מאתמול אני מנסה לאסוף את הכוח הנפשי כדי לכתוב מה שיש לי לומר על ‘הארוע בחוף בוגרשוב’. נקרא לזה כך, נניח. אולי זה יצליח כעת. אז על מי אני לא רוצה לדבר, ועל מי כן.
אני לא רוצה לדבר על האשה. שתמיד בנסיבות כאלה יש ליברלים בעיני עצמם שמגיחים כדי להסביר לנו שהיתה כאן הסכמה; שאשה היא גברת לגופה (אם כי הם בטח יגידו אדון); שנפסיק עם הפטרונות הזאת כלפי נשים אחרות. ועם הפוריטניות. נו נכון, לא כל כך יפה “לקיים יחסי מין” בפומבי. אבל היו המון כאלה שנהנו מהמחזה. עובדה.
איכשהו ההתעוררות הליברלית הזאת בולטת במיוחד כשמדובר בנשים וכשמדובר בניצול מיני. מעניין.
אני לא רוצה לדבר על השאלה האם ניתן לדבר כאן על “הסכמה”, משפטית או לא. או אם מדובר במה שעונה למרכיבי העבירה של אונס בחוק העונשין. זה מעניין אותי כקליפת השום. מפקד מרחב ירקון כבר סיבר את אזנינו שמדובר בלא יותר מעבירה מינורית של “מעשה מגונה בפומבי”.
קרוא וכתוב 