Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חוק ומשפט’

הצירוף הידוע ביותר שנקשר לשמו של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט הוא קרוב לוודאי 'ועדת אגרנט', ועדת החקירה הממלכתית בראשותו שהוקמה לחקור את מלחמת יום-הכיפורים, וזכתה לביקורת על שעצרה את האחריות למחדל בדרג הצבאי בעודה משחררת מאחריות את הדרג המדיני. אך את התהילה המקצועית הביאו לאגרנט עשרים ושבע שנותיו בבית המשפט העליון, המורשת של חירויות הפרט שהטמיע אל תוך הפסיקה הישראלית וכמובן פסקי-הדין שכתב. בין השאר, ישב אגרנט בערעורי קסטנר ואייכמן שהביאו את שואת יהודי אירופה לפתחו של בית-המשפט העליון, סבר כי אל לו לבית-המשפט להכריע בשאלת "מיהו יהודי" בבג"ץ שליט שבעקבותיו תוקן חוק השבות, פסל סגירת עיתון בפסק-דין שהכניס אותו לפנתאון של מגיני חופש הביטוי, אך גם אסר (לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל) על מפלגה להתמודד בבחירות. המשך…

Read Full Post »

מאמר שנכתב עם דוד קרצמר(*)ופורסם בהארץ, 26.6.2003 [לגרסה אנגלית]

שלושים ושש שנות כיבוש הניבו פגיעות חמורות בחייהם של הנכבשים ובזכויותיהם ותוצאות הרות אסון לחברת הכובשים. מערכת צידוקים שלמה הוקמה כדי להגן על הכיבוש ועל האופן שבו מוסיפים לשמר אותו. השאלות הנוגעות לשטחים ולמעמדם העתידי הן בעיקרן פוליטיות, אך כרוכות בהן גם שאלות משפטיות בעלות חשיבות. התבטאויות של דמויות מרכזיות בזירה המשפטית של ישראל מחייבות התייחסות. המשך…

Read Full Post »

ראש הממשלה יזם תיקון לחוק האזרחות, כך שילדים שאחד מהוריהם פלסטיני/ת (והשני/ה ישראלי/ת) לא יקבלו אזרחות באופן אוטומטי. אולי על כך נאמר "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל" (קהלת ד', י"ג).

שתי הבחנות נדרשות כאן. האחת, בין שלילת אזרחות לבין אי-הענקתה. השנייה, בין פרוצדורת התאזרחות תקינה – בימים רגילים ובשעת חירום – לבין מעמדם המיוחד של ילדים בסוגיות אלו.

שלילת זכות מול אי-הענקתה

שלילת זכות האזרחות ממי שכבר אזרח היא שלילתה של זכות מוקנית והיא חמורה יותר מאשר שינוי מדיניות שתוצאתו הוא מיסוד קריטריונים שונים להענקת אזרחות. אך גם האחרון, צריך שיעמוד במבחנים של הוגנות, סבירות ושוויון. בשני המקרים, חמור במיוחד אם התוצאה של אי-הענקת האזרחות או שלילתה היא שהאדם נהפך לחסר-אזרחות. ישראל היא צד לאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות מ-1954 אך רק חתמה, מבלי לאשרר, על האמנה בדבר צמצום המעמד של היעדר אזרחות מ-1961.

הענקת אזרחות לבגירים

בנוגע לאזרוחם של בגירים: על-פי הדין הבינלאומי הקיים, אין חובה על אף מדינה לאזרח אדם מסוים (למעט פליטים או מחוסרי אזרחות, בתנאים מסוימים). גם האמנה בדבר אזרחותן של אשה נשואה, שמטילה חובה להקל בהליכי התאזרחות של בני-זוג של אזרחים, מסייגת אותה כאשר מדובר בהגבלות שמוטלות בגין אינטרסים של ביטחון לאומי (סעיף 3.1). על-כן, אין זה כלל ברור מאליו כי מדינה שנמצאת במצב מלחמה צריכה להעניק אזרחות אוטומטית למי שהוא בן-הלאום שנלחם עמה, גם אם הוא נישא לאזרח/ית המדינה. יש לזכור כי אזרחות היא רק אחד מכמה סטטוסים שמאפשרים ישיבה בארץ והנאה מזכויות סוציאליות, לדוגמא. על-כן לא ברור כי ניתן לטעון שאי-אזרוח במצב כזה (ואפילו אי-מתן תושבות) מהווה בהכרח פגיעה בזכות לחיי משפחה. שכן גם על-פי הדין הבינלאומי, העיקרון של איחוד משפחות לא מחייב בהכרח את המדינה לאפשר איחוד זה בתוך שטחה דווקא.

