הצידוק המהותי של חופש הביטוי כמטרה בפני עצמה, כהיבט של כבוד האדם. זאת משום שלא נאסר על אחמדינג'אד להשמיע ולהפיץ את דעותיו. לו אוניברסיטת קולומביה לא היתה מזמינה אותו לא היה נפגע כהוא זה חופש הביטוי שלו. אין לו, ולא למישהו אחר, זכות מוקנית להיות מוזמן להשמיע את דבריו באוניברסיטת קולומביה. ממש כשם (להבדיל אלף אלפי הבדלות וגו') שבכך שלא ניתן לטוקבקיסטים להגיב לרשימה באינטרנט לא נפגעת כהוא זה זכותם לחופש הביטוי.

אצלם אין הומואים

הצהרתו המשעשעת של אחמדינג'אד "אצלנו אין הומואים" הזכירה לי משהו. כמובן: את זה. זה משותף לפונדמנטליסטים בני כל הדתות – אצלם אין הומואים. אגב, ההצהרה היתה אולי משעשעת (אם כי, יש להודות, ההסתכלות עליה ככזאת תלויה בנקודת המבט. אני מניחה שהומו איראני מדוכא לא ממש משועשע מכך), אך גם מי שמבכר לראות אותה ככזאת על-פני תיאורה כמביכה, נניח, צריך להיכנס למבוכה גדולה, לכל הפחות, מתגובת הקהל. מסתבר שהעניין הזה הטריד את הקהל שלו הרבה יותר מאשר האיום שנשקף מהמשטר האיראני לבעלי כל הנטיות המיניות אם מקום מושבם הוא בישראל.

עוד בנושא:
הכחשת שואה וחופש הביטוי

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

לארי קרייג, הסנטור מאיידהו שאולץ להתפטר לאחר שנתפס משדל שוטר סמוי בשירותים, הבהיר: "אני לא הומוסקסואל ומעולם לא הייתי ולא עשיתי שום דבר שאיננו הולם". מעבר לאנלוגיה המרומזת במשפט, בין הומוסקסואליות לדבר ש"איננו הולם", האמירה הזאת מבטאת נטייה רווחת של גברים שהתנסו במין הומוסקסואלי, מזדמן או קבוע, להכחיש בתוקף את היותם "הומואים". העובדה שהם קיימו יחסי מין עם גבר איננה הופכת אותם לכאלה. יש כאן מקום לתיאוריות בנוגע לזהות המינית של אדם וכיצד היא נקבעת; לשאלה האם זהות זאת היא דיכוטומית (או/או) או שמא מבטאת רצף של אפשרויות; ועד כמה היא תלוית נסיבות: ידוע, למשל, שיש אסירים בכלא המקיימים יחסים הומוסקסואליים, חלקם לפחות מרצון, למרות שמחוץ לכלא הם אינם עושים זאת.

אני רוצה להתרכז בהיבט המעניין השני שעולה מהצהרתו של קרייג, והוא ש"הומו" הוא תיוג חברתי שאותם אנשים אינם מוכנים לשים על עצמם. לפני 12 שנים זכה הכדורסלן שמעון אמסלם בתביעת דיבה נגד עיתון העיר בשל כותרת ("אמסלם לא לבד") שייחסה לו הומוסקסואליות. בית המשפט דן ארוכות בשאלה האם "הומו" היא מִלת גנאי, עלבון המהווה פגיעה בשמו הטוב של אדם. שהרי זוהי זהותם ואורח חייהם של אנשים לא מעטים. לכן לקביעה שזהו לשון הרע השלכות בעייתיות ברורות. לבסוף הכריע בית המשפט ששהחברה בישראל טרם הגיעה לדרגת סובלנות שבה אין מקום לייחס משמעות מעליבה לנטייה מינית. באווירה החברתית השוררת בישראל, הכינוי "הומו" עדיין נחשב לעלבון בעיני הציבור, ומהווה פגיעה בשמו הטוב של אדם, מה גם שאיננו כזה.

אבל מי שמבקשים להעלות את הדיון הציבורי בישראל כיתה, רצוי שיראו בכל הנושא של זכויות להומוסקסואלים לא עניין שלהם בלבד. בדיוק כפי שזכויות לנשים אינן עניין מגדרי אלא עניין כללי של זכויות אדם, שלכל אדם שצביונה של החברה שבה הוא חי חשוב לו צריך להיות אכפת ממנו. כך גם חוקים הפוגעים בזכויותיהם של הומוסקסואלים אינם הומופוביים גרידא ולא נכון בעיני לגדר אותם באופן כזה. אלה חוקים שצריך לצאת נגדם משום שהם פוגעים בזכויות אדם. מחויבות לזכויות אדם נמדדת בין השאר בנכונות להגן על זכויותיו של כל אדם, תהא אשר תהא השתייכותו הקבוצתית או נטייתו המינית במקרה זה. פגיעה בזכויות אדם מתחילה תמיד בחברי קבוצה חלשה יחסית, שקל להדיר, לדחוק לשוליים או להתייחס אליה כ"אחר". היא אף פעם לא נגמרת שם, אגב.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

הוצאתו להורג של סדאם חוסיין הבוקר היא הזדמנות טובה לבחון את היחס לעונש המוות. דווקא משום שחוסיין הוא אחד מאותם אנשים שמותם לא מצעֵר ותחושה נפוצה בקרב רבים, גם כאלו המתנגדים בדרך-כלל לעונש מוות, היא שזה מגיע לו, כמו לכמה רודנים אכזריים אחרים. העמדה המתנגדת לעונש מוות כעיקרון אך רואה כמה חריגים לעיקרון הזה – למשל הוצאתם להורג של פושעים נאציים – היא כמובן לגיטימית. אבל מכיוון שהיא מכירה בחריגים, היא איננה התנגדות מוחלטת לעונש מוות ככזה. המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »