Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘זקנה’

Atul Gawande, Being MortalIllness, Medicine, and What Matters in the End. Profile Books 2014, 282 pp.

בספרו 'להיות בני תמותה – מחלה, רפואה ומה חשוב בסוף', פורש אטול גאוואנד משנה הומניסטית ושואל באומץ וביושר שאלות על תפקידה של הרפואה בסוף החיים, שעה שהיא כבר לא יכולה לרפא. חלק גדול של הספר עוסק בזקנה ובמחלותיה, אך לא רק. פרק אחד עוסק באוזלת ידה של הרפואה מול מחלות סופניות בכלל, ובהיערכות הנדרשת לקראת התמודדות נכונה בשלב אחרון זה של החיים מצד הרופאים, החולים ובני משפחותיהם. הפרק, הנקרא "להרפות" (Letting Go), פורסם בזמנו כמאמר בניו-יורקר, מלווה בכותרת המשנה "מה צריכה הרפואה לעשות כאשר שוב איננה יכולה להציל את חייכם?".

את המשנה הזאת פורש גאוואנד כרופא וכאדם. האופן המיוחד ומלא החמלה שבו הוא משלב ושוזר את הידע הרפואי שלו וגוף הידע המחקרי בנושא, עם הסיפור האישי של משפחתו, וסיפורם של חוליו – הוא שהופך את הספר הזה לכל-כך אנושי ונוקב. גאוואנד, רופא כירורג ומרצה בביה"ס לרפואה ובביה"ס לבריאות הציבור של הרווארד, שזה לו ספרו הרביעי, כותב באפילוג כי "מעולם לא ציפיתי שההתנסויות המשמעותיות ביותר שיהיו לי כרופא – ולמעשה, כבן אנוש – יגיעו מלסייע לאחרים להתמודד עם מה שהרפואה איננה יכולה לעשות כמו גם עם מה שהיא יכולה".

המשך…

Read Full Post »

כלאדם מאת פיליפ רות. מאנגלית: אמיר צוקרמן. זמורה ביתן, 2011, 128 עמ'.

פיליפ רות הוא קרוב לוודאי הסופר האמריקני הפורה ביותר שחי כיום. מעוטר פרסים לרוב, שאי-זכייתו העקבית בנובל לספרות מדי שנה מהווה אכזבה למעריציו הפחות פרובינציאליים הרבה יותר מזו הנוגעת לעמוס עוז. 
רות הוא כמעט מותג. יעיד שמו הכתוב על הכריכה העברית באותיות שמנות בהרבה משם הספר.
אבל יצירתו של רות גם מאוד לא אחידה ברמתה. מה שהופך אותי לכל הפחות לאמביוולנטית כלפיו. היו ספרים שחשבתי שהם סתמיים ואף גרועים. כמה מהרומנים האחרונים שלו, לעומת זאת, בהחלט ממריאים לגבהים משלהם.

כלאדם הוא אולי הספר הראשון של רות שנפעמתי ממנו, וכנראה פסגת יצירתו עד עתה. זוהי נובלה קצרה, נוקבת ועזת מבע. היא קרויה על שם מחזה המוסר הידוע מימי הביניים, מחזה אלגורי שבו נקרא האדם להתייצב מול המוות ובוחן לאורו את חייו. כלאדם של רות אוחז אף הוא חיים שלמים, על התמות המוכרות והחוזרות של מחברו וקולו הייחודי, שלא ניתן לטעות בו. אך אף שהיא מביטה על החיים כולם, יותר מכל מיטיבה הנובלה המלוטשת הזאת לתאר את הזקנה. או כפי שמכנה אותה רות, "המתקפה העזה והבלתי נמנעת שהיא סוף החיים".

אפשר לשמוע על החיים הקצרים (בסופו של דבר), על מי שהיינו פעם כמו גם על בגידת הגוף, החיים בצל המוות הקרב, ההתפוררות ובדידות הזקנה – בתור בקופת חולים. באופן לא מפתיע, הפיוטיות הפרוזאית של רות עושה זאת טוב בהרבה. כמו כל ספרות גדולה היא מנסחת את האמיתות הקטנות, הידועות, כמו שאיש לפניה לא עשה. בכך היא מספקת לנו את האפקט הקתרתי המתבקש מכל אמנות. זה המאפשר לנו לקבל הנאה עמוקה ואצילית. כמו גם תובנה ששום עיון תיאורטי לא יתן:

הזקנה היא לא קְרב; הזקנה היא מרחץ דמים.

Philip Roth, Everyman

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »