Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זכויות עובדים’

ניצול עובדים – לא כוס הקפה שלי

אני מאד אוהבת קפה. כן, אני מודה שאני מהפיינשמקרים שבשבילם שתיית נס קפה היא כמעט בבחינת פשע נגד האנושות. בבית אני מכינה בדרך-כלל את הקפה שלי או במקיינטה, או במכונת אספרסו ביתית פשוטה. אחד היתרונות הנוספים של שתיית קפה של ממש (לעומת התחליף שלא אחזור על שמו, מספיק פעם אחת ברשימה),  הוא שהכמות היומית של ספלי הקפה שלי ירדה פלאים. כשהקפה חזק וראוי לשמו, אני מסתפקת בשתים עד שלוש כוסות ליום.

אבל אני גם מאד אוהבת לשתות קפה בבתי קפה. לו יכולתי, הייתי עושה זאת כל יום. אני אוהבת את החוויה כולה. החל מהקפה, על ההקצפה המשובחת של כתם החלב במקיאטו הכפול שלי; וכלה באווירה, בסביבה ובשירות. אני פשוט יושבת קרנות באופיי. אני גם עובדת מצוין בבתי קפה. בימים אלה, עיצומה של עונת העבודות הסמינריוניות, אני מבלה בהם הרבה יחסית, שם אני בודקת את העבודות הרבה יותר ביעילות מאשר בבית, שבו תמיד יש משהו שמסיח את דעתי. בסביבתי הקרובה אני נוהגת לשבת בבתי קפה קבועים, שכונתיים באופיים, שאני בוחרת על-פי השילוב בין איכות הקפה לאיכות השירות ונעימות הישיבה בהם.  כשאני מגיעה לעיר הגדולה, לעומת זאת, יוצא לי לא אחת לשבת בסניף של אחת מן הרשתות המוכרות. גם כאן יש לי העדפות, רשת אהובה עלי וכאלה שפחות, אבל לפעמים יושבים בזאת שבסביבה. ובכל מקרה, לא בקידום מכירות עסקינן.

לעומת זאת, אחרי הכתבה הזאת, כנראה שרשת שכן אנקוב בשמה – קפה-קפה, לא כל-כך תזכה לביקורי. כפי שמוסבר בכתבה, זוהי רשת שמתנהלת בשיטת הזכיונות, ואני אכן יכולה להעיד על הבדלים גדולים ברמה בין סניפים שונים. כך גם חלקם כשרים וחלקם לא, תלוי היכן הם ממוקמים. אבל ניצול עובדים איננו כוס הקפה שלי בשום מקום. על-פי המתפרסם, חלק גדול מהניצול הזה כוון נגד מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, שחברות כוח-האדם שהעסיקו אותם עבור סניפי הרשת השונים לא שילמו את משכורתם, הלינו את שכרם, והפרו בדרכים שונות את דיני העבודה.

דרך מצוינת להכניס את תנאי ההעסקה של העובדים אל בין הקריטריונים שעל-פיהם נבחר היכן לשתות את הקפה שלנו, היא התו החברתי של עמותת במעגלי צדק. החל מ-2004, מונפק התו הזה בחינם לכל בית עסק העומד בקריטריונים של גישה לאנשים עם מוגבלות וכיבוד זכויות עובדים: תשלום ביטוח לאומי, רישום שעות עבודה ע"י המעסיק, מתן יום מנוחה חלופי אם העסק פתוח בשבת, תשלום המשכורת עד ל-10 בחודש שלאחריו, שכר ותגמולים על-פי חוק, החזר הוצאות נסיעה, ועוד. אפשר למצוא רשימה של בתי-עסק בעלי תו באתר העמותה, אבל קל ביותר לראות את המדבקה של התו ליד דלת הכניסה של בית הקפה או המסעדה. אז קפה כן, אבל פעמיים (קפה קפה) – לא. שהקפה יהיה שחור, לא המצפון.

וזאת פעם ראשונה שאני משלבת וידאו בבלוג. כבוד!

Read Full Post »

ב-7 ימים מהשבוע שעבר כותבת מרב בטיטו על תופעה חדשה יחסית בארץ: תביעות דיבה של מעסיקים נגד עובדים המנסים להתארגן נגדם בתביעה לקבל את זכויותיהם. טקטיקה משפטית הנקראת בלעז SLAPP: Strategic Lawsuit Against Public Participation, וכשמה כן מטרתה, להכות בעובדים (בדרך נוספת). אחת המרואינות נתבעה על דברים שכתבה בבלוג שלה על המאבק שניהלה קבוצת עובדות חינוך ולאחר שתבעה את חברת כוח האדם שבה הועסקה על הלנת שכר.

נראה די ברור שמטרתן של תביעות כאלה אינה רק להפחיד את העובדת הסוררת, שהעזה לעמוד על שלה ולתבוע את זכויותיה, אלא להרתיע עובדים פוטנציאליים נוספים מלעשות כן. העובד נמצא מראש בעמדת נחיתות ביחס למעסיק: הוא תלוי בו, משאביו בכסף ובזמן מוגבלים בהרבה, ואין לו שורה של עורכי-דין מאחוריו. לעיתים מדובר בסטודנטים, עובדי קבלן מחוסרי אמצעים, או "סתם" מעמד בינוני בעל כיסים ריקים ברוח הימים האלה. עכשיו מקבל העובד גם איום משפטי שתלויה מאחוריו סנקציה כספית העלולה להגיע למאות אלפי שקלים, אם יפסיד במשפט.

