Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חופש הביטוי’

יובל בן-עמי כתב טור ביקורתי ב’עין השביעית’ על מצבו של העיתונאי הפרי-לאנסר. טור שגם הציף את האבסורדים בהתנהלות כלפיו ככזה מצד גוף התקשורת שלו הוא כותב ביקורות תרבות: אתר הנמצא בבעלות של עיתון יומי. בן-עמי לא הזכיר את שמו. הוא אף הדגיש ש”הסיפור אינו דווקא סיפורו של אותו גוף תקשורת מסויים. אני סמוך ובטוח שדברים כאלה קורים בגופי תקשורת ישראלים רבים בימינו ובעיקר באתרי האינטרנט”. אני, למשל, לא ידעתי באיזה אתר מדובר וגם לא טרחתי לברר. כי ראיתי את הטור בדיוק כמו שהוא. “מאבקו של עיתונאי פרי-לאנס בדעיכתה של העיתונות”, כלשון כותרת המשנה שלו. או תמונת מצב של מערכת הקאסטות שנוצרה בתקשורת, כפי שבן עמי כינה אותה. אבל שם ידעו מי הם בדיוק. התוצאה: הוא פוטר מ’עכבר העיר און-ליין’ שבו כתב על ענייני תרבות. אם אפשר לכתוב “פוטר” על עיתונאי פרי-לאנס; או שפשוט שמטו אותו כאילו היה מגבון לח שכבר איננו לח, כפי שהוא מתאר את המצב לענת באלינט שכתבה היום טור מצוין בעקבות זה ב’עין השביעית’. אני מקווה שאותה לא יפטרו מהאוניברסיטה או מאיפה שלא יהיה.

המשך…

Read Full Post »

דבר ראשון שנעשה, נהרוג את כל עורכי הדין – אמר שייקספיר בהנרי השישי. היום בטח היו מעמידים אותו לדין על הסתה. השופטת בלטמן-קראי היתה זהירה יותר, אבל קבעה שעורכי-הדין היום "נבערים, רדודים וחצופים". אין בכוונתי להציע כאן הסבר לשנאה שיש לבעלי המקצוע הזה, עוד מקדמת דנא כפי שראינו, ודאי לא ליישב אותה עם העובדה שהוא כל כך מבוקש… אלא, לשאול על המגבלות שצריכים עורכי-דין להטיל על התנהגותם המקצועית. האם ההגנה על הלקוח מתירה הכול?

המשך…

Read Full Post »

המושב הראשון בדיון על אתיקה של הטוקבקים, שהשתתפתי בו בתחילת השבוע, עסק בהיבט המשפטי של הסוגייה, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון. זה קבע שכל עוד אין הוראה חוקית ספציפית, לא ניתן לחייב חשיפת זהות של מעוול אנונימי באינטרנט.

אני דיברתי על השאלה האם יש לנו זכות לאנונימיות. מסקנת הניתוח שהצעתי היתה שהאנונימיות היא אמנם אינטרס חשוב, ובנסיבות מסוימות מאפשרת פרטיות וחופש ביטוי, אך איננה זכות העומדת בפני עצמה, ודאי לא בעלת מעמד חוקתי; אלא לכל היותר זכות נגזרת או זכות עזר. מכיוון שגם זכויות – אפילו חוקתיות – אינן מוחלטות אלא ניתנות להגבלה, מה שנעשה תוך איזון בינן לבין זכויות או אינטרסים אחרים – קל וחומר אינטרס או זכות משנית.  

המשך…

Read Full Post »

מחר – השלושה במאי – הוא היום הבינלאומי למען חופש העיתונות.
ששת קוראי יודעים שאני לא חוסכת את שבט ביקורתי מהתקשורת, כשזה נחוץ לדעתי. אבל בדרך-כלל ביקורת אנחנו מכוונים למשהו שאנחנו חפצים בטובתו. כדי שישתפר. נכון שפעם, באחד משיעורי המבוא לפילוסופיה, למדנו, ובצדק, שלא תמיד. יש מקרים שבהם דרושה לא ביקורת בונה, קונסטרוקטיווית, אלא דווקא ביקורת דסטרוקטיווית. כזאת
  שהורסת כדי לבנות משהו חדש. אבל לא כאן. אצלי, בכל אופן, גם כשהביקורת חריפה ונוקבת היא באה לרוב ממקום של פצעי אוהב.

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.
(סעיף 19 להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם)

אז היום באמת צריך להזכיר עד כמה תקשורת היא חשובה בחברה דמוקרטית. עד כמה לחופש המידע ולעיתונות  תפקיד של פיקוח על השלטון. אני אוהבת לצטט בהקשר זה את ז’אק פרוור: “כשהאמת אינה חופשית החופש אינו אמיתי”. בדמוקרטיה שאיננה ישירה, התקשורת היא מתווך רב חשיבות, אולי ראשון במעלה, בין הריבון – האזרחים – לבין השלטון, נושאי המשרה. בשם הראשונים צריכה התקשורת לתבוע תשובות מהאחרונים. באמצעות התקשורת נבנית ומגויסת דעת קהל, שהיא מכשיר חשוב להשפעה על השלטון מעבר לביטוי העדפותינו אחת לארבע שנים בקלפי. כדי להחזיר לעצמנו את הריבונות הלכה למעשה.

לצד זה, אסור לשכוח את הבעיות והמכשולים בפני עיתונות חופשית באמת. את האינטרסים הכלכליים של המו”לים שמצרים את רגלי העיתונאים; את הבעלות הצולבת; את החוזים האישיים שהפכו את העיתונאים לתלויים במו”ל, חוששים לפרנסתם ומתקשים בשל כך לגלות עצמאות וחירות; את הערבוב בין מערכת לשיווק; את השלטון שתמיד מנסה לדחוף את היד או את הרגל; את הצנזורה החיצונית והפנימית; וגם את זה שמו”לים, עורכים ועיתונאים  אוהבים להציג את התקשורת כ”רשות הרביעית” (של הדמוקרטיה), ודורשים בשל כך הגנות מיוחדות, בעוד שלמעשה הם פועלים כבעלי אינטרס כלכלי-פרטי מובהק; ובגדול, את זה שחופש הביטוי, שהם נושאים כביכול כנאמני הציבור, הוא בסופו של דבר חופש הביטוי לא שלנו אלא של מי שיש לו עיתון. של המו”ל. במידה פחותה של העיתונאים שכותבים בשבילו.  ואף מלה על הצהבת, על חוסר הביקורת העצמית ועל היעדר השקיפות שאותה הם דורשים מאחרים. בכל זאת יום חג הוא לנו היום. ובסופו של דבר, צריך לזכור את המקומות שבהם עיתונאים משלמים מחיר גבוה כדי למלא את עבודתם.

ומכאן מחשבה: כלי תקשורת הם אולי בבעלות פרטית, אך יש להם תפקיד ציבורי חשוב. מכך צריך להיגזר גם מעמדה המשפטי הרצוי של התקשורת, ושל העיתונאים. סוג של מעמד ביניים. זאת בתנאי שהם יזכרו זאת גם כשזה פחות נוח להם, על האחריות שזה מטיל עליהם.

וכלת פרס אונסק”ו לחופש העיתונות 2010 היא העיתונאית הצ’ילאנית Mónica González Mujica, על מאבקה האמיץ ברודנות של פינושה. גלות, אובדן עבודה, מעצר ועינויים היו חלק מהתלאות שעברה בשל עבודתה העיתונאית

עוד קצת ביקורת? בבקשה: הרשות הרביעית
יום חופש עיתונות שמח!

Read Full Post »

פרק בסדרה סאות’פארק צונזר בעקבות איומים מחוגים מוסלמים קיצוניים. לאחר שבפרק קודם הוצג הנביא מוחמד בחליפת דב, הזהירו המאיימים את יוצרי הסדרה מפני תגובה אלימה. המאיימים, חובבי רמזים סובטיליים, אמרו שיוצרי הסדרה “יסיימו כמו תיאו ואן גוך על כך ששידרו את התוכנית הזו". ואן גוך, בימאי הולנדי, נרצח ב-2004 על רקע סרט שבו מתח ביקורת על אלימות נגד נשים באיסלאם. “זהו אינו איום, אלא אזהרה בפני המציאות של מה שככל הנראה יקרה להם", הוסיפו בתבונה. כן, אזהרה מפני כוחה הדטרמיניסטי של המציאות, מלווה בפרטים אודות הכתובות של משרדי היוצרים בקליפורניה ובניו-יורק.
באותו הפרק, יש לומר, הופיעו גם דמויות מרכזיות מדתות אחרות: בודהה תחת השפעת סמים וסנטה-קלאוס מחופש. טרם נרשמו אזהרות מצד מאמיניהם.

בעקבות פרשת הקריקטורה הדנית כתבתי רשימה שאני ממליצה לקרוא גם בהקשר זה. דנתי בה בשאלות שונות שהצעתי להפריד ביניהן. שאלות כגון האם הפרסום מוגן? להבדיל, האם הוא ראוי? האם פגיעה ברגשות יכולה להוות עילה להתערבות בחופש הביטוי?  האם יש הבדלים בין הקשרים שונים, ומדיה שונה, שבהם מתפרסם הביטוי? האם לפגיעה ברגשות דתיים ובדת יש מעמד מועדף?

בקצרה, אין לאנשים זכות מוגנת לא להיעלב. יש להם זכות לא להיות נתונים להסתה. כל אדם וכל קבוצה רשאים למחות נגד מה שנראה להם כהצגה בלתי-הוגנת או מעליבה שלהם. לכל חברה ומדינה חובה למנוע הסתה נגד בני-אדם על רקע שייכותם הקבוצתית, בין אם הסתה גזענית או אחרת. אבל אם כל ביטוי הפוגע ברגשותיו של אדם או קבוצה יצונזר, יקיץ הקץ על האפשרות לא רק לסאטירה אלא בעיקר לביקורת. שמוגנים במסגרת חופש הביטוי. איומים באלימות בשום מקרה אינם קבילים. ונגדם צריך לצאת חוצץ, ובלי הסתייגויות.

חופש הביטוי כקריקטורה. הפוסט המלא (2006)

Read Full Post »

“מגיני חופש הביטוי ביקרו תמיד את השימוש בחוקי לשון הרע הבריטיים כדי להחניק חקירות עיתונאיות”, כותב היום הגרדיאן על זכייתו של סיימון סינג בתביעת הדיבה שהוגשה נגדו (בערכאת הערעור). לא פחות גרועה מנכונותם של בתי המשפט להוציא צווים בשירות אוליגרכים ומיליונרים, ולהשית הוצאות על מבקריהם, היתה השותפות לדבר עבירה שלהם ב”אפקט המצנן” שזה גרם לחופש הביטוי.

המונח אפקט מצנן בהקשר של חופש הביטוי משמעותו שמפחד תביעה עתידית (או פיטורין במקרים אחרים), תצנזר הכותבת את עצמה ותימנע מלכתוב את אשר על לבה או לחלוק במידע שיש לה. צנזורה פנימית יעילה לא פחות מזו החיצונית, כך נראה, ופוגעת בחופש הביטוי, המידע והחלפת הדעות.

אבל בפסיקה הבולטת בערעורו של סיימון סינג, קבע בית המשפט כי מחלוקות מדעיות יש ליישב במתודות מדעיות ולא בדיונים בבית המשפט. הגרדיאן מתענג על כך כי השופטים מגינים על חופש הביטוי בצטטם את ג’ון מילטון (הקדים אותם אגרנט בקול העם – נ”כ).

רפורמה בחוקי לשון הרע הבריטיים עומדת כעת על סדר היום והגרדיאן קורא ללייבור ולשמרנים להצטרף ליוזמתם  של הליברל-דמוקרטים. “עליהם להבין”, כותב הגרדיאן, “כי במאה ה-21 מיליונים יכתבו באינטרנט”. הפוליטיקאים חייבים להבין כי עדיף לתת לאזרחים לטעון בפני בית הדין של דעת הקהל, מאשר לסכן אותם בתביעות דיבה.

כמובן שהגרדיאן לא צוהל סתם כך. סינג נתבע בתביעת לשון הרע ע”י איגוד הכירופרקטים הבריטי בשל מאמר שפירסם לפני שנתיים ב.. נכון: הגרדיאן. במאמרו טען סינג (המוכר מספרו המשפט האחרון של פרמה וספרים אחרים), כי אין ראיות לטענותיהם של כירופרקטים מסוימים לגבי טיפול בבעיות כמו עוויתות מעים ואסטמה אצל ילדים.

עוד בנושא:
צנזורה וחופש הביטוי
תביעות דיבה וצינון עובדים

Read Full Post »

ב-7 ימים מהשבוע שעבר כותבת מרב בטיטו על תופעה חדשה יחסית בארץ: תביעות דיבה של מעסיקים נגד עובדים המנסים להתארגן נגדם בתביעה לקבל את זכויותיהם. טקטיקה משפטית הנקראת בלעז SLAPP: Strategic Lawsuit Against Public Participation, וכשמה כן מטרתה, להכות בעובדים (בדרך נוספת). אחת המרואינות נתבעה על דברים שכתבה בבלוג שלה על המאבק שניהלה קבוצת עובדות חינוך ולאחר שתבעה את חברת כוח האדם שבה הועסקה על הלנת שכר.

נראה די ברור שמטרתן של תביעות כאלה אינה רק להפחיד את העובדת הסוררת, שהעזה לעמוד על שלה ולתבוע את זכויותיה, אלא להרתיע עובדים פוטנציאליים נוספים מלעשות כן. העובד נמצא מראש בעמדת נחיתות ביחס למעסיק: הוא תלוי בו, משאביו בכסף ובזמן מוגבלים בהרבה, ואין לו שורה של עורכי-דין מאחוריו. לעיתים מדובר בסטודנטים, עובדי קבלן מחוסרי אמצעים, או "סתם" מעמד בינוני בעל כיסים ריקים ברוח הימים האלה. עכשיו מקבל העובד גם איום משפטי שתלויה מאחוריו סנקציה כספית העלולה להגיע למאות אלפי שקלים, אם יפסיד במשפט.

אי-השוויון המובנה ביחסי עובד-מעביד הוא הגורם לכך שלעובדים יש כמה זכויות אלמנטריות במסגרת יחסי העבודה, כמו הזכות להתאגד באיגוד מקצועי והזכות לשבות. יש התוהים מדוע עובדים שמעסיקם מפר את החוזה אִתם בדרך זו או אחרת לא "פשוט" תובעים אותו בבית משפט במקום לשבות. התשובה היא בדיוק ההכרה בנחיתות המובנית של עובד לעומת מעסיקו, במשאבים שדורשות תביעות משפטיות, ובזמן שלוקח להן להתברר. עד שיגיע בית המשפט להכרעה, כבר מזמן יהיה העובד מובטל: לא רק שהעז פניו נגד מעסיקו, אלא גם תבע אותו לדין, אוי לאותה חוצפה. ככה זה בשוק של מעסיקים, כמו זה שקיים בישראל, שבו העובדים תלויים כמעט לחלוטין במעסיקיהם ובגחמותיהם, ומפוטרים מהיום למחר.

המעניין הוא חדירתן של תביעות הדיבה לתחום נוסף, ועל-ידי כך רמיסת זכויות נוספות על חופש הביטוי. מאז ומתמיד שימשו תביעות אלה, או האיום בהן, את החזקים ובעלי הממון כדי להשתיק את מי שלא נותר להם דבר זולת המילים. איום בתביעת לשון הרע היא דרך המלך עבור כל רשות להשתיק ביקורת נגדה. דבר זה הובן היטב בארה"ב,  שם נקבע בפסק-דין ידוע בעניין הניו-יורק טיימס. שרשות ציבורית כלל איננה יכולה להגיש תביעת דיבה, אלא אם היא מוכיחה זדון (כלומר, לא די באי-אמירת האמת). גישה זאת קיבלה ביטוי גם בפסיקה בישראל.
בהגבלות על חופש הביטוי ראוי לנהוג זהירות מופלגת, בגלל מה שמכונה "ההשפעה המצננת" (chilling effect) של איסור פרסום, צנזורה ואיומים בתביעות דיבה: אלה גורמים לאנשים לא להתבטא מראש ולהפעיל צנזורה עצמית, מחשש שיבולע להם. וזה רע לחופש הביטוי ולחברה כולה. כי חופש הביטוי איננו רק זכות אישית, הוא גם אינטרס חברתי ודמוקרטי ראשון במעלה.  עכשיו משמשות תביעות דיבה, בנוסף לניסיון לצנן את חופש הביטוי, לצנן את העובדים עצמם.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »