Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חופש הביטוי’

מחר – השלושה במאי – הוא היום הבינלאומי למען חופש העיתונות.
ששת קוראי יודעים שאני לא חוסכת את שבט ביקורתי מהתקשורת, כשזה נחוץ לדעתי. אבל בדרך-כלל ביקורת אנחנו מכוונים למשהו שאנחנו חפצים בטובתו. כדי שישתפר. נכון שפעם, באחד משיעורי המבוא לפילוסופיה, למדנו, ובצדק, שלא תמיד. יש מקרים שבהם דרושה לא ביקורת בונה, קונסטרוקטיווית, אלא דווקא ביקורת דסטרוקטיווית. כזאת
  שהורסת כדי לבנות משהו חדש. אבל לא כאן. אצלי, בכל אופן, גם כשהביקורת חריפה ונוקבת היא באה לרוב ממקום של פצעי אוהב.

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.
(סעיף 19 להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם)

אז היום באמת צריך להזכיר עד כמה תקשורת היא חשובה בחברה דמוקרטית. עד כמה לחופש המידע ולעיתונות  תפקיד של פיקוח על השלטון. אני אוהבת לצטט בהקשר זה את ז’אק פרוור: “כשהאמת אינה חופשית החופש אינו אמיתי”. בדמוקרטיה שאיננה ישירה, התקשורת היא מתווך רב חשיבות, אולי ראשון במעלה, בין הריבון – האזרחים – לבין השלטון, נושאי המשרה. בשם הראשונים צריכה התקשורת לתבוע תשובות מהאחרונים. באמצעות התקשורת נבנית ומגויסת דעת קהל, שהיא מכשיר חשוב להשפעה על השלטון מעבר לביטוי העדפותינו אחת לארבע שנים בקלפי. כדי להחזיר לעצמנו את הריבונות הלכה למעשה.

לצד זה, אסור לשכוח את הבעיות והמכשולים בפני עיתונות חופשית באמת. את האינטרסים הכלכליים של המו”לים שמצרים את רגלי העיתונאים; את הבעלות הצולבת; את החוזים האישיים שהפכו את העיתונאים לתלויים במו”ל, חוששים לפרנסתם ומתקשים בשל כך לגלות עצמאות וחירות; את הערבוב בין מערכת לשיווק; את השלטון שתמיד מנסה לדחוף את היד או את הרגל; את הצנזורה החיצונית והפנימית; וגם את זה שמו”לים, עורכים ועיתונאים  אוהבים להציג את התקשורת כ”רשות הרביעית” (של הדמוקרטיה), ודורשים בשל כך הגנות מיוחדות, בעוד שלמעשה הם פועלים כבעלי אינטרס כלכלי-פרטי מובהק; ובגדול, את זה שחופש הביטוי, שהם נושאים כביכול כנאמני הציבור, הוא בסופו של דבר חופש הביטוי לא שלנו אלא של מי שיש לו עיתון. של המו”ל. במידה פחותה של העיתונאים שכותבים בשבילו.  ואף מלה על הצהבת, על חוסר הביקורת העצמית ועל היעדר השקיפות שאותה הם דורשים מאחרים. בכל זאת יום חג הוא לנו היום. ובסופו של דבר, צריך לזכור את המקומות שבהם עיתונאים משלמים מחיר גבוה כדי למלא את עבודתם.

ומכאן מחשבה: כלי תקשורת הם אולי בבעלות פרטית, אך יש להם תפקיד ציבורי חשוב. מכך צריך להיגזר גם מעמדה המשפטי הרצוי של התקשורת, ושל העיתונאים. סוג של מעמד ביניים. זאת בתנאי שהם יזכרו זאת גם כשזה פחות נוח להם, על האחריות שזה מטיל עליהם.

וכלת פרס אונסק”ו לחופש העיתונות 2010 היא העיתונאית הצ’ילאנית Mónica González Mujica, על מאבקה האמיץ ברודנות של פינושה. גלות, אובדן עבודה, מעצר ועינויים היו חלק מהתלאות שעברה בשל עבודתה העיתונאית

עוד קצת ביקורת? בבקשה: הרשות הרביעית
יום חופש עיתונות שמח!

Read Full Post »

פרק בסדרה סאות’פארק צונזר בעקבות איומים מחוגים מוסלמים קיצוניים. לאחר שבפרק קודם הוצג הנביא מוחמד בחליפת דב, הזהירו המאיימים את יוצרי הסדרה מפני תגובה אלימה. המאיימים, חובבי רמזים סובטיליים, אמרו שיוצרי הסדרה “יסיימו כמו תיאו ואן גוך על כך ששידרו את התוכנית הזו". ואן גוך, בימאי הולנדי, נרצח ב-2004 על רקע סרט שבו מתח ביקורת על אלימות נגד נשים באיסלאם. “זהו אינו איום, אלא אזהרה בפני המציאות של מה שככל הנראה יקרה להם", הוסיפו בתבונה. כן, אזהרה מפני כוחה הדטרמיניסטי של המציאות, מלווה בפרטים אודות הכתובות של משרדי היוצרים בקליפורניה ובניו-יורק.
באותו הפרק, יש לומר, הופיעו גם דמויות מרכזיות מדתות אחרות: בודהה תחת השפעת סמים וסנטה-קלאוס מחופש. טרם נרשמו אזהרות מצד מאמיניהם.

בעקבות פרשת הקריקטורה הדנית כתבתי רשימה שאני ממליצה לקרוא גם בהקשר זה. דנתי בה בשאלות שונות שהצעתי להפריד ביניהן. שאלות כגון האם הפרסום מוגן? להבדיל, האם הוא ראוי? האם פגיעה ברגשות יכולה להוות עילה להתערבות בחופש הביטוי?  האם יש הבדלים בין הקשרים שונים, ומדיה שונה, שבהם מתפרסם הביטוי? האם לפגיעה ברגשות דתיים ובדת יש מעמד מועדף?

בקצרה, אין לאנשים זכות מוגנת לא להיעלב. יש להם זכות לא להיות נתונים להסתה. כל אדם וכל קבוצה רשאים למחות נגד מה שנראה להם כהצגה בלתי-הוגנת או מעליבה שלהם. לכל חברה ומדינה חובה למנוע הסתה נגד בני-אדם על רקע שייכותם הקבוצתית, בין אם הסתה גזענית או אחרת. אבל אם כל ביטוי הפוגע ברגשותיו של אדם או קבוצה יצונזר, יקיץ הקץ על האפשרות לא רק לסאטירה אלא בעיקר לביקורת. שמוגנים במסגרת חופש הביטוי. איומים באלימות בשום מקרה אינם קבילים. ונגדם צריך לצאת חוצץ, ובלי הסתייגויות.

חופש הביטוי כקריקטורה. הפוסט המלא (2006)

Read Full Post »

“מגיני חופש הביטוי ביקרו תמיד את השימוש בחוקי לשון הרע הבריטיים כדי להחניק חקירות עיתונאיות”, כותב היום הגרדיאן על זכייתו של סיימון סינג בתביעת הדיבה שהוגשה נגדו (בערכאת הערעור). לא פחות גרועה מנכונותם של בתי המשפט להוציא צווים בשירות אוליגרכים ומיליונרים, ולהשית הוצאות על מבקריהם, היתה השותפות לדבר עבירה שלהם ב”אפקט המצנן” שזה גרם לחופש הביטוי.

המונח אפקט מצנן בהקשר של חופש הביטוי משמעותו שמפחד תביעה עתידית (או פיטורין במקרים אחרים), תצנזר הכותבת את עצמה ותימנע מלכתוב את אשר על לבה או לחלוק במידע שיש לה. צנזורה פנימית יעילה לא פחות מזו החיצונית, כך נראה, ופוגעת בחופש הביטוי, המידע והחלפת הדעות.

אבל בפסיקה הבולטת בערעורו של סיימון סינג, קבע בית המשפט כי מחלוקות מדעיות יש ליישב במתודות מדעיות ולא בדיונים בבית המשפט. הגרדיאן מתענג על כך כי השופטים מגינים על חופש הביטוי בצטטם את ג’ון מילטון (הקדים אותם אגרנט בקול העם – נ”כ).

רפורמה בחוקי לשון הרע הבריטיים עומדת כעת על סדר היום והגרדיאן קורא ללייבור ולשמרנים להצטרף ליוזמתם  של הליברל-דמוקרטים. “עליהם להבין”, כותב הגרדיאן, “כי במאה ה-21 מיליונים יכתבו באינטרנט”. הפוליטיקאים חייבים להבין כי עדיף לתת לאזרחים לטעון בפני בית הדין של דעת הקהל, מאשר לסכן אותם בתביעות דיבה.

כמובן שהגרדיאן לא צוהל סתם כך. סינג נתבע בתביעת לשון הרע ע”י איגוד הכירופרקטים הבריטי בשל מאמר שפירסם לפני שנתיים ב.. נכון: הגרדיאן. במאמרו טען סינג (המוכר מספרו המשפט האחרון של פרמה וספרים אחרים), כי אין ראיות לטענותיהם של כירופרקטים מסוימים לגבי טיפול בבעיות כמו עוויתות מעים ואסטמה אצל ילדים.

עוד בנושא:
צנזורה וחופש הביטוי
תביעות דיבה וצינון עובדים

Read Full Post »

ב-7 ימים מהשבוע שעבר כותבת מרב בטיטו על תופעה חדשה יחסית בארץ: תביעות דיבה של מעסיקים נגד עובדים המנסים להתארגן נגדם בתביעה לקבל את זכויותיהם. טקטיקה משפטית הנקראת בלעז SLAPP: Strategic Lawsuit Against Public Participation, וכשמה כן מטרתה, להכות בעובדים (בדרך נוספת). אחת המרואינות נתבעה על דברים שכתבה בבלוג שלה על המאבק שניהלה קבוצת עובדות חינוך ולאחר שתבעה את חברת כוח האדם שבה הועסקה על הלנת שכר.

נראה די ברור שמטרתן של תביעות כאלה אינה רק להפחיד את העובדת הסוררת, שהעזה לעמוד על שלה ולתבוע את זכויותיה, אלא להרתיע עובדים פוטנציאליים נוספים מלעשות כן. העובד נמצא מראש בעמדת נחיתות ביחס למעסיק: הוא תלוי בו, משאביו בכסף ובזמן מוגבלים בהרבה, ואין לו שורה של עורכי-דין מאחוריו. לעיתים מדובר בסטודנטים, עובדי קבלן מחוסרי אמצעים, או "סתם" מעמד בינוני בעל כיסים ריקים ברוח הימים האלה. עכשיו מקבל העובד גם איום משפטי שתלויה מאחוריו סנקציה כספית העלולה להגיע למאות אלפי שקלים, אם יפסיד במשפט.

אי-השוויון המובנה ביחסי עובד-מעביד הוא הגורם לכך שלעובדים יש כמה זכויות אלמנטריות במסגרת יחסי העבודה, כמו הזכות להתאגד באיגוד מקצועי והזכות לשבות. יש התוהים מדוע עובדים שמעסיקם מפר את החוזה אִתם בדרך זו או אחרת לא "פשוט" תובעים אותו בבית משפט במקום לשבות. התשובה היא בדיוק ההכרה בנחיתות המובנית של עובד לעומת מעסיקו, במשאבים שדורשות תביעות משפטיות, ובזמן שלוקח להן להתברר. עד שיגיע בית המשפט להכרעה, כבר מזמן יהיה העובד מובטל: לא רק שהעז פניו נגד מעסיקו, אלא גם תבע אותו לדין, אוי לאותה חוצפה. ככה זה בשוק של מעסיקים, כמו זה שקיים בישראל, שבו העובדים תלויים כמעט לחלוטין במעסיקיהם ובגחמותיהם, ומפוטרים מהיום למחר.

המעניין הוא חדירתן של תביעות הדיבה לתחום נוסף, ועל-ידי כך רמיסת זכויות נוספות על חופש הביטוי. מאז ומתמיד שימשו תביעות אלה, או האיום בהן, את החזקים ובעלי הממון כדי להשתיק את מי שלא נותר להם דבר זולת המילים. איום בתביעת לשון הרע היא דרך המלך עבור כל רשות להשתיק ביקורת נגדה. דבר זה הובן היטב בארה"ב,  שם נקבע בפסק-דין ידוע בעניין הניו-יורק טיימס. שרשות ציבורית כלל איננה יכולה להגיש תביעת דיבה, אלא אם היא מוכיחה זדון (כלומר, לא די באי-אמירת האמת). גישה זאת קיבלה ביטוי גם בפסיקה בישראל.
בהגבלות על חופש הביטוי ראוי לנהוג זהירות מופלגת, בגלל מה שמכונה "ההשפעה המצננת" (chilling effect) של איסור פרסום, צנזורה ואיומים בתביעות דיבה: אלה גורמים לאנשים לא להתבטא מראש ולהפעיל צנזורה עצמית, מחשש שיבולע להם. וזה רע לחופש הביטוי ולחברה כולה. כי חופש הביטוי איננו רק זכות אישית, הוא גם אינטרס חברתי ודמוקרטי ראשון במעלה.  עכשיו משמשות תביעות דיבה, בנוסף לניסיון לצנן את חופש הביטוי, לצנן את העובדים עצמם.

Read Full Post »

זאב סגל פירסם אתמול מאמר בהארץ על חופש הביטוי. בין השאר הוא כותב: "השופט שמעון אגרנט ציטט ביחס אליו (לחופש הביטוי – נ"כ) – בפסיקת בג"ץ בפרשת 'קול העם' המפורסמת בשנות ה-50 – את דבריו של ג'ון סטיוארט מיל: 'תן לי מעל כל חופש אחר את החופש להתבטא בחריפות ולפי המצפון'."

משפט יפה, לא? והתאים לי כמו כפפה ליד לרשימה שבדיוק סיימתי לכתוב על חופש הביטוי. רק שלפני שחתמתי אותה סופית, התגנב ספק ללבי. אני מכירה את מסתו של ג"ס מיל, על החירות, היטב. התקשיתי להאמין שאני לא זוכרת פנינה כזאת. אז הלכתי לבדוק. לא אצל מיל, אצל אגרנט ב'קול העם', שאותו מצטט סגל כמי שמצטט את מיל. הפתעה הפתעה (או לא, בעצם): לא מצאתי שום מיל מצוטט כך, אלא את המשורר מילטון. טוב, שניהם אנגלים, ועם אותה תחילית בשמם.

וכך בדיוק כתב אגרנט בקול העם (PDF), פסק הדין שכונן את חופש הביטוי כזכות יסוד בשיטתנו המשפטית, כמו שאומרים:

"'תן לי, מעל לכל חופש אחר', כתב המשורר מילטון, בשנת 1644, בחוברתו המפורסמת לטובת חופש הביטוי, 'את החופש לדעת, להביע ולהתווכח בחריפות ולפי המצפון'."

עכשיו רק נשאלת השאלה למה עיתונאי, ועוד יותר מכך משפטן(!) איננו טורח לבדוק עניין כה פשוט, כמו ציטוט של שופט שהוא מביא מתוך פסק-דין.
_______________________
ואם כבר מילים, אפשר לומר גם משהו על הררי המילים הנשפכות בפרשה העלומה (בינתיים) של "הילדה רוז". המשטרה עם האינטרסים שלה, שלא כולם גלויים (בלשון המעטה). ועוד יותר מכך התקשורת שמתמסרת בחדווה רבה כל-כך לפג'ורטיבים; הרי סוף עונת המלפפונים עכשיו. ותמיד רמיזות וחצאי שמועות מעלות את המתח ועושות את העבודה טוב יותר ממידע ברור (כן, מה לעשות, רק כשיהיה מותר לפרסמו). כך נותרת הקוראת מן השורה עם העלאת תסריטי אימה: מה כבר יכולה להיות פרשה שהיא "הכי" מזעזעת בתולדות המדינה? הרי יוסל'ה כבר היה לנו, וגם אורון ירדן והודיה קדם-פימשטיין. לא שאי-אפשר להעלות על הדעת עוד כמה דברים שטרם היו. אבל כל דבר חייב להיות "הכי", בתחרות הצהובה. אחרת איך נמכור עיתונים. ואיך ניתן לכולם להבין שאנחנו יודעים מה שאתם – הקוראים או הצופים שלנו – לא.

Read Full Post »

ניתן להשמיע טיעונים בעד ונגד הזמנתו של אחמדינג'אד לשאת דברים באוניברסיטת קולומביה. המצדדים יאמרו כי עדיף שהדברים יישמעו ונדע מול מה אנחנו עומדים; שבדרך זאת ניתן גם לעשות לו חיים קשים בשאלות נוקבות; וכי האינטרס שלנו הוא לקיים דיון חופשי ככל האפשר, כדי להשמיע, ולשמוע, את כל מגוון הדעות. המתנגדים ישאלו האם חופש הביטוי מגן על הכחשת שואה והסתה לאלימות מדינתית. כדאי להזכיר כאן, מעבר למה שייאמר בהמשך כשיפורטו צידוקי חופש הביטוי, שסעיף כ"ט(3) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם קובע: "לעולם לא ישתמשו בזכויות ובחירויות אלה בניגוד למטרותיהן ולעקרונותיהן של האומות המאוחדות". חומר למחשבה לנתלים בחופש הביטוי בהזמינם מנהיג הקורא בפומבי להשמדת מדינה החברה באו"ם. נשיא קולומביה, מכל מקום, ניסה לאחוז בחבל משני קצותיו: גם ליהנות מיחסי הציבור הנרחבים שקיבלה האוניברסיטה שהוא עומד בראשה, וגם לעלוב במי שהזמין כאורח בהציגו אותו כ"דיקטטור קטנוני ומרושע". בנקודה הזאת, דומה, צדק אחמדינג'אד שנזף במארחו על הדרך שבה הציג אותו עוד בטרם נתן לו את רשות הדיבור.

יתכן שהיה זה נבון דווקא לתת לאחמדינג'אד את הבימה ולתת לו להפוך עצמו ללעג ולקלס. אך אני רוצה להתמקד בשאלות העקרוניות הנוגעות לחופש הביטוי ועד כמה הן רלוונטיות, אם בכלל, למקרה דנן. אם מעבירים את הטיעונים הללו בפריזמה של הזכות לחופש הביטוי, הרי המצדדים נשענים בעיקר על הזכות (הנגזרת, למעשה) לשמוע, להיחשף למגוון דעות. הצידוקים העקרוניים הידועים לחופש הביטוי [להרחבה ראו מאמרו של מרדכי קרמניצר, "חופש הביטוי"] הם:

(א) בירור האמת. אפשר שדווקא בדעה האסורה תימצא האמת, גרעין שלה או היבט שלה. זהו הצידוק הנשען על התזה של אפשרות הטעות (fallabilism) שפיתח ג'ון סטיוארט מיל. או בניסוחו של השופט האמריקני הולמס, תחרות חופשית בשוק הרעיונות היא מבחנה של האמת.  כאן צריכה להישאל השאלה עד כמה רחבה צריכה להיות ההגנה על חופש הביטוי. כפי שכבר כתבתי פעם, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מסייגת את חופש הביטוי עצמו בהגבלה ספציפית בסעיף ההגנה עליו, מעבר להגבלה הכללית, בסעיף 5, המורה שאין לפרש את האמנה כמקנה זכות לפעולה שתכליתה להכחיד זכות מן הזכויות המנויות בה. בנוסף, בסעיף העוקב לזה המגן על חופש הביטוי אוסרת האמנה, ואף מחייבת את המדינות לאסור בחוק, על "כל הטפה לשנאה לאומית, גזעית או דתית, המהווה הסתה להפליה, לפעולת איבה או לאלימות".
(ב) צידוק דמוקרטי, המתבסס על חיוניות המידע לקבלת החלטות של הריבון ולפיקוח על נבחריו (זכות השומע/ת). צידוק זה איננו רלוונטי לנסיבות העניין.
אפשר להישען על צידוק נוסף מה"משפחה" הדמוקרטית, והוא
(ג) הביטוי כמאפשר שינוי בדרך של שכנוע ולא בדרך של הפעלת כוח. עדיף לדבר מאשר להרוג – אני השתכנעתי. מקווה שגם אחמדינג'אד, אבל אני לגמרי לא בטוחה.
ישנו צידוק עקרוני חשוב נוסף שנדמה לי שאיננו רלוונטי כאן והוא
(ד) הצידוק המהותי של חופש הביטוי כמטרה בפני עצמה, כהיבט של כבוד האדם. זאת משום שלא נאסר על אחמדינג'אד להשמיע ולהפיץ את דעותיו. לו אוניברסיטת קולומביה לא היתה מזמינה אותו לא היה נפגע כהוא זה חופש הביטוי שלו. אין לו, ולא למישהו אחר, זכות מוקנית להיות מוזמן להשמיע את דבריו באוניברסיטת קולומביה. ממש כשם (להבדיל אלף אלפי הבדלות וגו') שבכך שלא ניתן לטוקבקיסטים להגיב לרשימה באינטרנט לא נפגעת כהוא זה זכותם לחופש הביטוי.

אצלם אין הומואים

הצהרתו המשעשעת של אחמדינג'אד "אצלנו אין הומואים" הזכירה לי משהו. כמובן: את זה. זה משותף לפונדמנטליסטים בני כל הדתות – אצלם אין הומואים. אגב, ההצהרה היתה אולי משעשעת (אם כי, יש להודות, ההסתכלות עליה ככזאת תלויה בנקודת המבט. אני מניחה שהומו איראני מדוכא לא ממש משועשע מכך), אך גם מי שמבכר לראות אותה ככזאת על-פני תיאורה כמביכה, נניח, צריך להיכנס למבוכה גדולה, לכל הפחות, מתגובת הקהל. מסתבר שהעניין הזה הטריד את הקהל שלו הרבה יותר מאשר האיום שנשקף מהמשטר האיראני לבעלי כל הנטיות המיניות אם מקום מושבם הוא בישראל.

עוד בנושא:
הכחשת שואה וחופש הביטוי

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

מעת לעת אני כותבת כאן על משפטיזציית היתר של החיים הציבוריים בישראל, ועל הצורך להבחין בין מעשים שהם מגונים מוסרית אך לא נכון להפוך אותם ללא חוקיים. הכותרות היום מספקות לנו דוגמא חמה: המשטרה פותחת בחקירה פלילית נגד פרופ' הלל וייס בשל התנהגותו בעת פינוי חברון. לא מדובר במעשי אלימות אלא בהשתלחות מילולית ("השוטרים גרועים מגרמנים"), קללות ו"איחולי" מוות למח"ט חברון שאותו בירך שאשתו תהיה אלמנה, אמו תהיה שכולה וילדיו יהיו יתומים.

התנהגותו של פרופ' וייס היא מגונה, ויש להוקיע אותה. לשם כך יש אמצעים שונים ומגוונים במדינה דמוקרטית. החל מהודעה רשמית של הרמטכ"ל ושר הביטחון, עבור במכתבים למערכת ובמאמרים בעיתונות, וכלה בהפגנות מול ביתו של פרופ' וייס. לחקירה פלילית, לעומת זאת, אין מקום לדעתי וזוהי טעות לפתוח בה. המתחם המוסרי והמתחם הפלילי אינם חופפים. הראשון רחב בהרבה, וטוב שכך. לא היינו רוצים לחיות בחברה ממושטרת, שבה כל פעולה שלנו מוסדרת בחוק. יש מקום למצפון, יש מקום לחופש הרצון ולשיקול דעת, יש מקום למדרג של התייחסויות לבני-אדם בהתאם למעשיהם כאשר הם מפעילים את הללו. הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בחופש הביטוי. עם כל ההסתייגות מפרופ' וייס, עמדותיו ודרכו, הוא צודק באמרו כי "לקלל זה במסגרת חופש הדיבור". יש לנו זכות לעשות גם מעשים לא ראויים ולפעמים גם לא מוסריים. זכויות הן חלק מן המוסר, היבט שלו, אך הן אינן ממצות אותו. וחופש הביטוי אכן מעניק זכות לומר גם דברים מקוממים או מעליבים. ודאי וודאי שאין להפליל ביטוי כזה. לחקירות בגין ביטוי יש אפקט מצנן אשר מרתיע אנשים מלהתבטא בכלל. "העלבת עובד ציבור" היא עבירה שמזמן הגיע הזמן לשקול את צדקת קיומה בספר החוקים, ובעיקר את הפעלת הסמכות בגינה.

את כל זה צריך לסייג. גם ביטוי הוא תלוי נסיבות, ובנסיבות מסוימות – למשל, כאשר ייחול למותו של אדם נעשה בידי אדם שיש לו עמדת מנהיגות סמכותית ועדת חסידים שוטים שעלולים להבין את האיחולים הללו כצו עשה – יש מקום לשקול חקירה כזאת. אבל זהו בדיוק תפקידו של היועמ"ש. לא ברור מהדיווח האם החקירה נפתחה לאחר שיקול כזה מצד מזוז (רק שפנייה אליו נעשתה), אבל  אם כן מדובר בשיקול מוטעה בעיני: לא נראה לי שלוייס, פרופ' לספרות באוניברסיטת בר-אילן, דיביזיות שייצאו להפוך את קללתו למציאות. לא יפה, לא פלילי.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

נשאלתי מה עמדתי לגבי קיום מצעד הגאווה בירושלים. לא מדובר במצעד העולמי שתוכנן תחילה ולאחר מכן בוטל, אלא במצעד מקומי, כמו שכבר נערך בעיר כמה שנים, ובשנה שעברה הסתיים בארוע אלים שבו נדקר אחד המפגינים (התוקפים כבר ימצאו את ה"מצווה" המתאימה).

האמת ניתנת להיאמר שבירושלים יש "מסורת" של הגבלות חמורות יותר על חופש הביטוי וההפגנה, מטעמי רגישות זו או אחרת, או לפחות היתלות בה כעילה המאפשרת בקלות להגביל זכויות יסוד. כך, היו הפגנות שמאל שלא קיבלו רישיון; נאסרת תפילת יהודים בהר-הבית מחשש לתבערה בעולם המוסלמי; ומנשות הכותל נמנע להתפלל ולקיים את חופש הדת שלהן, שוב בשל אלימות קשה מצד קהל חרדי. כל זה מחזק את אלו הטוענים כי מדובר בפרובוקציה לשמה, וכי "לא חייבים להפגין דווקא שם". נכון, לא חייבים להפגין דווקא שם. גם לא חייבים לממש את חופש התנועה על-ידי נסיעה מת"א לירושלים, דווקא. אפשר לנסוע לאילת. כשם שלא חייבים לממש את חופש הביטוי על-ידי ביטויים מרגיזים ומקוממים: אפשר לקלוע לדעת הרוב ולנסוך שמן בעצמותיה על-ידי אמירת מה שהיא מבקשת לשמוע. הארגומנטציה הזאת, אם אפשר לקרוא לה כך, מתעלמת מהיבט מהותי בהגבלת זכויות-אדם, הגבלה שללא ספק נדרשת לא פעם שכן זכויות אינן עניין מוחלט. והוא, שבעל הזכות איננו נדרש לבסס מדוע הוא חפץ במימושה. אלא, על מי שחפץ להגבילה מוטל נטל הראיה להצדיק מדוע יש להגביל את הזכות.  זאת משמעותה של זכות כחזקה (presumption).

