Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘זמינות’

הכפתור הנכון

כתבה בטוש של יום חמישי משרטטת את דיוקנם של המנויים שאינם קיימים: סרבני הסלולרי. קצת מעורר קנאה. מה יפיתם. מסרבים להיסחף בטרנד של הזמינות והחומרנות. לזכותה של הכתבה ייאמר שהיא אינה עושה אידיאליזציה. חלק מהסרבנים מכירים בכך שלטלפון הנייד יש גם יתרונות. אי-הנוחיות בלא להיות מקושרים מוזכרת, ולא פחות מכך קשייהם של מי שמנסים להשיג את הלא-זמינים, לעיתים בנסיבות דחופות ומדאיגות. אבל רוח הכתבה ככלל היא שיר הלל לסרבנים, או אולי היא רק נקראת כך בעיני מי שמוכה אשם על מה שמוצג בין שורותיה כהתמכרות קשה, שבעוד שהשלכותיה החברתיות ברורות כבר כעת (נסו לנסוע פעם ברכבת ישראל), הרי סכנותיה הבריאותיות טרם התחוורו עד תום.

הנקודה המרכזית, כאמור, היא הזמינות הטוטלית והבלתי-נסבלת, בכל עת, שהסלולרי כופה עלינו. הטכנולוגיה המודרנית אכן מקצינה את עניין הזמינות, והופכת את כולנו לשפחותיה. אופס, לא נכון. היא עלולה להפוך את כולנו לשפחותיה. אבל זה תלוי בנו. וזה בדיוק מה שחסר בכתבה. מתבקש להגיד למרואינים שם: הלו, שמעתם פעם שיש לסלולרי כפתור שמאפשר לכבות אותו?  שמעתם שפעם שלא לכל צלצול (בטלפון או בדלת) חייבים לענות? ההרגשה שחייבים לענות – תהיה אשר תהיה הפעילות החשובה שהצלצול מוצא אתכם בעיצומה – היא התנהגות קורבנית, הנענית לכל גירוי מבחוץ. המחשבה שמכיוון שיש ברשותי טלפון נייד חובה עליו להיות פתוח 24/7 היא מופרכת. טלפון נייד הוא מכשיר שנועד לשפר את חיינו. לא להפוך אותנו למכשיר שלו.

הסלולרי שלי, למשל, סגור תמיד בלילה, ובימים רבים כבר בשעות הערב, אם אני בבית. הוא סגור בשבתות. הוא סגור כשאני בישיבה או בכל עיסוק אחר שדורש את תשומת לבי. הוא סגור בכל מקום שיהיה זה לא מנומס אם הוא יצלצל פתאם. ולפעמים הוא יכול לצלצל בלי שאענה, אם לא מתאים לי ואני לבד כך שצלצולו לא מפריע לאחרים. נכון, לפעמים משאירים אותו פתוח כי מחכים לשיחה דחופה. לפעמים עונים ובכל זאת לא מתאים לדבר באותו רגע על העניין המבוקש. אבל אני שולטת בו, לא הוא בי.

כמו בעוד היבטים של פרטיות, שיחות אישיות בטלפון יכולות להוות גם פגיעה בפרטיות של השומעת, לא רק של המדברת (שבחרה בכך). להיות חשופים בעל כורחכם לשיחות אישיות (או עסקיות) של אחרים היא חדירה מעצבנת מאד לרשות הפרט שלכם, גם (ובעיקר) כשהן נעשות ברשות הרבים. במיוחד שיש לנו נטייה לדבר בקול רם כשאנו דוברים אל המכשיר. אדם רשאי לנסוע ברכבת מבלי לשמוע במהלך הנסיעה את כל פרטי חייהם של שכניו למושב או לקרון, או לחוש שהוא יושב במשרדם. (או סתם "מה נשמע?"; אז מה נשמע?"; "אני בחדרה. ברכבת"; "אז מה נשמע?"). העובדה שלאדם לא אכפת שאחרים ישמעו את שיחותיו אינה אומרת שלהם לא אכפת. יתכן גם שלא יפריע לו להתפשט בפומבי אבל לאחרים זה יפריע מאד. התחשבות, מלת קסמים שכזאת. זה עובד גם בכיוון ההפוך: מאד לא נעים להתקשר למישהו ולגלות שהערתם אותו. קצת מביך להתקשר למישהי שעונה רק כדי לומר "אני בישיבה, אתקשר אחר-כך". גם יצאתם מפריעים וגם לא ביצעתם את השיחה.

בחירתם של סרבני הסלולרי היא ודאי עניינם. רצונם כבודם. אבל נדמה לי שבחירה מושכלת  יותר תהיה זאת המודעת לכפתור הפלא. זה שמכבה. הצגת היחס אל הסלולרי כאל הכול או לא כלום מעלה את השאלה שמא דווקא הסרבנים עשויים מהחומר של מתמכרים. אלה שאם הוא ברשותם אינם מסוגלים שלא לענות לו בכל דקה משעות היום, ולא חשוב במה הם עסוקים באותו רגע. ממש כמו אותם אנשים שאינם מכניסים טלוויזיה לביתם לא משום שהם חושבים שמדובר בבזבוז זמן מוחלט (גם כאלה יש, כמובן), אלא משום שבהכירם את עצמם הם יודעים שאם היא תוצב בסלונם הם ייאבדו את חירותם שלא לצפות בה. לשון אחר, הם מודעים לחולשת אופיים המתמכר. הפטנט הזה של הכפתור שמכבה, אגב, קיים גם בטלוויזיה. ואפילו במחשב.

עוד בנושא:
היה זמין, זמין תמיד

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

פורסם בקפטן אינטרנט, 5.1.1999

התלות שאנו מפתחים ברשת ובמידע שמגיע דרכה, היא, לפחות בחלקה, עניין לפסיכולוג. אבל חוסר היכולת שלנו להתנתק מהמידע הרציף שהרשת מספקת לנו ממצב פלח שוק שמספר חברות כבר התבייתו עליו. חלק מהשירותים והמוצרים שמניב חוסר הרצון להתנתק נועדו להבטיח את מקומה המועדף של הרשת בין שלל אמצעי התקשורת בהם אנו משתמשים, ולהפוך את השימוש בה ליותר יעיל. חלק אחר נועדו להקל על סבלנו בשעות בהן אנו חייבים לבלות במקום אחר, לא מול צג המחשב, פשוט בכך שהם מביאים את הרשת אלינו. לכולם משותפת המגמה לתת מענה לצורך להיות זמינים באופן מקסימלי, ולקבל מידע במהירות. המשך…

Read Full Post »