Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘זמן’

כששבתי הביתה בספטמבר אחרי ארבעה שבועות שבהם נעדרתי ממנו מטעמי בריאות, היו צמח אחד בגינה ואחד בעציץ מתים. על אף שהעציצים והגינה טופלו כולם במסירות. צמח שלישי בעציץ בכניסה לבית נראה כך אף הוא, וכמעט נעקר יחד איתם. אך מבט מקרוב הראה כי יתכן שתהיה לו תקומה. שיש לו בסיס שיכול להתחדש. הוא נגזם, אפוא, ובמשך חודשים הושקה כרגיל. לאט לאט הוא הצדיק את האמון שניתן בו. תחילה הוציא עלים חדשים ירוקים. ובימים האחרונים – כמעט תשעה חודשים סמליים מאז שנעקרתי בפראות מביתי אל בית החולים – פורח במלוא התפרחת הסגולה שלו, המשכרת ביופייה. פריחה מחודשת

מלאכת הגינון מלמדת אותנו סבלנות ואורך רוח. מן הצמחים אנו לומדים שלתהליכים זמן משלהם. שאינו תמיד תואם לזמן האנושי קצר הרוח, המתייאש בנקל. זמן שלא תמיד נראה לעין האנושית. לעיתים ריפוי וצמיחה מתרחשים מתחת לפני השטח, באין רואה. כשמלמעלה, במבט שטחי, דומה כי כלום לא קורה. אך הכול קורה. למטה, במעמקים. מבשיל לאיטו, בזמן שלו. מתחת לפני האדמה שורשים נשלחים אט אט. גם כשהצמח מבקיע לעיתים הוא נאבק. ואכן, לפעמים קמל ויבש. גם זו דרכו של עולם. אך כשלבסוף הצמח שחישב למות ונותן פריחתו – פורח לבנו אִתו. יש שכר לאמונה, לאי-ויתור ולתקווה.

Read Full Post »

הזמן (שעובר), ובעיקר המודעות לו, הוא מקור עיקרי לסבל האנושי. לכן מפליא שבני-אדם לא סתם נוהגים אלא אוהבים לציין תאריכים, ימי-הולדת ומעברי שנה. שלא לדבר על עשור (שכמובן מסתיים רק בעוד שנה). כל אחד מהם מציין את הזמן שחלף, על החמצותיו והישגיו, אך בעיקר את הזמן המצטמצם והולך שעוד לפנינו.
טוב, אולי לא כל-כך מפליא. מין דרך שכזאת לטשטש את הכּאוּב והבלתי-נתפס בהמון צבעי הסוואה ועוגות יומולדת, נשיקות ושמפניה. להפוך את מקור הסבל לחגיגה מתמשכת של הדחקה והתעלמות. כמו אינסוף סיכומי השנה והעשור שיצאו מכל החורים, המאיימים להטביע את האפשרות של אדם להרהר בשקט, בינו לבין עצמו, בסיכומים הפרטיים שלו, בתלי תילים של נייר, תמונות ומילים חסרות משמעות.

גאולה מהי? גאולה מהסבל. ולא סתם היא כרוכה, בדרך-כלל, בהשתחררות מהזמן ומושגיו האנושיים. אם היא באה עם תחיית המתים (חריגה מוחלטת מהזמן וכיוונו) – מה טוב.
מה יעשה מי שלא רק שאינו מאמין אלא גם לא מדחיק ומשכיח, ורואה נכוחה שכל יומולדת וכל שנה חדשה מקרבים אותו לקץ הבלתי-נמנע, שממנו אין חזרה? אולי מה שאומרת דליה רביקוביץ באחד משיריה האהובים עלי ביותר:

מַה שֶּׁנּוֹתָר לְאַחַר הַכְּאֵב הוּא הַסַּקְרָנוּת
לִרְאוֹת אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר,
מַה יִהְיֶה בַּסוֹף,
לְכֹל הַדְבָרִים הַיָּפִים.

אנשים כנראה זקוקים לתאריכים, בעיקר עגולים, מחזוריות וטקסים. אני מודה שאני ממש לא. אבל שתהיה לכם שנת 2010 מצוינת.

Read Full Post »