עכשיו נשאלת השאלה האם "פגיעה ברגשות" היא בסיס מוצדק להגבלת זכויות. הבסיסים המקובלים להגבלה כזאת הם זכויותיהם של אחרים, או אינטרס ציבורי כבד-משקל. לעומתם פגיעה ברגשות היא עניין עמום, שאיננה שקולה לפגיעה בזכות מוקנית או לאינטרס כזה. באופן מעניין גם נשקלים בדרך-כלל רגשותיו של ציבור מסוים ולא של אחר. מדועו רגשותיו של הציבור החרדי או המוסלמי חשובים יותר מרגשותיו של ציבור ההומו-לסביות? המצעד איננו אמור לעבור בשכונות דתיות. הוא בא לבטא קבוצה מופלית בחברה ולקרוא תגר על אפליה זאת, כמו גם לנסוך בחבריה תחושה של ערך וביטחון עצמי, והכרה בלגיטימיות שלהם. כן, ירושלים היא עיר רגישה ונפיצה; אבל המרחב הציבורי – גם בירושלים – איננו שייך רק לציבור מסוים. בירושלים חיים גם הומוסקסואלים ולסביות, לא רק חרדים מדתות שונות (ומספרים שגם ביניהם יש כמה כאלו, אבל שישאר בינינו…). אמונתם של האחרונים איננה גוברת על זכותם של אזרחים לצעוד בעיר הבירה שלהם. איש אינו אומר להם במה להאמין. יתכבדו ולא יאמרו לאחרים איך לחיות או יאסרו עליהם לצעוד ברחובות עירם.

ומה לגבי האינטרס של הסדר הציבורי? על-פי רוב מונעים קיומן של הפגנות מטעם זה כאשר נשקפת סכנת אלימות מצד המפגינים עצמם. איום באלימות כלפי המפגינים כבסיס להגבלת זכותם להפגין הוא בעייתי במיוחד. כשהמשטרה מצהירה שאלימות כזאת תהווה שיקול בהחלטתה לא לתת רישיון, היא מזמינה איומים באלימות ואת האלימות עצמה כ"מקדמה", כפי שנוכחנו לדעת בימים האחרונים. הרושם המצטייר הוא שהמשטרה מחפשת את העילה לאיסור. ככל שגובר השימוש באלימות או האיום בה, צריך להתחזק הטעם לא רק לא למנוע את קיום ההפגנה, אלא גם לא להימנע מקיום ההפגנה אצל מי מבין המפגינים הפוטנציאליים אשר מתלבט/ת בשאלה אם ראוי לממש את הזכות דווקא במקום ובזמן המסוימים האלו. ההתלבטות קיימת שכן עובדת קיומה של זכות איננה מהווה כשלעצמה טעם לממש אותה, והשאלה האם קיימת זכות מסוימת נפרדת מן השאלה האם ראוי לממש אותה בנסיבות מסוימות. אלא שהימנעות מרצון של בעל הזכות לחוד והפעלת אלימות כלפיו כדי שיימנע לחוד. אין להשלים עם אלימות כדרך להגביל זכויות. אם אכן לא יינתן הרישיון המבוקש, יש לקוות כי העניין יובא בפני בג"צ.

קראו גם אצל החברים של ג'ורג'

Read Full Post »

מכחיש השואה דיוויד אירווינג נידון בבית משפט אוסטרי לשלוש שנות מאסר. העונש נראה מוגזם, אבל שווה להתעכב לרגע על השאלה המקדימה: מדוע בכלל נחשבת הכחשת שואה – במדינות רבות – לא לדיבור מוגן, בגדר חופש הביטוי, אלא לעבירה שעונש בצדה? האם מוצדק להפליל ביטוי, מקומם ככל שיהיה?

איסור על הכחשת שואה מבוסס, ברוב המדינות שבהן הוא קיים, לא על תוכנה של ההכחשה כשלעצמה; אלא על-כך שהיא מהווה, על-פי רוב, ביטוי מרושע במיוחד לאנטישמיות ולהסתה לגזענות נגד יהודים. השתמעותה של הכחשה כזו היא כי כל "הסיפור" הזה של השואה הוא בגדר המצאה יהודית שנועדה, כרגיל, להפיק רווחים ולסחוט את העולם הנוצרי בשל רגשות האשם שלו. איסור כזה מהווה בוודאי הגבלה על חופש הביטוי, אבל בהחלט לא ההגבלה היחידה. הסתה לגזענות אסורה, למשל. האמנה הבינ"ל בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות אף מחייבת את המדינות שהן צד לה לחוקק חוקים האוסרים עליה. הטענה כי חופש הביטוי הוא עיקרון מוחלט היא שטות גמורה, שאין להתרשם מהפצתה בידי עיתונאים חסרי כל ידע ואחריות, המגינים על האינטרס של הגילדה; גם אם אני מסכימה אִתם כי מקומו של אירוינג אינו בכלא. מִלים כשלעצמן אמנם אינן הורגות, אך בנסיבות מסוימות (עוד נחזור לנסיבות), הן בהחלט יכולות להביא למעשי הרג.

ככלל, באירופה (וגם בקנדה) קיימת רגישות רבה יותר לכל הנושא של הסתה גזעית ותוצאותיה מאשר ארה"ב, שבה הקונספציה של חופש הביטוי רחבה לאין ערוך. גזענות, על-פי התפיסה הנהוגה באירופה ובקנדה, איננה "דעה". אין מדובר בהשקפה אחת מני רבות, החופשית להתחרות בשוק הדעות. גזענות היא פגיעה בכבודם האנושי של חברים בחברה, שלעיתים קרובות מובילה לפגיעה גם בגופם ובחייהם. אירופה חוותה על בשרה את מכוות האש של הלענה המרה הזאת, ועל-כן היא פחות סובלנית לגזענות המרימה בה שוב את ראשה. אוסטריה איננה יוצאת דופן, וגם בה הכחשת שואה היא עבירה שעונש בצִדה. (במקרה האוסטרי יש בכך גם לא מעט צביעות, בהתחשב בכך שאוסטריה לא עשתה תשובה ולא הכתה על חטא על שיתוף הפעולה שלה עם המשטר הנאצי, אלא מוסיפה להציג את עצמה כקורבן של הכיבוש הנאצי).

מה שחשוב לראות הוא שהקונספציה האמריקנית המקדשת את חופש הביטוי היא רק קונספציה אחת, וקונספציה חריגה. למרות שיש כאלו האוהבים לראות אותה כאחת ואין בלתה, אין שום ביטחון כי היא עדיפה על הקונספציה האחרת. גם הניסיון ההיסטורי וגם חוסנה של החברה שונים במדינות שונות ומהווים גורמים רלבנטיים. ארה"ב אפשרה, בזמנו, לנאו-נאצים לצעוד ברחובות סקוקי, עיר בעלת אוכלוסייה גדולה של ניצולי שואה. האיגוד האמריקני לזכויות האזרח תמך במצעד מטעמים של חופש הביטוי. האם ניתן ומוצדק היה לאפשר מצעד כזה בגרמניה, בצרפת או בישראל?

במקרה של פוריסון נ' צרפת ניתנה החלטה מעניינת וחשובה של הוועדה לזכויות אדם של האו"ם, המנטרת את האמנה הבינ"ל בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות. פוריסון, ששמו עלה לאחרונה לכותרות כמי שהוזמן בידי נשיא אירן לוועידה ל"בירור" השאלה האם השואה התרחשה, הוא מכחיש שואה ידוע. בתלונתו לוועדה טען פוריסון כי זכותו לחופש הביטוי ולחופש אקדמי הופרה כאשר הורשע על-פי החוק הצרפתי מ-1990, ה-Fabius-Gayssot Act. חוק זה תיקן את חוק חופש העיתונות מ-1881 וקבע כי הכחשת פשעים נגד האנושות כהגדרתם בצ'רטר של לונדון (שעל-פיו נערכו משפטי נירנברג) היא עבירה.

בהחלטתה קבעה הוועדה כי למרות שאין מחלוקת כי החלתו של החוק שבנדון היתה יכולה להביא, בנסיבות אחרות, להפרת זכויות המוגנות באמנה, הוועדה לא נקראה לבקר באופן מופשט חוקים שמחוקקות מדינות שהן צד לאמנה. מתפקידה של הוועדה, על-פי הפרוטוקול לאמנה המאפשר הגשת תלונות אישיות בגין הפרתה, לבחון האם במקרה המובא לפניה עמדה המדינה בתנאי ההגבלות על חופש הביטוי. כל מגבלה על חופש הביטוי צריכה לעמוד בשלושה תנאים: על המגבלה להיות על-פי חוק; עליה לשרת את אחת התכליות המותרות באמנה כהגבלה על הזכות; ועליה להיות חיונית להשגת מטרה לגיטימית. בית המשפט הצרפתי הרשיע את פוריסון בשל כך שהביטוי שלו פגע בזכויותיהם של אחרים. מכיוון שכך, הגיעה הוועדה למסקנה כי החוק הצרפתי, כפי שפורש ונאכף בבתי-המשפט הצרפתים, מתיישב עם הוראות האמנה. הצהרותיו של פוריסון נועדו לעורר רגשות אנטישמיים. הגבלת חופש הביטוי שלו שירתה את זכותה של הקהילה היהודית לחיות ללא פחד מאקלים של אנטישמיות. על-כן עמדה ההגבלה בתנאים המפורטים באמנה, המצדיקים את הגבלתו של חופש הביטוי. לבסוף, בחנה הוועדה את השאלה האם ההגבלה היתה חיונית. הוועדה השתכנעה מטענתה של  צרפת, כי החוק נועד לשמש במאבק נגד גזענות ואנטישמיות, שהכחשת השואה היא מכשיר מרכזי לקידומן. עם כל הבעייתיות שבקיומו של חוק כזה, לא הובאו בפני הוועדה ראיות שערערו קביעות אלו.

מעניין במיוחד לקרוא את הצהרתו של תומס בורגנתל, אז חבר הוועדה והיום שופט בבית הדין הבינלאומי בהאג, וניצול שואה שצעד במצעד המוות מאושוויץ. בורגנתל פסל את עצמו מלדון במקרה ונימק זאת כך: "כניצול מחנות הריכוז אושוויץ וזקסנהאוזן, שאביו וסביו מצד אמו נהרגו בשואה הנאצית, אין לי ברירה אלא לפסול את עצמי מהשתתפות בהחלטה בתיק זה". איזה מענה חזק יותר ניתן לתת למכחיש שואה?

למרבית הצער, אלו שניצלו בעצמם מהמחנות הולכים ומתמעטים. לא לעד ניתן יהיה להביא את דבריהם מכלי ראשון כמענה לפוריסון ולחבריו. ברמת העיקרון, חופש הביטוי איננו מוחלט. אפשר לדון בשאלה הכללית מה נכון (ונבון) יותר לעשות – להפליל את הכחשת השואה או להתמודד עם שקרים בעזרת האמת, מתוך ביטחון בכוחה של האחרונה. מה שיש להיזהר ממנו הוא מכך שהמדינה תיטול לעצמה את התפקיד של קביעת אמת היסטורית. כשמדובר בהגבלת ביטוי נדרשת זהירות מרבית. על-כן בהכחשת שואה כשלעצמה אין די על-מנת שתיחשב לעבירה. החוק הישראלי, לדוגמא, דורש כי הכחשת שואה תיעשה "בכוונה להגן על מבצעי הפשעים האלו או להביע להם אהדה או הזדהות" על-מנת שתהיה בגדר מעשה פלילי. גם בהסתה לגזענות יש להוכיח כי היא נעשתה במטרה להסית. בכל מקרה ומקרה, ההקשר והנסיבות הם שקובעים האם מדובר בביטוי לגיטימי – גם אם מעליב, גם אם מקומם ומתועב – או בהסתה לגזענות.

Read Full Post »

ועדת וינוגרד מתכוונת להמליץ על הרחבת סמכויות של הצנזורה הצבאית, כך דוּוח בהארץ של יום שלישי. על-פי הידיעה המתפרסמת היום, לא כולם בוועדה מסכימים. כך או כך, לי נדמה שהסמכויות הקיימות רחבות דַּיָּן, ואין צורך בהרחבתן על-מנת להגן על ביטחון המדינה. על-פי הידיעה, המלצת הוועדה נועדה לעקוף את ההלכה שנפסקה בבג"צ שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי. בג"צ שניצר עסק בפרסום שמו של ראש המוסד בעיתון העיר, וההלכה שנקבעה בו היא כי הצנזורה רשאית לפסול ידיעה רק כאשר קיימת "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". אם צוטט נכון, אמר פרופ' כשר, חבר ועדת וינוגרד המבקש להרחיב את סמכויות הצנזורה: "כשאתה נמצא בלחימה מתמדת, האינפורמציה בקשר לפעילות שתהיה הלילה היא דבר שיכול לעלות בחיי אדם". האם מידע כזה לא יעבור צנזורה בנוהל הקיים כיום? האם מישהו הציע ברצינות לפרסם את מקום הנפילה המדויק של טילי הסקאד במלחמת המפרץ, על-מנת לטווח לעיראקים את הפגיעות? ברור שיש כאן בעיה אמיתית, ושחופש הביטוי נסוג לעיתים בגלל ערכים אחרים. לעומת זאת, הרחבת הסמכויות הקיימות עלולה להפר את האיזון בין הגנה על חופש הביטוי לבין הגנה על ביטחון המדינה (מידתיות, זוכרים?).

בהגבלות על חופש הביטוי, שצנזורה נופלת לגדרן, נוהגים להבחין בין שני סוגים: מניעה מוקדמת וענישה מאוחרת. הנה הסבר קצר, על-פי מאמרו של דוד קרצמר*. במניעה מוקדמת "מטיל החוק חובה לקבל מראש אישור מרשות שלטונית לביצוע פעולה מסוימת ואוסר את הפעולה כל עוד לא נתקבל האישור". בענישה מאוחרת "קובע החוק מתי תיחשב פעולה מסוימת שבוצעה, כפעולה בלתי-חוקית. אין אדם המבקש לבצע פעולה כזו חייב לפנות לגורם שלטוני כלשהו לקבלת אישור לפני ביצוע הפעולה. הפעולה מוגדרת בחוק כאסורה; המבצע אותה עשוי לעמוד לדין על כך". דוגמא למניעה מוקדמת היא צנזורה, בין ביטחונית ובין אם צנזורה על סרטים. דוגמא לענישה מאוחרת היא טיפול החוק בספרות פורנוגרפית. החוק איננו דורש לבקש אישור מראש לפרסום ספר (למעט מהצנזורה הצבאית), אלא קובע את מה שהוא קובע לגבי הפצת או החזקת מה שהוא מגדיר כ"חומר תועבה". קיים חשד כי אדם עבר על החוק – ניתן להאשימו ובית המשפט יכריע בשאלה.

"מבין שתי טכניקות משפטית אלה להגבלת חופש הביטוי, ברור שהטכניקה הראשונה – מניעה מוקדמת – היא החמורה יותר. הכוח ניתן לרשות שלטונית למנוע פעולה מראש".
עם זאת, יתכן שדווקא ענישה מאוחרת תגרום לצנזוּר עצמי מחשש תביעה, ואילו כאשר קיים מנגנון של מניעה מוקדמת הכותב לא יסנן את עצמו כלל. חשש כזה מתביעה הוא מה שמכונה אפקט מצנן על חופש הביטוי, שגורם לאנשים שלא לומר דברים מראש מחמת הזהירות. זהירות היא תמיד טובה, אבל יש להקפיד שהיא תינקט מטעמים טובים, לא כדי לחנוק את השיח הציבורי ולהשתיק אנשים.

מה שברור הוא שכוח רב כבר ניתן לרשות השלטונית, בסמכותה לדרוש העברת חומר לצנזורה צבאית טרם פרסומו. לכוח הזה חייבים להיות סייגים על-מנת להבטיח שהוא איננו מנוצל לרעה ושחופש הביטוי נשמר. לכן לא רק שאין להרחיב את סמכויות הצנזורה, אלא יש להגביר את הפיקוח על סמכויותיה ועל האופן שבו היא מפעילה אותן.

* דוד קרצמר, "הזכות להפגין", חוברת מס' 1 בסדרת עיונים בזכויות האזרח בישראל, 1984

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »