Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חופש ביטוי’

אחד הבלבולים הנפוצים, שאני נתקלת בו יותר מדי לאחרונה, מזהה בטעות ביקורת על פעולה כלשהי עם ניסיון להגביל אותה או לאסור עליה. יש הבדל מכריע בין ביקורת על ביטוי או על מעשה, לבין ניסיון לאיים עליו או לפגוע בו באמצעות סנקציות. הנה שלוש דוגמאות והבהרות למה שאני מכנה ‘כשל הביקורת’.

המשך…

Read Full Post »

בעקבות פוסט של ולווט הגעתי להתבטאות של אורנה אושרי שכתבה כדלקמן:
”אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות ובדרך כלל, ואולי לא כדאי שאגלה, כשאני שומעת על פיגוע בשטחים, כולל הרוגים, אני מושכת בכתפיי, בגלל שזה חוץ לארץ בעיניי”.

גם אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות. אבל אני רחוקה מלמשוך בכתפי כשיש פיגוע בשטחים. אני חושבת שאדישות להרג אזרחים כאשר הם לא האזרחים ה”נכונים” היא עמדה מעוותת ומגונה מבחינה מוסרית.
עמדה כזאת מקעקעת גם את ההבחנה היסודית שמאפשרת לצאת, בין השאר, נגד טרור. העובדה שהמתנחלים יושבים היכן שהם יושבים שלא כחוק על פי הדין הבינלאומי, איננה רלוונטית לכך שהם זכאים להגנה על חייהם. הם גם עדיין אזרחים. 
אעיר עוד כי מי שמתייחס אליהם כאל מי שאינם אזרחים, ולכן כמי שהם יעד לגיטימי להתקפות – למעשה “מלבין” את ישיבתםי בשטחים… שכן לכוח הכובש מותר להשתמש בשטח הכבוש לצרכים צבאיים. אסור לו רק ליישב בשטח הכבוש את אזרחיו. אם המתנחלים אינם אזרחים הרי ההתנחלויות אינן לא-חוקיות…

לחוד אפשר להעיר על כך שלאושרי לא אכפת גם כשבחו”ל נהרגים אנשים. נכון שאדם קרוב אצל עצמו; ואיש לא יטען בכנות שאיננו מזדעזעים יותר כשנהרג מישהו שאנו מכירים היכרות אישית מאשר כשאנו קוראים כרוניקה על אדם זר שמת. אבל מוות הוא תמיד נורא. איך אפשר למשוך כתפיים מולו? דווקא בכך חושפת אושרי שהיא זאת האוחזת בגישה פרטיקולריסטית לעילא, כזאת שמתבטאת אצל אחרים ב”זה טוב ליהודים?” ודומיהם. מה ההבדל העקרוני בין אושרי לבין אלה שאכפת להם רק כשיהודים נרצחים?

לשבור את המראה

רוב (קטן) בציבור סובר שיש בישראל עודף חופש ביטוי, ושאין לאפשר לארגוני זכויות אדם החושפים מעשים לא מוסריים של ישראל לפעול באופן חופשי. רוב גדול הרבה יותר – קרוב ל-74% – סוברים כי יש “להטיל עונשים כבדים על עיתונאים המפרסמים ידיעות החושפות מידע על מעשים לא מוסריים של הצבא והשב"כ”. לרוב הציבור, אפוא, לא אכפת שנעשים מעשים לא מוסריים. אכפת לו שמדווחים עליהם. או "ש”מלשינים” עליהם לגולדסטון. במקום לדאוג באמת לפרצופה של המדינה, בכך שלא ייעשו כאן מעשים כאלה, או שלפחות ישאפו לצמצומם, יחקרו חשדות להם ויענישו את האחראים להם (ואז לא יהיה צורך בשימוש בדין הבינ”ל לשם כך) – שוברים את המראה.

באופן אירוני, חוט דק מסוים קושר את עמדתה של אושרי ביחס למתנחלים, לידיעה הזאת. החוט הזה הוא יחס סלקטיווי למוסר.

 

Read Full Post »

מתברר שפספסתי את השערורייה האחרונה. אולי כי לא עקבתי אחר החדשות בערב יום הזיכרון. כשנשאלתי לדעתי על "פרשת העובדת מבצלם והבלוג", לא ידעתי במה מדובר ומיהרתי להשלים את החסר (באמצעות גוגל, כמובן, ועוד נחזור לזה). הדיווח של חדשות ערוץ 2 מוכתר "בעקבות הסערה: בכירה ב'בצלם' מתנצלת", והוא מביא כמה מהפנינים של ליזי שגיא, מנהלת אגף המידע בבצלם, כפי שפורסמו בבלוג שלה בקפה דה מרקר עוד לפני שהתחילה לעבוד בארגון. בין היתר:

"ישראל גורמת לזוועות הגדולות של האנושות… ישראל מוכיחה דבקות בערכי הנאציזם. התשובה לשואה היא לא מדינת ישראל כי אם המאבק בגזענות. מדינת ישראל לכשעצמה, דווקא מוכיחה דבקות בערכי הנאציזם למיניהם". ישראל המציאה אנטישמיות כדי לחמוק מאחריות לפשעיה". "ישראל הופכת את חללי צה"ל ל'סלבס' ומעודדת ילדים להיות שהידים". ו"נמאס שחיילים נוסעים באוטובוסים אזרחיים", ועוד.

הדברים שעוררו את הסערה, בעיקר בעיתוי שבו פורסמו כעת, היו כנראה מה שאמרה  על יום הזיכרון לחללי צה"ל, שבעיניה אינו אלא "קרקס פורנוגרפי של הכתרת השכול וסתימת פיות". בינתיים, כאמור, היא התנצלה. המשך…

Read Full Post »

במאמר שפורסם לפני ימים אחדים בהארץ, טוען גאי כרמי (אין קשר משפחתי) כי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופטת דורית בייניש, טעתה בכך שפסלה את התשדיר של מפלגת 'חירות'. לא סתם טעתה, "העניקה מכה אנושה לחופש הביטוי". תזכורת: הטקסט שנפסל הוא "ערבי טוב הוא לא ערבי מת, ערבי טוב לפעמים רוצה לצאת". ומדוע סבור גאי כרמי כי לא צריך היה לפסול את התשדיר? משום שאין מדובר בוודאות קרובה, ואף לא בהסתברות נמוכה, של פגיעה באינטרס הציבורי.

אני סבורה כי בייניש צדקה בפסילת התשדיר, משום שיש בו הסתה לגזענות. המסר שלו הוא עידוד ערבים לצאת מישראל. מבחן הוודאות הקרובה, שנטבע בפרשת "קול העם", איננו רלבנטי למקרה שלפנינו, וטועים הנתלים בו, בין אם היתה זו בייניש בנימוקיה לפסול ובין אם אלו מגיני חופש הביטוי או החופש להסתה לגזענות, במקרה הזה. הסתה לגזענות איננה דורשת מבחן הסתברותי או תוצאתי כלשהו. היא דורשת מטרה. החוק קובע מפורשות כי אין נפקא מינא אם ההסתה הובילה בפועל לגזענות אם לאו. דעה זו היתה גם דעת הרוב בבית המשפט העליון בפרשת אלבה. הצידוק להגבלת חופש הביטוי על-ידי הסתה לגזענות הוא כי בני-אדם זכאים לחיות בחברה המכבדת אותם ואת השתייכותם הקבוצתית, באווירה חופשית מהסתה נגדם על רקע זה.

יתרה מזאת, כאן לא מדובר היה בהפללת ביטוי המסית לגזענות, אלא בפסילת תשדיר בחירות. מעניין כיצד היו מגיבים בישראל אם במערכת בחירות במדינה אחרת היתה אחת המפלגות יוצאת בתשדיר הבחירות הבא: "יהודי טוב הוא לא יהודי מת. יהודי טוב לפעמים רוצה לצאת". אולי עכשיו זה יותר ברור?

עוד בנושא: האם להפליל ביטוי גזעני?

Read Full Post »

בפרשת הקריקטורה הדנית שפגעה ברגשותיהם של מוסלמים דתיים, המאיימת להפוך למלחמת תרבויות, מתערבבים להם כהרגלם כמה וכמה עניינים. האם הפרסום מוגן? האם הוא ראוי? מהי פגיעה ברגשות? האם פגיעה ברגשות דתיים שוקלת יותר מפגיעה אחרת? האם דין פרסום בעיתון כדין פרסום חוצות? האם החשש מתגובות אלימות יש בו כדי להצדיק צינון דיבור? ולבסוף, התגובה הנאותה לפרסום בחברה דמוקרטית, והסטנדרטים הכפולים. יש גם דוגמא. מאוירת. המשך…

Read Full Post »

דווקא בשבוע שבו פירסמה אריאנה מלמד מאמר נוקב נגד תרבות הטוקבקים ברשת, בחר אתר האינטרנט של הארץ להתחיל לפתוח את מאמריו לתגובות. במשורה, לא לכל מאמר, יותר בפורמט של הניו-יורק טיימס (שהם היו מתים להידמות לו בכלל) מאשר של Ynet, ובכל זאת.  Ynet, כן. לאתר הזה שמורות "זכויות" רבות בהשחתת השיח האינטרנטי, בהחליטו שכל ידיעה חדשותית, ככל מאמר, צריכים לשאת שובל של הודעות עם סימני קריאה. נשאלת השאלה מדוע בחר הארץ להצטרף. למרות שמאד יתכן שאין קשר, הרי בעיני זהו שלב נוסף בשינוי שעובר על העיתון הזה מאז התחלף שם העורך, ולא לטובה: פחות מה לקרוא ומוסף מצהיב והולך. לפני כמה חודשים פתח הארץ למגיבים פורום של סוף שבוע באתרו, שנעלם בקול דממה דקה. קשה להבין במה הוא יוצא נשְׂכּר מהצטרפות לתרבות הקלוקלת הזאת.

מנסיוני האישי למדתי שרק דבר אחד מרגיז גולשים מסוימים ברשת באותה מידה כמו דעה שהם לא מסכימים לה: העובדה שאין להם אפשרות להגיב לה. כן, גם אני מכירה את התחושה הזאת שממש מדגדג באצבעות לכתוב את מה שלדעתי השמיטה הכותבת, או להאיר היבט נוסף שראוי להתייחס אליו. נאמר כבר פעמים רבות ששיח הרשת בארץ נוטה להיות אלים וגס רוח, שמספיק אחד שמטיל בוץ כדי ללכלך את כיכר העיר ושרשאי בעל אתר להשאיר את אתרו נקי מלכלוך כזה. אבל מעבר לכך, המגיבים הכועסים יוצאים מנקודת הנחה שאתרים ברשת חייבים לתת להם להגיב, כאילו מתהפכים סדרי עולם או נפגע חופש הביטוי שלהם בכך שאפשרות זאת נמנעת מהם. משל היתה להם זכות מוקנית להגיב באתרו הפרטי של מאן דהוא. ובכן, אין זכות כזו. אפילו לא אקסיומה שאין להרהר אחריה של תרבות הרשת. האינטרנט, לעומת זאת, הוא מקום גדול ופתוח, וכל אחד יכול לפתוח בו אתר, לכתוב בו על מה שמעניין אותו ולהביע בו את דעותיו. ישנם אתרים שנועדו להיות פורומים להבעת והחלפת דעות ויש אתרים שרוצים להיות משהו אחר.

Read Full Post »