יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים המצוין היום, ה-25 בנובמבר, מדגיש עד כמה אנו רחוקות מביטחון בפני פגיעה. ועד כמה נשים ממשיכות להיתפס כמי שיש להטיל ספק בטענותיהן, כלא אמינות, כמי שמנסות להפליל גברים על לא עוול בכפם או לסגור איתם חשבונות אחרים מתוך שיקולים זרים. ואילו המעשים עצמם, גם כשמודים בהם, לא נתפסים כחמורים.
לא פחות מכך, עד כמה לכל פגיעה פיזית בגופנו מתוספת הפגיעה של הפיכתו למאבק בין ימין לשמאל, שבו כל צד מנגח את האחר כאילו זאת תחרות מי לוקח – המטרידים “שלנו” או “שלכם”. בכך מוסטת תשומת הלב מהמעשים עצמם. בכך משכיחים שנשים נפגעות תמיד, מכל הצדדים. מימין ומשמאל. בכך מה שנשכח הוא גופנו עצמו; כבודנו האנושי; אנחנו הנשים, החשובות כקליפת השום.
האופן שבו הגוף הנשי נהפך ללא יותר מזירת התגוששות בין ימין לשמאל הוא רק עוד דרך מתוחכמת של דיכוי נשים. מטא-דיכוי. בכך מתבצעת בהן פגיעה כפולה: קודם הן מוטרדות או מותקפות, אחר-כך נאבקים מעל גופן את המלחמות החשובות "באמת". האופן שבו צדדים פוליטיים מנכסים לעצמם את הפגיעה בנשים ומנסים לגזור קופון פוליטי על גופן של נשים מטריד לא פחות מההטרדה המקורית.
ברוכים הבאים לגוף הנשי המנוכס. תמיד לטובת משהו חשוב ממנו.
קרוא וכתוב 