אי-השוויון המובנה ביחסי עובד-מעביד הוא הגורם לכך שלעובדים יש כמה זכויות אלמנטריות במסגרת יחסי העבודה, כמו הזכות להתאגד באיגוד מקצועי והזכות לשבות. יש התוהים מדוע עובדים שמעסיקם מפר את החוזה אִתם בדרך זו או אחרת לא "פשוט" תובעים אותו בבית משפט במקום לשבות. התשובה היא בדיוק ההכרה בנחיתות המובנית של עובד לעומת מעסיקו, במשאבים שדורשות תביעות משפטיות, ובזמן שלוקח להן להתברר. עד שיגיע בית המשפט להכרעה, כבר מזמן יהיה העובד מובטל: לא רק שהעז פניו נגד מעסיקו, אלא גם תבע אותו לדין, אוי לאותה חוצפה. ככה זה בשוק של מעסיקים, כמו זה שקיים בישראל, שבו העובדים תלויים כמעט לחלוטין במעסיקיהם ובגחמותיהם, ומפוטרים מהיום למחר.

המעניין הוא חדירתן של תביעות הדיבה לתחום נוסף, ועל-ידי כך רמיסת זכויות נוספות על חופש הביטוי. מאז ומתמיד שימשו תביעות אלה, או האיום בהן, את החזקים ובעלי הממון כדי להשתיק את מי שלא נותר להם דבר זולת המילים. איום בתביעת לשון הרע היא דרך המלך עבור כל רשות להשתיק ביקורת נגדה. דבר זה הובן היטב בארה"ב,  שם נקבע בפסק-דין ידוע בעניין הניו-יורק טיימס. שרשות ציבורית כלל איננה יכולה להגיש תביעת דיבה, אלא אם היא מוכיחה זדון (כלומר, לא די באי-אמירת האמת). גישה זאת קיבלה ביטוי גם בפסיקה בישראל.
בהגבלות על חופש הביטוי ראוי לנהוג זהירות מופלגת, בגלל מה שמכונה "ההשפעה המצננת" (chilling effect) של איסור פרסום, צנזורה ואיומים בתביעות דיבה: אלה גורמים לאנשים לא להתבטא מראש ולהפעיל צנזורה עצמית, מחשש שיבולע להם. וזה רע לחופש הביטוי ולחברה כולה. כי חופש הביטוי איננו רק זכות אישית, הוא גם אינטרס חברתי ודמוקרטי ראשון במעלה.  עכשיו משמשות תביעות דיבה, בנוסף לניסיון לצנן את חופש הביטוי, לצנן את העובדים עצמם.

Read Full Post »

בידיעה על המכללה החברתית-כלכלית הנפתחת היום, אומרת תמר ג'וזנסקי כי המכללה "תהיה אלטרנטיווה למגמה הניאו-ליברלית השלטת היום בפקולטות לכלכלה באוניברסיטאות". מילים כדרבנות. גוז'נסקי היתה חברת כנסת מטעם חד"ש שנים רבות, ללא ספק מהמצטיינות בחברי הכנסת. לדעה הזאת שותפים גם המתנגדים לסטליניזם שהיא דבקה בו שנים רבות. (רק עוד מפלגה קומוניסטית אחת בעולם הפגינה לכל אורך השנים תמיכה עיוורת במוסקבה, ללא שמץ של ביקורת: זו הדרום-אפריקנית).

רק מה, מי שיוצאת בשצף-קצף נגד תנאי שכר עלובים וניצול עובדים, היתה שותפה בעצמה להלנת שכר של עובדי חד"ש, כך פירסם בהארץ תומר פרת ב-1.9.2000. בתגובתה תירצה זאת גוז'נסקי ב"בעיות כספיות קשות" של המפלגה. בהמשך התברר כי המפלגה גם משלמת לעובדיה שכר מינימום. מדוע? נשאלה, ותשובתה מאלפת: "עבודה בחד"ש היא לא קריירה כספית. אנחנו מפלגה של פועלים והשכר שלנו נמוך (…)  אף אחד לא חייב לעבוד במקום שהוא לא מרוצה מהתנאים בו".

תשובה ברוח זו קיבלתי גם ממזכ"ל של מפלגה אחרת, בזמנו, שאף היא חרטה על דגלה צדק חברתי. הלה חזר מרוצה מהפגנה שהשתתף בה נגד תנאי שכר במקום כלשהו, וכשהערתי לו שגם תנאי השכר של העובדים במפלגתו אינם משהו אמר בהשתוממות: "אבל אין לנו כסף!". "אבל זה גם מה שאומרים אלו שהפגנת נגדם", הערתי. גם ההסתדרות הלינה את שכר עובדיה, ככל שזכור לי. אז ארנק ריק הוא צידוק כשמדובר במפלגה או ארגון (בגלל סדר עדיפות) בעודו מוּשׂא למחאה כשמדובר בממשלה (בגלל סדר עדיפות אחר, מעוּות ככל שיהיה). שניהם כאחד לא הפנימו שמי שלא יכול להעסיק עובדים בשכר הוגן – שלא יעסיק כלל. אבל מקומם במיוחד שמי שרוממות הנושאים האלו בגרונו חוטא בעצמו במה שהוא יוצא נגדו בפומבי אצל אחרים.
"אף אחד לא חייב לעבוד", קבעה גוז'נסקי, אבירת זכויות העובדים. אתם הבנתם את זה?

Read Full Post »