Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חוק ומשפט’

ב-4.8 התפרסם בהארץ מאמר של ישראל הראל, "בני אינו פורע חוק". אני מתכבדת לפרסם כאן כמאמר אורח את מאמרו של פרופ' דוד קרצמר, שנשלח להארץ כתגובה לאותו מאמר אך לא פורסם.

(לפני ימים אחדים פורסם בהארץ מאמרה של קרני אלדד "הולכת שולל במגרון", העוסק בעתירה אחרת. לתגובה מומלץ לקרוא את המאמר הזה בעין השביעית).

דוד קרצמר הוא פרופסור (אמריטוס) למשפט חוקתי ומשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית.

* * *

במאמרו מיום ארבעה באוגוסט מגיב ישראל הראל בזעם לפסק-דינו של בית המשפט העליון שחייב את המדינה לפנות את היישוב מגרון, ובמיוחד להערת נשיאת בית הדין בייניש כי מתיישבי מגרון (שבנו של הראל נמנה עימם) הם פורעי חוק. את כאבו הפרטי של אב על כך שמכנים את בנו "פורע חוק" אפשר להבין; אבל כעיתונאי מנוסה, מותר לצפות מהראל לגישה אובייקטיבית יותר בקריאת פסק הדין שעליו הוא שופך רותחין.

המשך…

Read Full Post »

בבית המשפט העליון צפוי להיווצר עומס רב בשל יציאתו של השופט דנציגר לחופשה לא צפויה. אבל את העומס הגדול באמת הביא בית המשפט על עצמו במו ידיו. אתמול, למשל, עסק בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעתירה שדרשה לאלץ את ראש הממשלה להתערב בסכסוך העבודה עם הרופאים. העותר היה אחד, עו"ד דוד פורר. מה לו ולסכסוך העבודה הלז? כלום.

בעבר, השימוש בבג"צ נועד לטפל בסכסוכים בין הפרט לשלטון. אדם שנפגע מהחלטה שלטונית פנה לבג"צ. למי שלא היה נפגע ישיר כזה לא היתה זכות עמידה בפני בג"צ.

המשך…

Read Full Post »

הפלסטינים כנוףבכתבתה במוסף הארץ על ההכחשה הישראלית של הכיבוש, מראיינת גיתית גינת את הפרופסורים יצחק שנל וצ’רלס גרינבאום. שניהם מסכימים, אפרופו התמונות שהעלתה עדן אברג’יל לפייס שלה, ש”התדהמה מתמונת פייסבוק הקטנה קשורה להכחשת התמונה הגדולה”. (וגם מסיטה את המוקד מהקורבנות הפלסטינים אלינו ומה שהכיבוש עולל לנו – נ”כ).

מכל התובנות המעניינות המובאות בכתבה אני רוצה להתמקד באחת. גרינבאום, פרופרסור אמריטוס מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מדבר על האופן שבו המדיה החדשה תוכל אולי לסדוק את חומת ההכחשה (אם לא יווצר עודף מידע שאף הוא אוטם). הוא גם מזכיר שצריך להיות זהירים ביחס לטכנולוגיה של החשיפה, שעובדת לשני הכיוונים. ומוסיף:

המשך…

Read Full Post »

החלטת בית המשפט כי על ערוץ 2 למסור את המסמך המכונה ‘מסמך גלנט’ עוררה סערה בברנז’ה והתנגדות מקיר לקיר בין עיתונאים. הערוץ הודיע שלא ימסור את המסמך. בינתיים קראנו כי הוא מפקיד את המסמך בכספת בית המשפט ומערער על ההחלטה.

יתכן שההחלטה שגויה. יתכן בכלל שהערוץ הפלילי איננו זה שמתאים להפעיל בפרשה הזאת.
מותר בהחלט לחלוק על החלטת בית משפט ולהעביר עליה ביקורת. מותר אפילו להפגין נגד החלטות לא קבילות של בית משפט. בוודאי שמותר – וצריך – לערער כדי למצות את האמצעים שההליך המשפטי מאפשר
. מותר וצריך לפעול בערוץ החקיקתי על מנת לשנות את החוק אם הוא בעייתי ולא מגן דיו על החיסיון העיתונאי, כפי שעולה מדבריהם של עיתונאים רבים.

המשך…

Read Full Post »

מבקר המדינה ממליץ על חקיקה מתאימה שתאפשר (מה תאפשר, תחייב) את יישום ההמלצות שלו. צעד נוסף במִשפּוּטה של החברה הישראלית. ביקורת היא כלי לניהול תקין. כלי לשיפור. ולכן הדרך הנכונה היא להתייחס אליה ולהשתמש בה ככזאת. גם כאן מדובר בדרך הארוכה, הקשה והמייגעת, אך שאין לה תחליף, של שינוי חברתי דרך שיח, שכנוע וחינוך. לא זבנג וגמרנו של חקיקה (עוד ח”כ מרוצה בדרך לפריימריז) וסנקציות.

למעשה, עצם זה שמבקר המדינה הוא שופט בדימוס כבר מחטיא את מטרת המוסד הזה, בעיני, משום שהוא רואה הכול בעיניים של שופט. ואילו ביקורת היא פרקטיקה שונה משיפוט וממשפט. אפשר, כמובן, לחוקק חוק שיחייב את יישום ההמלצות. זה יעורר כמה בעיות דווקא במישור המשפטי. למשל, על פסק-דין ניתן בדרך-כלל לערער. האם המלצות מבקר המדינה חסינות מטעות? אבל חשוב יותר הוא להשאיר את הערוצים האחרים שעדיין יש לנו כמו שהם: שונים. לא משפטיים. לחזק את ההיבטים האתיים, הציבוריים, בדיון ובשיח הביקורתי. לא לאיין אותם באמצעות הכלים המשפטיים שאינם רגישים דים לניואנסים ולדקויות, נוסף לבעיות נוספות שהם לוקים בהן.

המשך…

Read Full Post »

ב-10 במרץ נפטר בריאן בארי. פילוסוף פוליטי בריטי שקיבל את הדוקטורט מאוקספורד, לימד ב-LSE ובאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, והיה חבר באקדמיה הבריטית ובאגודה האמריקנית לאמנויות ומדעים. בין השנים 1979-1982 ערך את כתב-העת החשוב Ethics.
בארי התמחה בין השאר בתורות של צדק, נושא שהקדיש לו שני ספרים מתוך טרילוגיה שלא השלים (Theories of Justice ו-Justice as Impartiality). אחת הסיבות לכך שהטרילוגיה הזאת לא הושלמה הוא ספר שפנה לכתוֹב באמצע הפרוייקט הזה: Culture and Equality. ספר שמהווה בעיני את ההגנה החשובה ביותר על שוויון ליברלי בפני רב-תרבותיות (כותרת המשנה שלו היא אכן An Egalitarian Critique of Multiculturalism).  ספרו האחרון, Why Social Justice Matters, יצא ב-2005.

הנה קטע מ-Culture and Equality, בתרגום חופשי:

"הטענה החזקה המושמעת ע"י הוגים של רב-תרבותיות היא כי הצדק דורש הסדרים מיוחדים שיותאמו לאמונות דתיות ולפרקטיקות תרבותיות. הטיעון הוא כי כישלון להציע יחס מיוחד בנסיבות מסוימות הוא כשלעצמו סוג של יחס לא-שווה. משום שלאותו חוק, כך נאמר, תהיה השפעה שונה על אנשים שונים כתוצאה מאמונתם הדתית או הפרקטיקה התרבותית שלהם. לכן, הטענה הליברלית כי יחס שווה נוצר ע"י מערכת של חוקים אחידים איננה תקפה. מה ניתן לאמר על טיעון זה? אין ספק כי לכל חוק כללי תהיה השפעה שונה על אנשים שונים. אך האם יש משהו אינהרנטי לא-הוגן בכך? מהות החוק היא הגנה על אינטרסים מסוימים במחיר של אחרים כאשר הם מתנגשים. כך, אינטרסים של נשים שאינן רוצות להיאנס מקבלים עדיפות על-פני אינטרס של אנסים פוטנציאליים בדמות חוק האוסר על אונס. אינטרסים של ילדים לא להיות מעורבים מינית מקבלים עדיפות על-פני אינטרסים של פדופילים פוטנציאליים בדמות חוק האוסר על פעולה מתוך נטיותיהם. לחוקים אלה יש בבירור השפעה גדולה יותר על מי שנמשך לאונס ולפדופיליה מאשר על אלו שלא ירצו להיות מעורבים בכך גם לולא היה חוק האוסר על כך. אך יהיה זה אבסורד לטעון כי החוקים האוסרים על כך אינם הוגנים. הם יוצרים הקצאה הוגנת של זכויות בין האנס או הפדופיל לעתיד לבין הקורבן העתידי שלהם.
זוהי נקודה כללית לחלוטין. אם נבחן כל חוק, נמצא כי הוא מטיל נטל כבד יותר על אנשים מסוימים מאשר על אחרים. מגבלות על מהירות מעכבות רק את מי שרוצה לנהוג מהר. לחוקים האוסרים על נהיגה בשכרות אין שום השפעה על המתנזרים מאלכוהול. רק מעשנים מוגבלים ע"י האיסור לעשן במקומות ציבוריים. רק מי שרוצה להחזיק באקדח מושפע מאיסור על כך. וכך הלאה עד אינסוף. כך פשוט הם פני הדברים. הרעיון כי השפעה לא-שוויונית היא סימן לאי-הוגנות איננה תובנה הנגזרת מקונספציית צדק מתוחכמת יותר מ(קונספציה) קודמת שניתן למצוא בפילוסופיה פוליטית. היא פשוט טעות. בכך אין להכחיש, כמובן, כי השפעה לא-שוויונית של חוק יכולה במקרים מסוימים להוות אינדיקציה לאי-הוגנות. אלא, שיהיה צורך לבסס את האישום הזה בכל מקרה ומקרה, בכך שיראו במה בדיוק החוק אינו הוגן. לעולם אין זה מספיק להראות רק שיש לו השפעה שונה על אנשים שונים."

ונורמן גארס נזכר באנקדוטה מדיון בלונדון שבו השתתף בארי.
יהי זכרו ברוך.

Read Full Post »

הצהרת האמונים של חברי הכנסת היא בנוסח "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת". חברי הכנסת אינם מתחייבים בהצהרתם לשמור אמונים לחוקיה של מדינת ישראל. נוסח כזה מופיע בהצהרת האמונים של שרים, ששעה שהם מושבעים הם מתחייבים לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה.

הוועדה הציבורית להכנת הצעה לקובץ כללי אתיקה לח"כים, מציעה לתקן את הצהרת האמונים כך שתתוסף לה גם התחייבות לשמור על כבוד הכנסת וחבריה ולנהוג בהתאם לכללי האתיקה של חברי הכנסת. בנוסף היא הציגה חלק כללי של ערכי יסוד, שיקדים את כללי האתיקה הפרטניים.

 

 

חבל שבהזדמנות זאת לא הוצע להוסיף התחייבות מפורשת של שמירת אמונים לחוקי מדינת ישראל. הלקונה הזאת מוסברת לעיתים בכך שמכיוון שחברי הכנסת הם מחוקקים, ובסמכותם לבטל ולתקן חוקים ישנים או לחוקק חוקים חדשים, הם אינם יכולים להיות מחויבים לחוקים הקיימים. יותר משזהו הסבר זה נשמע כתירוץ, ולא מן המוצלחים ביותר: כל עוד החוק לא שונה, חברי-הכנסת מחויבים לפעול על-פיו בדיוק כמו כל אזרח מן השורה. מחויבות זו איננה עומדת להם למכשול ביוזמה לשנות את החוק. גם החסינות המוקנית לח"כים אין משמעה שחרורם מן החובה הכללית לציית לחוק. חברי הכנסת אינם מעל החוק והם חייבים להצהיר אמונים גם לחוקיה של מדינת ישראל, כצעד ראשון לביצור שלטון החוק ואחר-כך גם להעלאת הרמה האתית שלהם עצמם.

Read Full Post »

הצירוף הידוע ביותר שנקשר לשמו של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט הוא קרוב לוודאי 'ועדת אגרנט', ועדת החקירה הממלכתית בראשותו שהוקמה לחקור את מלחמת יום-הכיפורים, וזכתה לביקורת על שעצרה את האחריות למחדל בדרג הצבאי בעודה משחררת מאחריות את הדרג המדיני. אך את התהילה המקצועית הביאו לאגרנט עשרים ושבע שנותיו בבית המשפט העליון, המורשת של חירויות הפרט שהטמיע אל תוך הפסיקה הישראלית וכמובן פסקי-הדין שכתב. בין השאר, ישב אגרנט בערעורי קסטנר ואייכמן שהביאו את שואת יהודי אירופה לפתחו של בית-המשפט העליון, סבר כי אל לו לבית-המשפט להכריע בשאלת "מיהו יהודי" בבג"ץ שליט שבעקבותיו תוקן חוק השבות, פסל סגירת עיתון בפסק-דין שהכניס אותו לפנתאון של מגיני חופש הביטוי, אך גם אסר (לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל) על מפלגה להתמודד בבחירות. המשך…

Read Full Post »

מאמר שנכתב עם דוד קרצמר(*)ופורסם בהארץ, 26.6.2003 [לגרסה אנגלית]

שלושים ושש שנות כיבוש הניבו פגיעות חמורות בחייהם של הנכבשים ובזכויותיהם ותוצאות הרות אסון לחברת הכובשים. מערכת צידוקים שלמה הוקמה כדי להגן על הכיבוש ועל האופן שבו מוסיפים לשמר אותו. השאלות הנוגעות לשטחים ולמעמדם העתידי הן בעיקרן פוליטיות, אך כרוכות בהן גם שאלות משפטיות בעלות חשיבות. התבטאויות של דמויות מרכזיות בזירה המשפטית של ישראל מחייבות התייחסות. המשך…

Read Full Post »

ראש הממשלה יזם תיקון לחוק האזרחות, כך שילדים שאחד מהוריהם פלסטיני/ת (והשני/ה ישראלי/ת) לא יקבלו אזרחות באופן אוטומטי. אולי על כך נאמר "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל" (קהלת ד', י"ג).

שתי הבחנות נדרשות כאן. האחת, בין שלילת אזרחות לבין אי-הענקתה. השנייה, בין פרוצדורת התאזרחות תקינה – בימים רגילים ובשעת חירום – לבין מעמדם המיוחד של ילדים בסוגיות אלו.

שלילת זכות מול אי-הענקתה

שלילת זכות האזרחות ממי שכבר אזרח היא שלילתה של זכות מוקנית והיא חמורה יותר מאשר שינוי מדיניות שתוצאתו הוא מיסוד קריטריונים שונים להענקת אזרחות. אך גם האחרון, צריך שיעמוד במבחנים של הוגנות, סבירות ושוויון. בשני המקרים, חמור במיוחד אם התוצאה של אי-הענקת האזרחות או שלילתה היא שהאדם נהפך לחסר-אזרחות. ישראל היא צד לאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות מ-1954 אך רק חתמה, מבלי לאשרר, על האמנה בדבר צמצום המעמד של היעדר אזרחות מ-1961.

הענקת אזרחות לבגירים

בנוגע לאזרוחם של בגירים: על-פי הדין הבינלאומי הקיים, אין חובה על אף מדינה לאזרח אדם מסוים (למעט פליטים או מחוסרי אזרחות, בתנאים מסוימים). גם האמנה בדבר אזרחותן של אשה נשואה, שמטילה חובה להקל בהליכי התאזרחות של בני-זוג של אזרחים, מסייגת אותה כאשר מדובר בהגבלות שמוטלות בגין אינטרסים של ביטחון לאומי (סעיף 3.1). על-כן, אין זה כלל ברור מאליו כי מדינה שנמצאת במצב מלחמה צריכה להעניק אזרחות אוטומטית למי שהוא בן-הלאום שנלחם עמה, גם אם הוא נישא לאזרח/ית המדינה. יש לזכור כי אזרחות היא רק אחד מכמה סטטוסים שמאפשרים ישיבה בארץ והנאה מזכויות סוציאליות, לדוגמא. על-כן לא ברור כי ניתן לטעון שאי-אזרוח במצב כזה (ואפילו אי-מתן תושבות) מהווה בהכרח פגיעה בזכות לחיי משפחה. שכן גם על-פי הדין הבינלאומי, העיקרון של איחוד משפחות לא מחייב בהכרח את המדינה לאפשר איחוד זה בתוך שטחה דווקא.

הזכות לאזרחות של ילדים

ילדים מוגנים באופן מיוחד מבחינת הזכות לקבל אזרחות. שתי אמנות בינלאומיות (שישראל צד לשתיהן) מבטיחות להם אותה: האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות (בסעיף 24.3) והאמנה לזכויות הילד (בסעיף 7.1).
בנוסף, אפשר לטעון כי גם הזכות לשלמות חיי המשפחה (המוגנת בסעיף 23.1 לאמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות) והזכות מפני התערבות שרירותית במשפחה (סעיף 17.1 לאותה אמנה) נפגעת אם אחד מבניה איננו אזרח ולכן אפשר, עקרונית, לגרש אותו או לא לתת לו לחזור לארץ לאחר שיצא ממנה. אך זוהי איננה תוצאה הכרחית של היעדר אזרחות. בנוסף, כל הזכויות הללו הן זכויות שעל-פי אותה אמנה (בסעיף 4) ניתן לגרוע מן המחויבות להן בשעת חירום.

ככלל, ההגנה המיוחדת שניתנת לילדים בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, נעוצה הן בכך שילדים אינם צריכים לשלם בגין מעשיהם של הוריהם והן בכך שהם פגיעים יותר ממבוגרים ומסוגלים פחות להגן על עצמם. גם אם הסיטואציה המדינית מציבה בפנינו שאלות לא פשוטות, שינוי מקומי וחד-צדדי של מדיניות האזרחות של ישראל – כך שתפגע רק בילדים להורה בן לאום מסוים – היא בעייתית, בלשון המעטה.

Read Full Post »

Older Posts »