Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חופש ההפגנה’

בערב שבת האחרון הגיעו שוטרים לביתו של מיכאל סולסברי ועצרו אותו. העילה: השתתפות בהפגנה לא-חוקית. בשייח ג'ראח, מוקדם יותר באותו יום. בהתערבות עורכת דינו שוחרר סולסברי בתנאי שיתייצב לדיון על הרחקתו מהשכונה. בדיון שהתקיים למחרת שיחרר בית המשפט את סולסברי, דחה את בקשת המשטרה להרחיק אותו ל-60 יום מהשכונה ומתח ביקורת על התנהלותה.

עד כאן הפרטים היבשים. הם אינם מעבירים את חומרת הארוע. ארוע שבו פעלה המשטרה, למעשה, באופן לא חוקי. לצורך ההסבר אפשר אפילו להניח שההפגנה היתה לא-חוקית, למרות קביעתם ההפוכה של בתי המשפט בנדון.
במדינת ישראל נגמרו הימים (רק דה-יורה, כפי שמוכיח המקרה הנ"ל) שבהם אפשר היה להגיע בערב לביתו של אדם ולעצור אותו בגין ביצוע עבירה ללא צו של שופט. חוק המעצרים [או בשמו המלא: חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשס"ו-1996],  קובע מפורשות: "מעצר אדם יהיה בצו של שופט (להלן – צו מעצר), אלא אם כן הוענקה בחוק סמכות לעצור בלא צו". סמכות לעצור ללא צו מוקנית בחוק לשוטרים אך ורק בנסיבות ספציפיות שאף אחת מהן לא התקיימה במקרה דנן. העיקרית שבהן היא תוך כדי ביצוע עבירה, לנגד עיניו של השוטר. או, כי קיים יסוד לחשש שהחשוד לא יופיע להליכי חקירה או שישובשו בכך הליכי חקירה. וכן במספר עבירות חמורות ספציפיות.
לכן, גם אם מדובר בהפגנה לא-חוקית, מה שהמשטרה רשאית לעשות הוא לפזר אותה. או במקרה הקיצוני ביותר לעצור אדם תוך שהוא משתתף בה. מעצרו מאוחר יותר, בביתו, וללא צו שופט – איננו חוקי. ונוצר הרושם שהמשטרה נוהגת כך כחלק ממדיניות של הפחדה ודיכוי חופש ההפגנה במקום.

חירות ממעצר היא זכות חוקתית במדינת ישראל, מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירות בשנת 1992. זה קובע ברורות, בסעיף 5 הדן בחירות אישית: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". כמו כל הזכויות המנויות בחוק יסוד זה, הן נקבעות באופן גורף ומוחלט בסעיפים השונים. הגבלתן מסורה לסעיף 8, הידוע כ'פסקת ההגבלה', אשר מונה את התנאים שבהן ניתן להגביל את זכויות היסוד: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". ולענייננו, די ברישא של הפסקה: אין פוגעים בזכויות המנויות בחוק היסוד אלא בחוק. עוד לפני שנכנסים לשאלה של ראוּיוּת החוק (הולם את ערכיה של מדינת ישראל ונועד לתכלית ראויה), ולשאלת מידתיותו (במידה שאינה עולה על הנדרש). גישה זאת משתקפת בחוק המעצרים שצוטט לעיל, המכפיף את סמכות המעצר שעה שלא מבוצעת עבירה בזמן אמת – לצו שופט.

חג חירות שמח. גם למשטרת ישראל.
גרסה מורחבת מעט של רשימה זאת התפרסמה גם בפוסט מגזין במחשבה שניה

Read Full Post »

נשאלתי מה עמדתי לגבי קיום מצעד הגאווה בירושלים. לא מדובר במצעד העולמי שתוכנן תחילה ולאחר מכן בוטל, אלא במצעד מקומי, כמו שכבר נערך בעיר כמה שנים, ובשנה שעברה הסתיים בארוע אלים שבו נדקר אחד המפגינים (התוקפים כבר ימצאו את ה"מצווה" המתאימה).

האמת ניתנת להיאמר שבירושלים יש "מסורת" של הגבלות חמורות יותר על חופש הביטוי וההפגנה, מטעמי רגישות זו או אחרת, או לפחות היתלות בה כעילה המאפשרת בקלות להגביל זכויות יסוד. כך, היו הפגנות שמאל שלא קיבלו רישיון; נאסרת תפילת יהודים בהר-הבית מחשש לתבערה בעולם המוסלמי; ומנשות הכותל נמנע להתפלל ולקיים את חופש הדת שלהן, שוב בשל אלימות קשה מצד קהל חרדי. כל זה מחזק את אלו הטוענים כי מדובר בפרובוקציה לשמה, וכי "לא חייבים להפגין דווקא שם". נכון, לא חייבים להפגין דווקא שם. גם לא חייבים לממש את חופש התנועה על-ידי נסיעה מת"א לירושלים, דווקא. אפשר לנסוע לאילת. כשם שלא חייבים לממש את חופש הביטוי על-ידי ביטויים מרגיזים ומקוממים: אפשר לקלוע לדעת הרוב ולנסוך שמן בעצמותיה על-ידי אמירת מה שהיא מבקשת לשמוע. הארגומנטציה הזאת, אם אפשר לקרוא לה כך, מתעלמת מהיבט מהותי בהגבלת זכויות-אדם, הגבלה שללא ספק נדרשת לא פעם שכן זכויות אינן עניין מוחלט. והוא, שבעל הזכות איננו נדרש לבסס מדוע הוא חפץ במימושה. אלא, על מי שחפץ להגבילה מוטל נטל הראיה להצדיק מדוע יש להגביל את הזכות.  זאת משמעותה של זכות כחזקה (presumption).

עכשיו נשאלת השאלה האם "פגיעה ברגשות" היא בסיס מוצדק להגבלת זכויות. הבסיסים המקובלים להגבלה כזאת הם זכויותיהם של אחרים, או אינטרס ציבורי כבד-משקל. לעומתם פגיעה ברגשות היא עניין עמום, שאיננה שקולה לפגיעה בזכות מוקנית או לאינטרס כזה. באופן מעניין גם נשקלים בדרך-כלל רגשותיו של ציבור מסוים ולא של אחר. מדועו רגשותיו של הציבור החרדי או המוסלמי חשובים יותר מרגשותיו של ציבור ההומו-לסביות? המצעד איננו אמור לעבור בשכונות דתיות. הוא בא לבטא קבוצה מופלית בחברה ולקרוא תגר על אפליה זאת, כמו גם לנסוך בחבריה תחושה של ערך וביטחון עצמי, והכרה בלגיטימיות שלהם. כן, ירושלים היא עיר רגישה ונפיצה; אבל המרחב הציבורי – גם בירושלים – איננו שייך רק לציבור מסוים. בירושלים חיים גם הומוסקסואלים ולסביות, לא רק חרדים מדתות שונות (ומספרים שגם ביניהם יש כמה כאלו, אבל שישאר בינינו…). אמונתם של האחרונים איננה גוברת על זכותם של אזרחים לצעוד בעיר הבירה שלהם. איש אינו אומר להם במה להאמין. יתכבדו ולא יאמרו לאחרים איך לחיות או יאסרו עליהם לצעוד ברחובות עירם.

ומה לגבי האינטרס של הסדר הציבורי? על-פי רוב מונעים קיומן של הפגנות מטעם זה כאשר נשקפת סכנת אלימות מצד המפגינים עצמם. איום באלימות כלפי המפגינים כבסיס להגבלת זכותם להפגין הוא בעייתי במיוחד. כשהמשטרה מצהירה שאלימות כזאת תהווה שיקול בהחלטתה לא לתת רישיון, היא מזמינה איומים באלימות ואת האלימות עצמה כ"מקדמה", כפי שנוכחנו לדעת בימים האחרונים. הרושם המצטייר הוא שהמשטרה מחפשת את העילה לאיסור. ככל שגובר השימוש באלימות או האיום בה, צריך להתחזק הטעם לא רק לא למנוע את קיום ההפגנה, אלא גם לא להימנע מקיום ההפגנה אצל מי מבין המפגינים הפוטנציאליים אשר מתלבט/ת בשאלה אם ראוי לממש את הזכות דווקא במקום ובזמן המסוימים האלו. ההתלבטות קיימת שכן עובדת קיומה של זכות איננה מהווה כשלעצמה טעם לממש אותה, והשאלה האם קיימת זכות מסוימת נפרדת מן השאלה האם ראוי לממש אותה בנסיבות מסוימות. אלא שהימנעות מרצון של בעל הזכות לחוד והפעלת אלימות כלפיו כדי שיימנע לחוד. אין להשלים עם אלימות כדרך להגביל זכויות. אם אכן לא יינתן הרישיון המבוקש, יש לקוות כי העניין יובא בפני בג"צ.

קראו גם אצל החברים של ג'ורג'

Read Full Post »