צעקה גדולה נשמעת מקצה הארץ ועד קצה. טוב, לפחות מקצה עיתון הארץ. הוצאות משפט הוטלו על עותר ציבורי! ב-30 השנים האחרונות זה קרה לאגודה לזכויות האזרח, למשל, רק פעם אחת! אז אחרי שקראנו שמדובר ב“דגל שחור” – לא פחות! כמו זה בכפר קאסם? – שמניף בג”צ בעשותו כך, לדעת דיקן הפקולטה למשפטים בחיפה, כדאי אולי לבדוק רגע את השאלה בשקט. לא כדי לקבל כותרות בעיתון, כפי שאמר פרופ’ דני פילק באותו עניין, כשמחה על כך שהוצאות הוטלו על עתירה עקרונית “שלא נועדה לזכות את מגישיה בפרסום בכלי התקשורת”. האם עלינו להבין שבעתירות אחרות זה נעשה לצורך כך? נגיד, עתירות של אנשים פרטיים על פגיעה בזכויותיהם? עתירות של עותרים ציבוריים אבל לא אלה אלא “אחרים”? מעניין.
Posts Tagged ‘זכות העמידה’
הוצאות משפט לארגונים: הכצעקתה
Posted in זכויות אדם, חוק ואתיקה, tagged ארגוני זכויות אדם, בג"צ, הוצאות משפט, זכות העמידה, משפטיזציה, עותר ציבורי on 20 באוגוסט 2012| 1 Comment »
גם וגם: זה כן הזמן
Posted in זכויות אדם, חוק ואתיקה, מדיה, tagged אהרן ברק, אקטיביזם שיפוטי, ארגוני זכויות אדם, אתיקה עיתונאית, ביקורת, בית המשפט העליון, בתי המשפט, דורית בייניש, זכויות נשים, זכות העמידה, חופש העיתונות, שפיטות, תקשורת on 5 בדצמבר 2011| 22 Comments »
זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.
עומדות היו רגלינו בשערי בית המשפט
Posted in חוק ואתיקה, tagged בג"צ, בית הדין לעבודה, בית המשפט העליון, דוד פורר, זכות העמידה, חוק ומשפט, שביתת הרופאים on 3 באוגוסט 2011| 16 Comments »
בבית המשפט העליון צפוי להיווצר עומס רב בשל יציאתו של השופט דנציגר לחופשה לא צפויה. אבל את העומס הגדול באמת הביא בית המשפט על עצמו במו ידיו. אתמול, למשל, עסק בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעתירה שדרשה לאלץ את ראש הממשלה להתערב בסכסוך העבודה עם הרופאים. העותר היה אחד, עו"ד דוד פורר. מה לו ולסכסוך העבודה הלז? כלום.
בעבר, השימוש בבג"צ נועד לטפל בסכסוכים בין הפרט לשלטון. אדם שנפגע מהחלטה שלטונית פנה לבג"צ. למי שלא היה נפגע ישיר כזה לא היתה זכות עמידה בפני בג"צ.
תג המחיר של שליט
Posted in חוק ואתיקה, tagged בג"צ, בית המשפט העליון, גלעד שליט, זכות העמידה, משפטיזציה, פוליטיקה, פרוטוקול פריז on 5 במאי 2011| 4 Comments »
משפחת שליט מתכוונת להגיש בג”צ אם ראש הממשלה לא ייעתר לתביעתה להפסיק להעביר את הכספים לרשות הפלסטינית כדי להביא לשחרורו של בנם. זוהי דוגמה מובהקת לעניין שאין מקומו בבית המשפט. השאלה כיצד להביא לשחרורו של גלעד שליט היא שאלה המסורה לחלוטין לסמכותה של הממשלה הנבחרת. גם אם לא אוהבים אותה. אם תוגש העתירה דינה לא להתקבל. אך היה עליה להידחות על הסף: פעם היו זורקים עותרים כאלה מכל המדרגות של בית המשפט. בינתיים הורחבה זכות העמידה לפתחו של שער והשפיטות מילאה את הארץ. במבחן התוצאה משכיל בית המשפט, בדרך כלל, לערוך את ההבחנות הנכונות. אבל זמן ומשאבים יקרים של בית המשפט העמוס עד לעייפה מבוזבזים על עניינים שמקומם במגרש הפוליטי ולא המשפטי. ככלל, כל עוד הרשויות אינן פועלות באופן לא חוקי, בחוסר תום לב או ממניעים זרים – אין מקום להתערבות משפטית.
במקרה הזה לא מדובר רק ברעה החולה המוכרת של המשפטיזציה, שבה בית המשפט נהפך עבור העותרים למחליף הממשלה. כפי שהעיר אתמול בתבונה רועי בפייס שלי, דומה כי האנשים היקרים והמסכנים האלה נהפכו לכלי בידי אנשים שעבורם הקמפיין הזה הוא מגרש ניסויים לכל תרגיל יחצ”ני. אכן, הלב יוצא אל משפחת שליט. אלא כמו שכתבתי כבר בעבר, בעוד שמובן מאוד שהורים יבקשו לעשות הכול על-מנת להחזיר את בנם, שיקוליה של ממשלה הם אחרים וקצת יותר רחבים. וכך צריך להיות.
כמובן שלא אחת העמדות הפוליטיות קובעות מהו המחיר שמוכנים לשלם עבור החזרת שליט. בעוד שרבים בשמאל תומכים בלהט בשחרור אסירים למען עסקת שליט, ההתלהבות מצטננת כשמשפחת שליט דורשת להדק את הסגר על עזה או לא להעביר את הכספים לרשות. תמונת מראה של עמדת הימין, ככלל. שתי הדרישות האחרונות מבהירות, אני מקווה, מדוע “כל מחיר” היא דרישה חסרת תוקף מוסרי, כפי שכבר כתבתי בעבר (ראו קישורים בסוף). כי משמעותה היא שהמטרה מכשירה כל אמצעי. אין רבותא בהתנגדות לכך כאשר המטרה לא ראויה. העיקרון המוסרי שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים נבחן דווקא כאשר המטרה ראויה מאוד, כמו במקרה הזה של שחרור שליט.
אשר לעצם העניין, הכספים שישראל מעבירה לרשות הם כספיה של האחרונה, הנגבים על-ידי ישראל מתוקף הפרוטוקול הכלכלי להסכם הביניים (פרוטוקול פריז). הסכמים אלה עדיין בתוקף: הם טרם בוטלו על-ידי מי מן הצדדים.
עוד בנושא:
“אין בעולם מחיר” – על ילדים, ממשלות, הכרעות ותג מחיר
”כל מחיר” אינו מטבע מוסרי