קרוא וכתוב

מיהו איש רוח? על-פי מועצת העיתונות – נכון לעכשיו – זהו עיתונאי המועסק גם ככותב נאומים לראש הממשלה. כך עולה מההחלטה לדחות תלונה שהוגשה למועצה על כך ששני עיתונאים – דרור אידר מ"ישראל היום" ואורי אליצור מ"מקור ראשון" – מועסקים גם ככותבי נאומים ויועצים למשרד ראש הממשלה. ההחלטה, של המשנה ליועצת המשפטית של המועצה, נומקה בין השאר בטעם ש"אין פסול בכך שאנשי הרוח יעשירו בשפתם את שרוצים מנהיגי ציבור להביא בפני הציבור" (כפי שנכתב במכתב החתום בידי מזכ"ל המועצה, אריק בכר, המודיע למגיש התלונה, עו"ד ערן חרמון, על גניזתה).

להמשך קריאת הטור שלי ב’עין השביעית’

Read Full Post »

זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.

המשך…

Read Full Post »

אתמול הותר לפרסום כי נסגר תיק אונס נגד איש תקשורת "מוכר". התיק נסגר בשל חוסר ראיות. על הפרשה הוטל חודשים רבים צא"פ נרחב. תחילה ע"י המשטרה לצרכי חקירה וכשזאת ביקשה להסירו – לבקשת החשוד. כעת צומצם הצא"פ רק לזיהויו של איש התקשורת.

כמו בעבר – למשל ברשימה אחד משלהם שפירסמתי בעין השביעית – גם כעת אני מתכוונת לכתוב רק על ההיבט התקשורתי של הפרשה. (על צא"פים ואיסורי פרסום בכלל בהקשר זה כתבתי בזמנו כאן בבלוג). בעין השביעית שאלתי, בזמנו, האם התקשורת חורגת ממנהגה ואינה מנסה לבטל או לעקוף את צו איסור הפרסום בפרשה רק משום שהחשוד הוא עיתונאי.

מה קרה כעת, משהוסר הצא"פ על פרטי הפרשייה עצמה?

המשך…

Read Full Post »

האם התקשורת חורגת ממנהגה ולא מנסה לבטל או לעקוף את צו איסור הפרסום על פרשיית חשד לאונס, רק משום שהחשוד הוא עיתונאי? מאמר שלי בעין השביעית

וגם התמונה – אדוני הגילדה של סט.לוק, הארלם (ז'אן דה ברי, 1675) – משם

Read Full Post »

הרשת מדברת על פרשה של תלונה על אונס, שלבקשת החשוד בה הוצא על זהותו צו איסור פרסום. הנושא חשוב. אבל בדרך התערבבו להן כל מיני טענות, אמירות והכללות לגבי איסור פרסום, שאינן מדויקות. לעיתים בתום לב, מתוך אי-ידיעה או אי-הבנה. לעיתים כדי לחזק את הטענה בדבר יד מכוונת ומדיניות העומדת מאחורי כל איסורי הפרסום כולם, כאילו היו זהים ועשויים מקשה אחת.

אני, מה לעשות, מאמינה בחשיבותו של הדיוק. והפסח טרם נגמר רשמית, אז אפשר עוד לעשות סדר.
יש הבדל בין איסור פרסום כללי לבין צו איסור פרסום (צא”פ) ספציפי המוצא על פרשה מסוימת. ויש הבדל בין צא”פים המוצאים לבקשת המשטרה או השב”כ לצרכי חקירה לבין צא”פ המוצא ע”י חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, מתוך מטרה לשמור על פרטיותו. נראה כי בישראל יש שימוש-יתר בראשונים. כתבתי על כך כאן. (אף כי מכיוון שלעיתים מוצא צא”פ על עצם הצא”פ, הנתונים המדויקים לא נמצאים במערכת, כפי שמוסבר שם).

המשך…

Read Full Post »

מחר – השלושה במאי – הוא היום הבינלאומי למען חופש העיתונות.
ששת קוראי יודעים שאני לא חוסכת את שבט ביקורתי מהתקשורת, כשזה נחוץ לדעתי. אבל בדרך-כלל ביקורת אנחנו מכוונים למשהו שאנחנו חפצים בטובתו. כדי שישתפר. נכון שפעם, באחד משיעורי המבוא לפילוסופיה, למדנו, ובצדק, שלא תמיד. יש מקרים שבהם דרושה לא ביקורת בונה, קונסטרוקטיווית, אלא דווקא ביקורת דסטרוקטיווית. כזאת  שהורסת כדי לבנות משהו חדש. אבל לא כאן. אצלי, בכל אופן, גם כשהביקורת חריפה ונוקבת היא באה לרוב ממקום של פצעי אוהב.

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.
(סעיף 19 להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם)

אז היום באמת צריך להזכיר עד כמה תקשורת היא חשובה בחברה דמוקרטית. עד כמה לחופש המידע ולעיתונות  תפקיד של פיקוח על השלטון. אני אוהבת לצטט בהקשר זה את ז’אק פרוור: “כשהאמת אינה חופשית החופש אינו אמיתי”. בדמוקרטיה שאיננה ישירה, התקשורת היא מתווך רב חשיבות, אולי ראשון במעלה, בין הריבון – האזרחים – לבין השלטון, נושאי המשרה. בשם הראשונים צריכה התקשורת לתבוע תשובות מהאחרונים. באמצעות התקשורת נבנית ומגויסת דעת קהל, שהיא מכשיר חשוב להשפעה על השלטון מעבר לביטוי העדפותינו אחת לארבע שנים בקלפי. כדי להחזיר לעצמנו את הריבונות הלכה למעשה.

לצד זה, אסור לשכוח את הבעיות והמכשולים בפני עיתונות חופשית באמת. את האינטרסים הכלכליים של המו”לים שמצרים את רגלי העיתונאים; את הבעלות הצולבת; את החוזים האישיים שהפכו את העיתונאים לתלויים במו”ל, חוששים לפרנסתם ומתקשים בשל כך לגלות עצמאות וחירות; את הערבוב בין מערכת לשיווק; את השלטון שתמיד מנסה לדחוף את היד או את הרגל; את הצנזורה החיצונית והפנימית; וגם את זה שמו”לים, עורכים ועיתונאים  אוהבים להציג את התקשורת כ”רשות הרביעית” (של הדמוקרטיה), ודורשים בשל כך הגנות מיוחדות, בעוד שלמעשה הם פועלים כבעלי אינטרס כלכלי-פרטי מובהק; ובגדול, את זה שחופש הביטוי, שהם נושאים כביכול כנאמני הציבור, הוא בסופו של דבר חופש הביטוי לא שלנו אלא של מי שיש לו עיתון. של המו”ל. במידה פחותה של העיתונאים שכותבים בשבילו.  ואף מלה על הצהבת, על חוסר הביקורת העצמית ועל היעדר השקיפות שאותה הם דורשים מאחרים. בכל זאת יום חג הוא לנו היום. ובסופו של דבר, צריך לזכור את המקומות שבהם עיתונאים משלמים מחיר גבוה כדי למלא את עבודתם.

ומכאן מחשבה: כלי תקשורת הם אולי בבעלות פרטית, אך יש להם תפקיד ציבורי חשוב. מכך צריך להיגזר גם מעמדה המשפטי הרצוי של התקשורת, ושל העיתונאים. סוג של מעמד ביניים. זאת בתנאי שהם יזכרו זאת גם כשזה פחות נוח להם, על האחריות שזה מטיל עליהם.

וכלת פרס אונסק”ו לחופש העיתונות 2010 היא העיתונאית הצ’ילאנית Mónica González Mujica, על מאבקה האמיץ ברודנות של פינושה. גלות, אובדן עבודה, מעצר ועינויים היו חלק מהתלאות שעברה בשל עבודתה העיתונאית

עוד קצת ביקורת? בבקשה: הרשות הרביעית
יום חופש עיתונות שמח!

Read Full Post »