הזכות לאזרחות של ילדים

ילדים מוגנים באופן מיוחד מבחינת הזכות לקבל אזרחות. שתי אמנות בינלאומיות (שישראל צד לשתיהן) מבטיחות להם אותה: האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות (בסעיף 24.3) והאמנה לזכויות הילד (בסעיף 7.1).
בנוסף, אפשר לטעון כי גם הזכות לשלמות חיי המשפחה (המוגנת בסעיף 23.1 לאמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות) והזכות מפני התערבות שרירותית במשפחה (סעיף 17.1 לאותה אמנה) נפגעת אם אחד מבניה איננו אזרח ולכן אפשר, עקרונית, לגרש אותו או לא לתת לו לחזור לארץ לאחר שיצא ממנה. אך זוהי איננה תוצאה הכרחית של היעדר אזרחות. בנוסף, כל הזכויות הללו הן זכויות שעל-פי אותה אמנה (בסעיף 4) ניתן לגרוע מן המחויבות להן בשעת חירום.

ככלל, ההגנה המיוחדת שניתנת לילדים בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, נעוצה הן בכך שילדים אינם צריכים לשלם בגין מעשיהם של הוריהם והן בכך שהם פגיעים יותר ממבוגרים ומסוגלים פחות להגן על עצמם. גם אם הסיטואציה המדינית מציבה בפנינו שאלות לא פשוטות, שינוי מקומי וחד-צדדי של מדיניות האזרחות של ישראל – כך שתפגע רק בילדים להורה בן לאום מסוים – היא בעייתית, בלשון המעטה.

Read Full Post »

התפרסם בקפטן אינטרנט, 29.12.1998

שנת 1998 התאפיינה במאבק גובר על אופייה של הרשת. כעת כבר ברור שהרשת לא תישאר המרחב הפתוח, החופשי לחלוטין, הדמוקרטי והמבוזר שאולי פעם חלמו כי הוא אפשרי. הסכנה מופיעה משני כיוונים: מהממשלות, ומהתאגידים העסקיים הגדולים. אלא שהתמונה מורכבת יותר מכפי שהיא נראית במבט ראשון. נגד חלק מהסכנות שמציבות החברות אפשר להתגונן רק באמצעות חקיקה, שתגביל את כוחן. ואילו הפיקוח הממשלתי מביא אתו סכנות משלו, מגמות שגם הן לא בדיוק לטובת תושבי הרשת. הממשלות הרי רוצות לשלוט עליה כמו על כל דבר. המאבק הזה, בין החולמים על האינטרנט כמרחב פתוח ודמוקרטי, שמשנה את יחסי הכוח ומאפשר לכל אחד לקבל ולהעביר מידע באופן חופשי, לבין הניסיון לכוון אותו מבחוץ, על-ידי אינטרסים פוליטיים או כלכליים, איפיין את השנה שחלפה. הגשמת חזון אנרכיסטי, ככל הנראה, האינטרנט כבר לא יהיה. אבל אפשר לצפות בביטחון שהמאבק הזה יימשך, ילבש פנים חדשות ויתפרש על חזיתות נוספות, גם בשנה הבאה. והתחזית הזו מלהיבה, בסך-הכל. אנחנו נמצאים רק בתחילת העידן המקוון, ועדיין יכולים לעצב אותו, לקחת חלק בניסוח כלליו, או להתמרד נגד כל כלל שמנסים לכפות עלינו. הנה 10 נקודות ציון שאפשר לסמן בשנה שעברה כדי לאפיין את המאבק הזה.  המשך…

Read Full Post »

אי-ציות ודמוקרטיה. עורך: יהושע וינשטיין, מבוא: יורם חזוני, הוצאת שלם, 232 עמ', 59 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 24.3.1999

לקובץ המסות שלפנינו, מתברר כבר ממבט ראשון, אמירה גלויה ואמירה מובלעת. על-פניו, מובא לקוראים הישראלים מקבץ חיבורים בנושא של אי-ציות אזרחי, המלווה את המחשבה הפוליטית מראשיתה. על כריכת הספר תמונתו המפורסמת של מרטין לותר קינג לצד מכתבתו, שמעליה תלויה תמונת המהאטמה גנדי. וכבר יש לברך על המינוח העברי "אי-ציות" (אזרחי, נוסיף) למושג Civil disobedience. למרות שאישית אני מעדיפה את המונח "סירוב אזרחי", הרי "אי-ציות" עדיף על התרגום הרשלני ל"מרי אזרחי", שרווח בעבר. המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts