Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חופש המידע’

על פי רוב, עיתונאים מתנגדים לאיסורי פרסום. עקרונית, הם בעד חופש המידע וזכות הציבור לדעת. קונקרטית, הם בעד חופש הפרנסה (שלהם). הכול בסדר. ולפעמים המניע הקונקרטי מתחפש לטעם עקרוני. 

לכן מה משונה לקרוא ששני עיתונאים – רונן ברגמן ודן מרגלית – מבקשים דיון בדלתיים סגורות בתביעת דיבה שהגיש נגדם בועז הרפז, בעניין הספר שפירסמו אודות הפרשה שעמד במרכזה. הבקשה מנומקת בטעמים… ביטחוניים. לפחות ברגמן (אחרי מרגלית אני לא כל כך עוקבת) הוא מהקולות הרמים שנשמעים תדיר נגד איסור פרסום. אבל זה כשאחרים מעלים נימוקים ביטחוניים. אז הוא מן הראשונים לקפוץ נגדם.

כמובן שייתכן שהכול ענייני והכול מתוך אחריות. מקצועית. ועוד יותר מכך אחריות לביטחונה של ישראל וסודותיה. על פי הפרסום, הספר עבר צנזורה אבל “חלק מהראיות והעדויות מהן למדו הנתבעים על הסיכון הביטחוני החמור שגרם הרפז לא פורטו בהרחבה בספר, בין היתר בשל פסילת הצנזורה”. לא יהיה זה מרחיק לכת לשער שהתביעה נסובה על מה שנכנס לספר ופורסם, לא על מה שהושמט… אבל מן הסתם הנתבעים יבקשו לחזק את עמדתם באמצעות החומרים שברשותם, שלא בהכרח פירסמו.

אז מסתבר שכמו שקורה הרבה פעמים, גם ברגמן ומרגלית מדברים לא מהעיקרון אלא מהפוזיציה. טעמים ביטחוניים לאיסור פרסום הם משוקצים כאשר הם מונעים מהם לפרסם, ומקודשים כאשר אפשר באמצעותם להתגונן מתביעת דיבה המוגשת על מה שפירסמו. נזכור את זה בפעם הבאה שהשניים יתקפו איסור פרסום שהוטל מטעמים ביטחוניים.

————
הערה מנהלתית: לבלוג נוסף בימים האחרונים כפתור המאפשר תרומות לאחזקתו דרך PayPal. התקבלו מספר תרומות וברצוני להודות לתורמים.

Read Full Post »

על מה המהומה? הביקורת על הביקורת על הצעת החוק לתיקון לשון הרע התחלקה פחות או יותר לשתיים. האחת, ביקרה את התקשורת על הבורות שגילתה לגבי הצעת החוק עצמה. טענתה של השנייה היתה שלמי שעושה מלאכתו נאמנה, כותב אמת ובודק את דבריו – לא צפויה שום בעיה. “החוק לפרסום האמת”, הפליג ראש הממשלה בתארו אותו, בהגזמה מקבילה לאלה שכינו אותו "חוק ההשתקה". לשתי הביקורות משותפת הטענה נגד הניפוח ההיסטרי של הסיקור התקשורתי את הצעת החוק.

אפשר בהחלט להצטרף להערכה שהתקשורת לקתה בהיסטריה קלה בסיקור של הצעת החוק לתיקון לשון הרע. עצם כינויה "חוק ההשתקה" – לא בטורי הדעה אלא בידיעות החדשותיות(!) – היא ראיה מספיקה. כן, התקשורת היא שטחית, רדודה ופשטנית, עד כדי בורות לעיתים, צהובה ופאניקרית. מה עוד חדש? לא משהו שלמדנו ביומיים האחרונים. ובנוסף, היא מקימה כאן קול צעקה כי מדובר גם בה עצמה.

הביקורת השנייה המופנית למבקרים את הצעת החוק היא טענה שגורה כאשר מבקשים להגביל זכויות ובה אני מבקשת להתרכז. כשמדובר בזכות לפרטיות מספרים לנו שלמי שאין מה להסתיר אין בעיה. כשמדובר בזכות לחופש הביטוי (וחופש המידע) – שלדוברי אמת אין בעיה. אבל למשמיצים – להם לא תהיה תקומה. ולמה שתהיה, באמת. ובכן, כרגיל, לא זאת באמת הבעיה. אלא האפקט, ההשפעה של חוקים כגון אלה. וזאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה, כחלק ממחאת הבלוגרים.

המשך…

Read Full Post »

אתמול הותר לפרסום כי נסגר תיק אונס נגד איש תקשורת "מוכר". התיק נסגר בשל חוסר ראיות. על הפרשה הוטל חודשים רבים צא"פ נרחב. תחילה ע"י המשטרה לצרכי חקירה וכשזאת ביקשה להסירו – לבקשת החשוד. כעת צומצם הצא"פ רק לזיהויו של איש התקשורת.

כמו בעבר – למשל ברשימה אחד משלהם שפירסמתי בעין השביעית – גם כעת אני מתכוונת לכתוב רק על ההיבט התקשורתי של הפרשה. (על צא"פים ואיסורי פרסום בכלל בהקשר זה כתבתי בזמנו כאן בבלוג). בעין השביעית שאלתי, בזמנו, האם התקשורת חורגת ממנהגה ואינה מנסה לבטל או לעקוף את צו איסור הפרסום בפרשה רק משום שהחשוד הוא עיתונאי.

מה קרה כעת, משהוסר הצא"פ על פרטי הפרשייה עצמה?

המשך…

Read Full Post »

האם התקשורת חורגת ממנהגה ולא מנסה לבטל או לעקוף את צו איסור הפרסום על פרשיית חשד לאונס, רק משום שהחשוד הוא עיתונאי? מאמר שלי בעין השביעית

וגם התמונה – אדוני הגילדה של סט.לוק, הארלם (ז'אן דה ברי, 1675) – משם

Read Full Post »

מחר – השלושה במאי – הוא היום הבינלאומי למען חופש העיתונות.
ששת קוראי יודעים שאני לא חוסכת את שבט ביקורתי מהתקשורת, כשזה נחוץ לדעתי. אבל בדרך-כלל ביקורת אנחנו מכוונים למשהו שאנחנו חפצים בטובתו. כדי שישתפר. נכון שפעם, באחד משיעורי המבוא לפילוסופיה, למדנו, ובצדק, שלא תמיד. יש מקרים שבהם דרושה לא ביקורת בונה, קונסטרוקטיווית, אלא דווקא ביקורת דסטרוקטיווית. כזאת
  שהורסת כדי לבנות משהו חדש. אבל לא כאן. אצלי, בכל אופן, גם כשהביקורת חריפה ונוקבת היא באה לרוב ממקום של פצעי אוהב.

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.
(סעיף 19 להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם)

אז היום באמת צריך להזכיר עד כמה תקשורת היא חשובה בחברה דמוקרטית. עד כמה לחופש המידע ולעיתונות  תפקיד של פיקוח על השלטון. אני אוהבת לצטט בהקשר זה את ז’אק פרוור: “כשהאמת אינה חופשית החופש אינו אמיתי”. בדמוקרטיה שאיננה ישירה, התקשורת היא מתווך רב חשיבות, אולי ראשון במעלה, בין הריבון – האזרחים – לבין השלטון, נושאי המשרה. בשם הראשונים צריכה התקשורת לתבוע תשובות מהאחרונים. באמצעות התקשורת נבנית ומגויסת דעת קהל, שהיא מכשיר חשוב להשפעה על השלטון מעבר לביטוי העדפותינו אחת לארבע שנים בקלפי. כדי להחזיר לעצמנו את הריבונות הלכה למעשה.

לצד זה, אסור לשכוח את הבעיות והמכשולים בפני עיתונות חופשית באמת. את האינטרסים הכלכליים של המו”לים שמצרים את רגלי העיתונאים; את הבעלות הצולבת; את החוזים האישיים שהפכו את העיתונאים לתלויים במו”ל, חוששים לפרנסתם ומתקשים בשל כך לגלות עצמאות וחירות; את הערבוב בין מערכת לשיווק; את השלטון שתמיד מנסה לדחוף את היד או את הרגל; את הצנזורה החיצונית והפנימית; וגם את זה שמו”לים, עורכים ועיתונאים  אוהבים להציג את התקשורת כ”רשות הרביעית” (של הדמוקרטיה), ודורשים בשל כך הגנות מיוחדות, בעוד שלמעשה הם פועלים כבעלי אינטרס כלכלי-פרטי מובהק; ובגדול, את זה שחופש הביטוי, שהם נושאים כביכול כנאמני הציבור, הוא בסופו של דבר חופש הביטוי לא שלנו אלא של מי שיש לו עיתון. של המו”ל. במידה פחותה של העיתונאים שכותבים בשבילו.  ואף מלה על הצהבת, על חוסר הביקורת העצמית ועל היעדר השקיפות שאותה הם דורשים מאחרים. בכל זאת יום חג הוא לנו היום. ובסופו של דבר, צריך לזכור את המקומות שבהם עיתונאים משלמים מחיר גבוה כדי למלא את עבודתם.

ומכאן מחשבה: כלי תקשורת הם אולי בבעלות פרטית, אך יש להם תפקיד ציבורי חשוב. מכך צריך להיגזר גם מעמדה המשפטי הרצוי של התקשורת, ושל העיתונאים. סוג של מעמד ביניים. זאת בתנאי שהם יזכרו זאת גם כשזה פחות נוח להם, על האחריות שזה מטיל עליהם.

וכלת פרס אונסק”ו לחופש העיתונות 2010 היא העיתונאית הצ’ילאנית Mónica González Mujica, על מאבקה האמיץ ברודנות של פינושה. גלות, אובדן עבודה, מעצר ועינויים היו חלק מהתלאות שעברה בשל עבודתה העיתונאית

עוד קצת ביקורת? בבקשה: הרשות הרביעית
יום חופש עיתונות שמח!

Read Full Post »