Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זמנים’

זמנים, גיליון מס' 73. עורכת: נעמה שפי, אוניברסיטת תל-אביב וזמורה ביתן, חורף 2001-2000

פורסם במעריב, 9.11.2001

גם כאשר לפנינו גיליון נושא של 'זמנים' (או בלשון כתב-העת: "קובץ מיוחד") – וזה אינו תמיד המקרה – מובאים בסמוך לו כמה מאמרים שאינם קשורים לנושא המרכזי. מבנה זה נראה לי, לעתים, כפשרה בלתי-מוצלחת, תולדת הרצון לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את היד.

מכל מקום, למרות שגיליון מס' 72 של 'זמנים' כולל בתוכו נושא מרכזי מעניין במיוחד – רפואה והיסטוריה – הוא נפתח במאמרו (המתורגם) של עמוס פונקנשטיין המנוח, במלאת חמש שנים למותו, 'ידע כמפתח לישועה'. השאלה, שהיה שואל אילו היה סוציולוג, אומר פונקנשטיין בפתח מאמרו, היא – למה אינטלקטואלים מובילים רבים כל-כך הם יהודים?

כהיסטוריון של התרבות והרעיונות הוא מסב את תשומת-הלב לשלושה מאפיינים של המסורת התרבותית היהודית, שחיוניים להבנת תפקידם של אינטלקטואלים (לפחות מסוג מסוים) בעולם המודרני: אידיאל של ידע פתוח; ידע כפרשנות של טקסטים, או כתפיסת העולם וההיסטוריה בתור טקסט; ובית-גידול של כיתות, שתפסו עצמם כאוונגרד של נבחרים. אידיאל הידע הפתוח התקיים רק בשתי חברות עתיקות: היוונית והיהודית. בשאר, היה הידע השיטתי סגור וסודי, מותנה בטקסי קבלה או מסורת מונ חלת בלעדית. לידע פתוח יש מובן כפול, בהקשר זה: הן של רכיבי ידע פתוחים ונגישים לכל, והן שקיפות ופתיחות לדיון ולביקורת של אמות-המידה הקובעות מה נחשב לידע אמיתי.

את הקובץ המיוחד על היסטוריה ורפואה ערך רון ברקאי בעקבות סדנה בנושא ההיסטוריה של הרפואה, שהתקיימה בביה"ס להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב לפני כשנתיים. במבוא, שמקדים ברקאי לחמשת המחקרים שמובאים בקובץ, הוא מצביע על הרצון האנושי עתיק-היומין לתת תשובה לשאלה מה הוא מקור הסבל, הכאב, המחלות והמוות. התרבויות המונותיאיסטיות והפגאניות כאחת, התקשו להאמין שאלו הם בני-הלוויה של המין האנושי מאז הופעתו עלי-אדמות. על כן, הן תלו את המחלה והמוות בהתנהגותו ובחטאיו של האדם עצמו.

בבסיס ניסיון ההסבר הזה נמצא מוטיב יסודי אף יותר מהצורך למצוא תשובה לשאלה מדוע סובלים, חולים ומתים; זהו הדחף האנושי למצוא סיבה לכל תופעה, לתת הסבר. זהו חוסר-היכולת האנושית לקבל את העובדה, שישנם דברים, שפשוט קורים ללא סיבה ברורה. אך כמו בימינו, אין זה מספיק להסביר ולייחס סיבה; יש למצוא אשמים. ומי שנתלו בה תחלואי האדם, בקנה אחד עם מערכת המושגים החברתיים וגם כצידוק להם, היתה, איך לא, האשה. ברקאי מצביע על כך שתרבויות שונות ורחוקות יצרו 'מיתולוגיה מאשימה', שהצביעה על האשה כאחראית לאסון שנפל על האדם. מחווה ועד פנדורה.

כשם שההיסטוריה נכתבה תמיד מנקודת מבטם של המנצחים ולא של המובסים, כך נכתבה ההיסטוריה הרפואית בידי הרופאים ולא החולים. מירי שפר, במאמרה 'לחלות ולהתחלות באימפריה העות'מאנית במאות ה-16 וה-17', כותבת, כי למרות ההתעניינות הגוברת בהיבטים התרבותיים והחברתיים של הרפואה, הרי אפילו היסטוריונים מודרנים וביקורתיים התעלמו מהחולים. למרות שהם ביקרו את ההיסטוריה של הרפואה כנעדרת היבט הומני, שכן מן המאה ה-18 ואילך נמצאת הרפואה בתהליך של 'מדיקליזציה', שמעוות גם את תפיסתם העצמית של החולים. בעקבות פוקו (ב'הולדת הקליניקה') טענו ההיסטוריונים האלה, שאין לנו כל גישה ישירה לאדם המוגדר על-ידינו כ"חולה". "חולה" הוא יציר כפיה של הרפואה, והוא נגיש ככזה רק באמצעותו של "המבט הרפואי".

הטענה, אם כן, היא, שכשם שלא קיים מין אלא רק מיגדר, שהוא ההבניה החברתית של המין, כך לא קיים חולה אלא רק "חולה", כפי שהוא מובנה בשיח הרפואי. מחקרה של שפר מבקש להתמקד בחולי ם, כדי לחשוף מציאות רפואית-חברתית, שעלולה היתה להיעלם מעינינו אילו היינו דבקים בהיסטוריוגרפיה הרשמית. שפר, שמתעניינת באימפריה העות'מאנית, מתמקדת בה, אך ההיסט המחקרי הזה הוא עקרוני והוא בא לומר לנו, כי עובדות חשובות ונקודות-מבט מעניינות יוחמצו אם נמשיך לדבוק בפרספקטיבה ההגמונית של אלו שכתבו את ההיסטוריה הרשמית.

יש הטוענים כי כל מוות כתוצאה מחולי (להבדיל מזיקנה או תאונה) הוא כישלון של הרפואה. מכל מקום, ברור כי בחברה המודרנית עבר גם המוות תהליך מאסיבי של מדיקליזציה; מעטים מתים היום בשלווה בביתם, עטופים באהבת יקיריהם. צינורות פלסטיק ומכשירים משונים הם, תכופות, הנוף היותר אופייני אשר נשקף לעיני החולה הנוטה למות. עובדה זו משפיעה, ללא ספק, על התפיסות החברתיות והתרבותיות של המוות והמנגנונים שהחברה מפתחת כדי להתמודד עמו.

אבריאל בר-לבב, במאמרו 'למות לפי הספר: ספרי חולים ומתים והעיצוב היהודי הטקסי של המיתה בראשית העת החדשה', מתמקד בהיבט המעוצב והממושטר של המיתה בעזרת טקסים דתיים, שמתגבשים לכדי ספרות דתית במאה ה-17. כפי שמתאר בר-לבב את הסוגה של "ספרי חולים ומתים", נראה כי הם מספקי ם צורך אנושי עמוק, בצורם צורה למסגרת טקסית קבועה, שמקלה על האדם בשעתו הקשה, בכך שהיא מורה לו בדיוק איך לנהוג בכל רגע ורגע. ריטואליזציה כזו אופיינית לדת היהודית, כדת טוטלית המארגנת את כל היבטי חייו של האדם, ועל-כן גם מורה לו במדויק איך לנהוג בשעת המוות ולאחריו.

קשה לחשוב על חולי, שעבר יותר מישטור חברתי ורפואי מן החולי הנפשי. את לידת הפסיכואנליזה בסוף המאה ה-19 הטרים רופא פרוסי בשם רייל, שהוקיע, בתחילת אותה מאה, את יחסה של החברה לחולי הנפש והציע התמודדות הומנית מעשית עמם. זהו נושא מאמרה של רקפת זלשיק, 'ה"רפסודיות" של יוהן כריסטיאן רייל'. המונופול הפסיכיאטרי-רפואי על מחלות הנפש והחולים בהן, המוכר לנו כיום, החל להתקיים רק מאמצע המאה ה-19. לפני-כן אי אפשר היה לדבר על פסיכיאטריה כדיסציפלינה רפואית מובחנת. זאת היתה אחת ממטרותיו של רייל; השנייה היתה גיוס תמיכה ציבורית להקמת מוסדות טיפוליים לחולי נפש.

