Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘זכויות ילדים’

פֹּה לַצָּרוֹת יֵש אָב וְאֵם וְיֶלֶד –
וְהַמִּיתוֹת גַּם הֵן קְבוּעוֹת, כְּמוֹ מִסִּים. 
                                               (יהודה עמיחי)

תינוק חמישי מת תוך חודשיים ב”גן ילדים” של מבקשי מקלט בדרום תל אביב. על פי הדיווח, שכב התינוק בן ארבעת החודשים על בטנו שעות ארוכות בלי שמישהו ניגש אליו. “גני ילדים” אלה, הראויים יותר לשם מחסנים לפי תיאורם, הם המקום שבו, בהיעדר מסגרת אחרת, משאירים מבקשי המקלט ומהגרי העבודה את ילדיהם במשך שעות ארוכות ואף ימים, כשהם יוצאים להביא את לחמם בעבודות מפרכות. מדובר במסגרות המתנהלות ללא פיקוח, כשתינוקות, פעוטים וילדים קטנים שוהים שם בתנאים קשים ולא מתאימים, ובהיעדר כוח אדם גם ללא השגחה. חמישה תינוקות מתים מהזנחה תוך חודשיים. אצלנו. בחצר האחורית שלנו. חמישה! הבטן מתהפכת והלב בוכה, מסרב להאמין.

המשך…

Read Full Post »

על פי ידיעה בהארץ (ברישום), המדינה מתכוונת להפסיק לנפק אישורי לידה רשמיים לילדי זרים הנולדים בארץ, ולהסתפק ב”הודעה על לידת חי” המנופקת בבתי החולים. כך עולה מתשובתה של המדינה לבג”צ בעתירה שנגעה להפסקת רישום שם האב באישור הלידה הנ”ל. על פי הידיעה, “המדינה הסבירה כי הנפיקה את האישורים לבקשת משרד החוץ, אף שלא היתה חייבת לעשות זאת”.

המשך…

Read Full Post »

זהירות מיוחדת נדרשת מן התקשורת בבואה לצלם ולראיין ילדים. שתי המערכות הנורמטיוויות שאליהן כפופים עיתונאים – המשפטית והאתיקה העיתונאית – קבעו כללים מיוחדים וחמורים במיוחד בכל הקשור לחשיפת ילדים בתקשורת. העיקרון המנחה הוא כי טובתו ושלומו של הילד מועדפים על פני כל עיקרון וערך אחר. “גורלה של הילדה, טובתה ובריאותה הנפשית, עדיפים במקרה זה על זכותם של כלי התקשורת לדעת ולהודיע לציבור” (השופט אלון, בג”צ 243/88). המועצה לשלום הילד יחד עם מועצת העיתונות בישראל הוציאו בזמנו ברושור בנושא חשיפת ילדים בתקשורת, המפרט את ההנחיות הרלוונטיות. ככלל, קיים איסור לפרסם צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שטרם מלאו לו 14 שנים, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו או ברווחתו, אלא בהסכמת הוריו או אפוטרופסו ואם קיים עניין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה (סעיף 10.א לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות).
מעל לכל ההוראות הנ”ל, מרחפת זכות היסוד המוקנית גם לילדים: הזכות לפרטיות.

אך מה קורה כאשר המפירים את זכותם לפרטיות, החושפים אותם לעדשת המצלמה או לכל עין סקרנית בעיתון אינם העיתונאים אלא ההורים עצמם? אלה שכביכול מורשים לעשות זאת?

אינני צופה ב’מחוברים’ ולא קוראת את דנה ספקטור. יש גבול לכמה נמוך אפשר לרדת ולבזבז את הזמן. אבל הבאזזז לא פסח גם עלי. הימנעות מכל פיסת מידע על התכנית המדוברת ועל נישואיה של “העיתונאית” הכוכבנית נהפכה לאחרונה למשימה קשה במיוחד. במיוחד כעת, כשאני מרותקת לבית למשך כמה שבועות. פה איזה אייטם אצל גיא פינס בזמן הכנת ארוחת הערב, שם ראיון בווינט עם “אשתו של”. שיתוף פעולה עם מכונת היחצ”נות המשומנת, והצטלמות בפוזות אה-לה mad man לתמונות שער של ירחונים זה חלק מהמשחק. כשזה נעשה על-ידי מי שמציגה את עצמה כמתנגדת לתכנית (כלומר, להשתתפותו של בן זוגה בה) זה נהפך למגוחך מה, אמנם. כשאחרת מתלוננת על כך שאנשים מרשים לעצמם להעיר לה הערות על חיי הנישואים שלה – אחרי שחשפה כל פינה מוצנעת שלהם קבל עם ועדה מעל המסך הקטן – נו, טוב.

אבל המטריד באמת הוא שיש ילדים בתמונה. תרתי משמע. שהוריהם חושפים אותם כחלק מחייהם, בטור בעיתון או פשוטו כמשמעו אל מול המצלמה. חלקם הרבה מתחת לגיל הסכמה כלשהו. אינני עוסקת כעת בפן המשפטי כלל, אלא בפן הנורמטיווי והמוסרי. לילדים תמיד יש פוטנציאל לסבול מהבחירות של הוריהם. החל מהיכן יגורו וכלה בלאיזה גן יילכו. מה שיותר קשה לקבל הוא את הפיכתם של הילדים האלה לילדי הבאזז. הדריסה של פרטיותם וצנעת חייהם בשם תשוקת הוריהם להיות לסלב. רוצים להתפשט מול פני כל האומה? “ללכת עד הסוף”? be my guest; אעביר ערוץ. את הילדים השאירו מחוץ לפריים.

עוד: שלוש הערות על פרטיות

Read Full Post »

ההתעללויות המזוויעות בילדים, שעלו לאחרונה לכותרות, מחזירות לדיון הציבורי, והתקשורתי בעיקר, את התביעה להוציא רישיון להורות.
על פניו זה נשמע מאד הגיוני, משכנע ואף מוסרי. כדי לעלות לכביש צריך רישיון, כדי להיות פסיכולוג צריך רישיון. איך זה שכל אחד, לכל הרוחות, יכול להיות הורה? הרי מדובר באחריות עצומה לחייו של אחר, שתקופה ארוכה הוא חסר ישע ותלוי לחלוטין בהוריו. ניצול לרעה של התלות הזאת משאיר צלקות בל יימחו בנפש הרכה. פגיעות קשות מחריבות, לעיתים באופן לא הפיך, את חייהם ובריאותם הגופנית והנפשית של מי שגדל אצל הורים כאלה.
אבל כמו במקרים אחרים, מה שמתגלה כשבוחנים את העניין לעומק איננו בהכרח מה שנראה על פני השטח כקומונסנסי.

כדאי להתחיל בדוגמא קלה הרבה יותר, שנדמה לי שלגביה עמדתם של עיתונאים תהיה שונה לחלוטין. גם כדי להיות עיתונאי אין צורך ברישיון. ואין זה מקרה. זאת למרות שעיתונאות היא עיסוק, והמדינה רשאית להסדיר עיסוקים שונים (למשל, ע"י הרשאת העיסוק בהם) מבלי שזה נחשב כפגיעה בחופש העיסוק. הסיבה שעיתונאות איננה דורשת רישיון היא הקשר שיש בין העיסוק הזה לחופש הביטוי, זכות יסוד חשובה. למרות שהסְדרה אין משמעה פגיעה בזכות (למשל, הדרישה להוציא דרכון איננה פגיעה בחופש התנועה), המחשבה היא כי מסוכן יהיה להגביל זכות חשובה שכזאת ולו על-ידי הסדרה. ומסוכן עוד יותר להפקיד את ההסדרה הזאת, שהגבלה מסוימת בצדה, בידי המדינה. זאת הסיבה, לא העובדה שעיתונות איננה יכולה לגרום לנזק כבד לחייהם של אנשים. היא יכולה ועוד איך. וכדאי לעוסקים בה לזכור זאת. העובדה שלא נכון לדרוש רישיון כדי להיות עיתונאי אין משמעה שאין מקום להתמקצעות ולכללים קפדניים של אתיקה מקצועית שעל העוסקים בתחום זה לאמץ ולהחיל על עצמם. להיפך.

בדרישת רישיון להורות יש לא רק קושי. יש בה סכנה. סכנה שמימושה של זכות אדם יסודית, יסודית לא פחות מחופש הביטוי, תהיה מותנית; שאנשים יצטרכו לעבור מבחנים כדי שייחשבו זכאים לה; שיהיה מי שיציב קריטריונים לעצם היכולת ליהנות מהזכות הזאת; שהיא תהיה נתונה להסדרה בידי המדינה. הרשאה משמעה שמי שאיננו עומד בדרישות הרישיון איננו רשאי ליטול חלק בפרקטיקה המורשית. במילים אחרות, המדינה עומדת להחליט מי יוכל לממש את הזכות הבסיסית להיות הורה.
המדינה עושה זאת כבר כאשר מדובר באימוץ. שם עוברים המועמדים מסכת ארוכה של בדיקות שנועדו להבטיח כי הם מתאימים לגדל ילד. אבל יש הבדל מכריע בין שני המקרים, והוא שבהליכי אימוץ החברה היא שמוסרת לחזקתם של בני-אדם ילדים שהיא אחראית לשלומם.

אכן, היות הורה משמעותו אחריות עצומה ופוטנציאל לפגיעה בזכויות של אחרים. אבל כאן חייבים להבחין בין עצם קיומה של זכות לבין שימוש בה לרעה. שום זכות איננה מקנה זכות להשתמש בה באופן שפוגע בזכויותיהם של אחרים. יש להבדיל בין שלילת זכות לבין הדרישה הקבילה וההכרחית להגביל זכויות כאשר אלה מתנגשות עם זכויות אחרות.

מדינה לא רק רשאית, היא חייבת להגן על זכויותיהם של אחרים. בוודאי זכויות של מי שהוא חלש וחסר ישע. זכויות של ילדים מטילות את החובה הנגדית על ההורים ועל המדינה גם יחד. המדינה נדרשת לוודא שההורים ממלאים את חובותיהם כלפי ילדיהם ולהיכנס לנעליהם כשהם אינם מסוגלים לעשות זאת. על המדינה מוטלת חובה להגן על ילדים גם כנגד הוריהם. אך היא איננה רשאית לשלול מבני-אדם את זכותם הטבעית להיות הורים בטענה כי הם לא עמדו (מראש) במבחן. בעוד שלאיש אין זכות מוקנית, ודאי לא זכות אדם, להיות נהג, פסיכולוג או אפילו עיתונאי, הרי הרעיון של זכויות אדם הוא שהן מגיעות לנו בתוקף היותנו אנושיים; לא כי אנחנו עונים לקריטריונים.

Read Full Post »

קיץ קטלני

עם כל יום שעובר, על שלל תאונותיו ואסונותיו, נדמה כי הקיץ – משאת נפשם של כל ילד וילדה, חופש גדול, ארטיק ובריכה – נהפך לאויבם הגדול. נשכחים במכונית המשפחתית למותם בחום היוקד; נהרגים בתאונות בדרכם אל החופשה וממנה, מותירים רק סנדלים ובגד-ים מיוּתם על האספלט; טובעים למוות בים ובבריכה, גם תחת השגחתם של מצילים; קשורים ומוכים ב"חסותם" של הורים מתעללים. טוב, זה לא רק בקיץ.

מפרספקטיבה של זכויות אדם, זכויות ילדים ייחודיות מכמה היבטים. אחד מהם נוגע לשאלה על מי מוטלת החובה הנגדית להגן עליהן. לגבי רוב רובן הזכויות, מוטלת החובה הנגדית במיוחד על מדינות. זאת בעיקר באשר לחובה להבטיח את הזכויות, קרי, לא רק לא לפגוע בהן בזכויות במישרין (=לכבד), אלא לדאוג כי גם אחרים לא יפגעו בזכויות. חובה זאת כוללת בחובה את החובה לחנך לזכויות אדם, לחוקק חוקים המגינים עליהן, ולהעניק תרופה למי שזכויותיהם נפגעו. כך, למשל, כאשר זכויות אדם נפגעות במסגרת המשפט הפלילי, המדינה היא התובעת ולא הקורבן. כשמדובר בזכויות חברתיות וכלכליות, חלק גדול של החובה הנגדית מוטל על המדינות בלבד, ולא על כל יחיד ויחידה: אין לי חובה כאדם פרטי לדאוג לפרנסתו, לדיורו ולחינוכו של הזולת. חובה זאת מוטלת במובהק על המדינה, בגלל יכולתה לעשות זאת; יכולת שאין לאדם פרטי. זאת בניגוד לחובה המוטלת על כל אחד ואחת כשמדובר ברוב הזכויות האזרחיות – לא לפגוע בשלמות גופם, בחֵירותם ובכבודם של אחרים, למשל.  חובתה של המדינה כאן היא, כאמור, כפולה: לכבדן – לא לפגוע באותן זכויות בעצמה, ולהבטיחן – לדאוג לתשתית המאפשרת את מימושן ולוודא שאחרים לא פוגעים בהן.

כשמדובר בזכויות ילדים, החובה הנגדית מוטלת קודם כל על הוריהם. על המדינה מוטלת בעיקר החובה לוודא כי אלו ממלאים את חובתם ולהיכנס לנעליהם כאשר הם כושלים מלעשות זאת. עניין זה מבטא את האחריות העליונה שיש למי שמביא ילדים לעולם. ילדים שלא ביקשו להיוולד; שתלויים בהוריהם ובמבוגרים אחרים במשך זמן רב עד שהם יכולים לעמוד ברשות עצמם, להיזהר, לדאוג לעצמם; שטרם שהבשילה בהם הבגרות הגופנית והנפשית המאפשרת להם לעשות כל זאת. הם זכאים לזכויות מיוחדות המבטאות את ההגנה המיוחדת שיש לתת לפגיעים במיוחד, אך גם לזכויות שיש לכל אחד ואחת מאתנו כבן אנוש. לכולנו כחברה, אך קודם כל להוריהם, אחריות לחייהם, רווחתם ואושרם. לילדים האלה נהפך הקיץ, ברגע קטלני אחד, מכמוסה מרוכזת של אושר ילדותי למלכודת מוות.  ולכישלון צורב של חברה שאינה יודעת להגן על מי שתלויים בה כל-כך, שיש לרפד את דרכם עד שיוכלו ליהנות במלואה ממתנת החיים שקיבלו.  ונשמרתם מאד לנפשותיהם.

Read Full Post »

במאמרו של עמנואל סיון בהארץ מהיום, על הקהילה המוסלמית בצרפת, הוא מספר בין השאר על דרשה שנושא מטיף בענייני חינוך. "קצפו של המטיף יוצא על המושג 'זכויות הילד', הקונה לו שביתה 'בקרב אחינו', כנראה בהשפעת החברה הסובבת. ומה על זכויות ההורים? אלה אינן מעונות באמנה של האו"ם! וכך אנו מגיעים, שומו שמים, לבנים המחציפים פנים כלפי אבותיהם, לבנות הדורשות מאמותיהן לקצר חצאית או לאחר בנשף, שלא לדבר על סירוב ללבוש רעלה לבית הספר".

הטענה הזאת מוכרת לי ממקום אחר. בפגישותי עם מורים ומנהלים במסגרת השתלמויות שאני מעבירה על זכויות תלמידים, בהרצאותי לפניהם על זכויות אדם וזכויות ילדים, אני שומעת גרסה שלה: "ומה אתנו, לנו אין זכויות?"; "ומה עם חובות התלמידים?". ההתרסה הזאת מבטאת חרדה אמיתית, שיש להפיג, וקושי של ממש שצריך להתמודד אתו. אכן, מורים רבים ניצבים מול קשיים עצומים הנובעים מהתפוררות הסמכות בבית-הספר, מהאלימות הגוברת, מכניסת השיח המשפטי לבין כתליו (בדמות קבלת מכתבים מעורכי-דין ואיומים בתביעות), מתנאים בלתי-אפשריים כמעט להוראה ולמידה ומשחיקה מתגברת כתוצאה מכל אלו. אך מה לכל אלו ולזכויות התלמיד? האמנם ההתוודעות למושג הזה היא שמגבירה את התובענות ("זכותי!") והאלימות מצד הילדים או שמא החיים בחברה הסובבת אותם מלמדים אותם זאת, מה שהם רואים על הכביש, בטלוויזיה, בבית הנבחרים ובעיקר בביתם הם?

לא סתם אני מתחילה תמיד את הרצאותי בהשתלמויות הללו בהצגת הנושא הכללי של זכויות אדם וייחודן. זכויות התלמיד אינן מושג שצונח אלינו משמים, או בדמותם של פנקסי הזכויות שמחלק משרד החינוך לחדרי-המורים. זכויות התלמידים נובעות מזכויותיהם כילדים, ואֵלו – חלק בלתי-נפרד מזכויות האדם. לילדים יש זכויות משום שהם בני-אדם. חשוב להבין מנין מגיע הרעיון הזה, מהו ההֵקשר ההיסטורי שבו צמח וכיצד התפתח, אֵלו זכויות מוּכּרות ואֵלו בעיות מתעוררות בנוגע אליהן. כך לְמֵדים המורים כי ללא שום ספק גם להם יש זכויות. כבני-אדם. כמורים, יש להם בעיקר סמכות. ואת הסמכות הזאת עליהם להפעיל מתוך שיקול דעת וכיבוד זכויותיהם של הכפופים להם, כפי שחייב בכך כל בעל סמכות. את זה מבינים אולי טוב יותר אחרי שלומדים מדוע החובה העיקרית לכבד ולהבטיח זכויות אדם מוטלת על רשויות המדינה, למרות שעל כל אדם ואדם מוטלת החובה לכבד את זכויותיו של הזולת.

בוודאי שלכולנו יש חובות, אֵפוא, שכן אם לכל אחד ואחת מאתנו יש זכויות, וכל זכות יוצרת חובה נגדית להגן עליה, לכל אחד ואחת גם חובה לכבד את זכויות האחר. נוצרת רשת של זכויות וחובות, אך זוהי תפיסה שונה מאד של הַקֵשֵר בין זכות לחובה מאשר זו הרווחת והמוטעית, הסבורה כי זכויות תלויות בקיום חובות. את זכויות התלמידים או הילדים לא ניתן להתנות בקיום חובות משום שכל זכויות האדם אינן מותנות בקיום חובות, גם אם לכל חברה הרשות להטיל חובות על חבריה. העובדה שככלל קטינים נמצאים מתחת לגיל החבוּת המשפטית איננה אומרת שאין להם חובות. ראשית, יש להם חובות הנובעות מהַסְדָרים והמדיניות של המוסד שבו הם לומדים. שנית, מתפקידם של המורים לחנך אותם לכבד את זכויותיהם של אחרים ובכך להתרגל למילוי חובתם כבוגרים. בידי המורים – כמו בידי ההורים – נתונה אֵפוא זכות גדולה (והפעם במובן העממי של המִלה…) לחנך את הילדים לזכויות אדם, ליצור בבית-הספר תרבות של זכויות, תרבות השונה מאד מתרבות של "מגיע לי". זו איננה משימה קלה כפי שחינוך בכלל איננו דבר פשוט. אבל זה כבר נוגע לאחריות שיש למי שהביאו ילדים לעולם, ולמי שבחרו בחינוכם כמקצוע, בצד הזכות הגדולה שהוענקה להם.

עוד בנושא:
זכויות של ילדים

Read Full Post »

ראש הממשלה יזם תיקון לחוק האזרחות, כך שילדים שאחד מהוריהם פלסטיני/ת (והשני/ה ישראלי/ת) לא יקבלו אזרחות באופן אוטומטי. אולי על כך נאמר "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל" (קהלת ד', י"ג).

שתי הבחנות נדרשות כאן. האחת, בין שלילת אזרחות לבין אי-הענקתה. השנייה, בין פרוצדורת התאזרחות תקינה – בימים רגילים ובשעת חירום – לבין מעמדם המיוחד של ילדים בסוגיות אלו.

שלילת זכות מול אי-הענקתה

שלילת זכות האזרחות ממי שכבר אזרח היא שלילתה של זכות מוקנית והיא חמורה יותר מאשר שינוי מדיניות שתוצאתו הוא מיסוד קריטריונים שונים להענקת אזרחות. אך גם האחרון, צריך שיעמוד במבחנים של הוגנות, סבירות ושוויון. בשני המקרים, חמור במיוחד אם התוצאה של אי-הענקת האזרחות או שלילתה היא שהאדם נהפך לחסר-אזרחות. ישראל היא צד לאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות מ-1954 אך רק חתמה, מבלי לאשרר, על האמנה בדבר צמצום המעמד של היעדר אזרחות מ-1961.

הענקת אזרחות לבגירים

בנוגע לאזרוחם של בגירים: על-פי הדין הבינלאומי הקיים, אין חובה על אף מדינה לאזרח אדם מסוים (למעט פליטים או מחוסרי אזרחות, בתנאים מסוימים). גם האמנה בדבר אזרחותן של אשה נשואה, שמטילה חובה להקל בהליכי התאזרחות של בני-זוג של אזרחים, מסייגת אותה כאשר מדובר בהגבלות שמוטלות בגין אינטרסים של ביטחון לאומי (סעיף 3.1). על-כן, אין זה כלל ברור מאליו כי מדינה שנמצאת במצב מלחמה צריכה להעניק אזרחות אוטומטית למי שהוא בן-הלאום שנלחם עמה, גם אם הוא נישא לאזרח/ית המדינה. יש לזכור כי אזרחות היא רק אחד מכמה סטטוסים שמאפשרים ישיבה בארץ והנאה מזכויות סוציאליות, לדוגמא. על-כן לא ברור כי ניתן לטעון שאי-אזרוח במצב כזה (ואפילו אי-מתן תושבות) מהווה בהכרח פגיעה בזכות לחיי משפחה. שכן גם על-פי הדין הבינלאומי, העיקרון של איחוד משפחות לא מחייב בהכרח את המדינה לאפשר איחוד זה בתוך שטחה דווקא.

הזכות לאזרחות של ילדים

ילדים מוגנים באופן מיוחד מבחינת הזכות לקבל אזרחות. שתי אמנות בינלאומיות (שישראל צד לשתיהן) מבטיחות להם אותה: האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות (בסעיף 24.3) והאמנה לזכויות הילד (בסעיף 7.1).
בנוסף, אפשר לטעון כי גם הזכות לשלמות חיי המשפחה (המוגנת בסעיף 23.1 לאמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות) והזכות מפני התערבות שרירותית במשפחה (סעיף 17.1 לאותה אמנה) נפגעת אם אחד מבניה איננו אזרח ולכן אפשר, עקרונית, לגרש אותו או לא לתת לו לחזור לארץ לאחר שיצא ממנה. אך זוהי איננה תוצאה הכרחית של היעדר אזרחות. בנוסף, כל הזכויות הללו הן זכויות שעל-פי אותה אמנה (בסעיף 4) ניתן לגרוע מן המחויבות להן בשעת חירום.

ככלל, ההגנה המיוחדת שניתנת לילדים בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, נעוצה הן בכך שילדים אינם צריכים לשלם בגין מעשיהם של הוריהם והן בכך שהם פגיעים יותר ממבוגרים ומסוגלים פחות להגן על עצמם. גם אם הסיטואציה המדינית מציבה בפנינו שאלות לא פשוטות, שינוי מקומי וחד-צדדי של מדיניות האזרחות של ישראל – כך שתפגע רק בילדים להורה בן לאום מסוים – היא בעייתית, בלשון המעטה.

Read Full Post »

Older Posts »