תאומיהם של דן גולדברג וארנון אנג’ל הגיעו סוף סוף מהודו הביתה והתאחדו עם המשפחה כולה. התמונות מרגשות והשמחה גדולה. באמת.
גם אם נשים לרגע בצד (אפשר?) את השאלות המוסריות הנוקבות שמעלה פונדקאות בכלל. את העובדה שהרצון והאינטרס להביא ילדים לעולם – מובנים וחשובים ככל שיהיו – אינם בלתי-מסויגים, כי שום רצון או אינטרס אנושי אינם כאלה. הם תמיד מוגבלים לנוכח זכויות של אחרים ואינטרסים כלליים אחרים; למשל חברה שבה אנשים לא נאלצים לסחור באיבריהם. את העובדה שאת המחיר משלמות, כרגיל, נשים – נשים עניות בכלל ובעולם השלישי בפרט.
אוקיי, בואו נשים את זה רגע בצד.
בצדק נשמעו כאן טענות נגד התנהגותם של השופט והמדינה. נראה כי הושמו כאן מכשולים לא מוצדקים, שיש לקוות כי אינם נובעים מהומופוביה או מסתם ניצול לרעה של סמכות, שתוצאתו התעמרות.
האבות המאושרים הלינו על הקשיים שהערימו בפניהם. ארנון אנג’ל אמר למצלמה: שנינו שירתנו ביחידות קרביות. ללמדנו שמדובר במלח הארץ, למרות הרגליהם המיניים, אבוי. הבעיה כאן היא בסב-טקסט: מה היה קורה לו מדובר היה במי שלא שירתו ביחידות קרביות? שלא שירתו כלל, שומו שמים? המדינה רשאית בהחלט לתמרץ ולתגמל את מי שממלאים את חובתם האזרחית. היא לא רשאית להתנות זכויות אדם בסיסיות במילוי חובה זו או אחרת. זה באשר לפן הפורמלי. בפן הלא-פורמלי, שירות צבאי הוא עדיין כרטיס כניסה לחברה הישראלית ולמוביליזציה בה, והדיון בכך הוא עניין חברתי וחינוכי, נושא לשיח ציבורי חשוב.
אבל בכך לא הסתפק האב. הוא החווה בראשו לתאומיו, אחד בזרועותיו והשני בזרועות בן-זוגו, ואמר: גם הם יילכו ליחידות קרביות. אם יוכלו, מיהר להוסיף.
אז זהו זה, דרכם של תאומים ישראלים כבר מותווית וברורה מרגע לידתם. כשאני הייתי ילדה המבוגרים היו נאנחים ומקווים בקול שעד שנגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא. האנחה כּוּונה בעיקר לבנים, כמובן. היום כבר נהיר להורים טריים שילדיהם שזה עתה באו לעולם יילכו לקרבי. הבטחה של אבא.
לא רק העניין עצמו עצוב. עצוב בעיקר שמי ששייכים לקבוצה מדוכאת בחברה לא שמים לב שהם מגייסים לטובת עניינם טיעונים החותרים תחת זכויותיהם של קבוצות אחרות. כי משתמע מכך שמי שלא לוחמים ביחידות קרביות, ומי שלא מועידים את ילדיהם לכך – אזרחים ערבים, נניח? אזרחים עם בעיות בריאות? – להם כנראה מגיע פחות.
Read Full Post »
קרוא וכתוב 