היחס אל חולי הנפש משתנה בהתאם לתקופה: החל מראיית המשוגע כחלק מהחברה האנושית, ולעתים אף כבעל מידות אלוהיות, כפי שנתפס בעת העתיקה, עבור בראייתו כחוטא, לא אנושי או חיה, בימי הביניים ה מאוחרים; בפרקטיקה של הרחקת חולי נפש מן החברה והכנסתם למוסדות, שהתחילה להתעצב במרכז אירופה ובמערבה משלהי המאה ה-16, ועד לתפיסת השיגעון והמשוגע כחלק מתופעה אנושית רחבה, כקונספט שנוצר בסוף המאה ה-18.

רייל, כמי שחי על קו התפר בין שלהי הנאורות לרומנטיקה הגרמנית, ראה את השיגעון כתופעה אנושית המתקיימת לצד התבונה. מצד אחד, ראה רייל (בעקבות רוסו) את מחלות הנפש כנגרמות לא מחוסר תבונה אלא מניכור מן המצב הטבעי, שהיה בעבר ואיננו עוד. מצד שני, הבעיה החברתית והמוסרית במצב השיגעון טמונה בכך שכוחות הנפש אינם יכולים לבטא את רצונו החופשי של האדם, עיקרון שהתעצב וצבר כוח השפעה בסוף המאה ה-18, כתוצאה מירידת סמכותה של המדינה וליברליזציה כלכלית וחברתית.

במאמר החותם את הקובץ – 'האתיקה הרפואית החדשה והאידאולוגיה של שוק הבריאות: לידתה של תודעה חברתית חדשה' – בוחן מירן אפשטיין את הקשר בין המהפכה האתית החדשה לתהליך המסחור ברפואה. אפשטיין מציע מבט ביקורתי על כיבוד האוטונומיה של החולה, עיקרון אתי שהחליף את התביעה להיטיב ולהימנע מגרימת נזק, המתויגת עתה כ"פטרנליסטית". כך משוחרר הרופא מאחריות לחולה, אח ריות אשר מועתקת אל האחרון, שמעמדו ה"אוטונומי" הוא כמעמד לקוח בשוק הסחורות.

יחסי רופא-חולה, אם כן, התכוננו כיחסי מוכר-לקוח ושייכים לתחום החוזים, המתבטאים במונח המקובל "חוזה טיפולי". אפשטיין מבקש לבחון באיזה אופן תלויה משמעותה הנוכחית של האוטונומיה של החולה בצורת חלוקתם של הידע והמשאבים ובנגישותם החברתית. אפשטיין אינו חולק על השפעתם של גורמים רבים בתהליך האוטונומיזציה, אך טוען, כי בניגוד לערכים אחרים האידיאל של חופש הפרט יכול היה להתגשם ברפואה משום שלא סתר מסחור גלובלי. אליבא דאפשטיין, אם כן, אין האתיקה הרפואית החדשה אלא אידיאולוגיה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

זמנים, גיליון מס' 72. עורכת: נעמה שפי, עורך אורח: איל נווה, אוניברסיטת תל-אביב/זמורה-ביתן

פורסם במעריב, 1.12.2000

הוראת היסטוריה והקשר בינה לבין היסטוריוגרפיה ועיצוב התרבות, עומדים במרכז גיליון זה של 'זמנים', שהעורך האורח שלו, איל נווה, מתאר במאמר הפותח, יחד עם אסתר יוגב, את המחלוקת סביב ספרו 'המאה ה-20 על סף המחר'. אפילו פולמוס כה יסודי לגבי דימויה העצמי של הציונות, כמו גם התדמית שאותה היא מבקשת להנחיל לדור הבא, התחיל, איך לא, בארה"ב, במאמר ב'ניו-יורק טיימס'. משם עבר להתנהל בשצף קצף מעל דפי העיתונות העברית. במאמרם מבקשים נווה ויוגב להאיר כמה היבטים מרכזיים בוויכוח ובאמצעותם לבחון שאלות הנוגעות להתפתחות הזהות הקולקטיבית הישראלית. הם מניחים, כי הפולמוס לגבי תפקידה של הוראת היסטוריה רק משקף את השסעים בחברה הישראלית עצמה. המשך…

Read Full Post »