קרוא וכתוב

בבתי ספר ברחבי הארץ לומדות בימים אלה ילדות ונערות שיעור חשוב. כנשים, קיומן בעיני אחרים הוא בעיקר של חפץ. ומכיוון שגופן אינו אלא מכשיר לפיתוי, עליהן לכסות אותו שמא יסיחו את דעת הגברים בסביבתן או יגרמו להם, חלילה, לאבד שליטה ולסטות מדרך הישר. בהקשרים אחרים, כאשר זה נדרש בעיני הקובעים בכגון אלה – והסטנדרט הוא לעולם גברי – עליהן דווקא לטפח את ההיבט הפתייני כדי לזכות בהכרה ובתגמול החברתי; כדי שיראו אותן בכלל, או כדי לשפר את סיכויי המכירה בחברה הקונה עצמה לדעת. הבחנות דקות שגם אותן צריך ללמוד היטב; להפנים את הקודים הנכונים, הגבריים, ולתמרן ביניהם. לא פשוט. יש מה ללמוד. כך או כך, גופן יהיה תמיד או אובייקט מסוכן שיש להיזהר ממנו, או מה שיש להשתמש בו כדי לשאת חן. לעולם לא משהו ששייך באמת להן ושיש להן אוטונומיה עליו. מי אמר שבית הספר לא מכין אותך לחיים?

המשך…

Read Full Post »

כתבתי בזמנו רשימה על 'הפייסבוקאות כעיתונות החדשה'. הסעיף הראשון שלה עסק בטורים עיתונאיים הנכתבים כאילו היו סטטוס בפייסבוק. המון מילים חזקות וסימני קריאה, מטאפוריים או לא; בלי לדעת או להבין במה שכותבים, בלי לבדוק, בלי לקחת אחריות על המילים. הסעיף השני שלה עסק ב"ידיעות" עיתונאיות הנוצרות ע"י ציטוט סטטוסים מפייסבוק:

המשך…

Read Full Post »

כשדווח בזמנו על התכנית החדשה למורשת ישראל שמתכוון שר החינוך להכניס לכיתות היסוד, שבה ילמדו בין השאר פרקי אבות, יכירו את סידור התפילה ועוד – לא הצטרפתי להזדעקות הכללית, האוטומטית כמעט, נגד היוזמה. לא חשבתי שיש כאן משהו שצריך להתנגד לו באופן עקרוני  או כרפלקס מותנה. כך גם אמרתי לכתבת הארץ תמר רותם, שדיברה איתי במסגרת כתבה קצרה שפורסמה בגלריה אתמול. ללמוד פרקי אבות? אני בעד. לא נראה לי רע להכיר את התרבות היהודית, שהצמיחה נכסי צאן ברזל גם לתרבות העולמית. היא איננה קניינם של הדת או של הדתיים. שלא אסמיק מבושה, כמו שקרה לי, כשאקרא עורכת דין רבת מוניטין מספידה את השופט המנוח חיים כהן במילים “אהבתי את אדוני”. בלי להיות מודעת כלל להקשר של הביטוי הזה ועד כמה הוא לא מתאים. וגם ביקורת צריכה מסד. מה גם שרותם סיפרה לי שההיבטים ה”יהודיים” של תכנית הלימודים הזאת הוכנו ברוח פלורליסטית, על-ידי תנועת בתי המדרש.  ואולי הכי חשוב: כל דבר תלוי איך מלמדים. כאן אני קצת יותר ספקנית, אמנם, האם תתקיים הוראה ברוח פתוחה וביקורתית, בעיקר בחטיבת הציונות שצורפה. אם לשפוט על פי הרוח שנושבת מהצמרת של משרד החינוך, תרתי משמע, קשה להאמין שכך יקרה. יו”ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת מבקש לשכתב את ספר לימודי האזרחות, פורסם בשבוע שעבר. הספר ביקורתי מדי “כלפי המדינה”. הוא יוצר תחושה שהכול רע. בהזדמנות אחרת אמר, כך דווח, שהוא לא אוהב את הקביעה בספר שמאז הקמתה מפלה מדינת ישראל את אזרחיה הערבים. ככה זה, יש כאלה שקשה להם עם המציאות אז הם שוברים את המראה. גם לימור לבנת הגיבה באופן דומה כלפי מחאת השחקנים.

המשך…

Read Full Post »

בכתבתה במוסף הארץ על ההכחשה הישראלית של הכיבוש, מראיינת גיתית גינת את הפרופסורים יצחק שנל וצ’רלס גרינבאום. שניהם מסכימים, אפרופו התמונות שהעלתה עדן אברג’יל לפייס שלה, ש”התדהמה מתמונת פייסבוק הקטנה קשורה להכחשת התמונה הגדולה”. (וגם מסיטה את המוקד מהקורבנות הפלסטינים אלינו ומה שהכיבוש עולל לנו – נ”כ).

מכל התובנות המעניינות המובאות בכתבה אני רוצה להתמקד באחת. גרינבאום, פרופרסור אמריטוס מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מדבר על האופן שבו המדיה החדשה תוכל אולי לסדוק את חומת ההכחשה (אם לא יווצר עודף מידע שאף הוא אוטם). הוא גם מזכיר שצריך להיות זהירים ביחס לטכנולוגיה של החשיפה, שעובדת לשני הכיוונים. ומוסיף:

המשך…

Read Full Post »

חברת הכנסת החדשה מהעבודה, ד"ר עינת וילף, הגישה הצעת חוק לביטול חוק זכויות התלמיד. במאמר שפירסמה בוואלה! – לתלמידים עדיף בלי הזכויות שלהם – טענה וילף כי החוק תרם לפגיעה בתלמידים כי נטל מהמורים את סמכויותיהם שאפשרו להם להתמודד עם בריונות.

אלא שקביעה זו מופרכת. אין כל קשר בין חוק זכויות התלמיד, ובין זכויות בכלל וחוקים המגינים עליהם – לבין אלימות. קשר כזה לא הוכח מעולם. אדרבה, קיים מִתאם בין זכויות לבין ירידה באלימות. ואין זה מקרה: זכויות מייצגות את ההיפך מאלימות ומכוחנות.

המשך…

Read Full Post »

ביומיים האחרונים יצא לי להיות בדרכים בשעות הצהריים, וכך לשמוע קצת מתכניות האקטואליה ברדיו.

ביום שני הנושא החם היה, בין היתר, החשד לאונס קבוצתי של בת 12. יעל דן ראיינה שתי אמהות מרובות בנות, ושאלה אותן איך מלמדים את הבנות לשים גבולות וכיו”ב. חשוב. איש אינו סבור שלא צריך לנקוט זהירות. למעשה, את חייה של אשה מדריכה מגיל מוקדם מאד הזהירות. מלוּוה בפחד. כזה שגברים כמעט ולא מכירים. מסמטה חשוכה, משעה מאוחרת, מלהסתובב לבד. פּגיעוּת.  ובכל זאת, מה שהפריע לי באותה שיחה היה היעדרם הכמעט מוחלט של ה”בנים” והגבולות שהוריהם צריכים לשים להם. כדי שלא יחשבו, למשל, שנערה היא חפץ; שבגיל 12 היא באמת נותנת הסכמה לקיים מין קבוצתי; שמותר לא לכבד אותה; לאיים עליה אם לא יקבלו את מבוקשם; לכפות עליה דברים שאינה רוצה;  או שאלימות היא דרך לגיטימית להשיג את מבוקשך. המסר שעלה מהשיחה הזאת היה שזה עניין של הבנות להיזהר ושל הוריהם לחנך אותן לכך. כדי שזה לא יקרה גם להן. ואיפה הצד השני? שבואו נודה, בלעדיו זה לא היה קורה? המלה “בנים” הוזכרה בחטף, כשאחת מהן הזכירה שזה יפה גם לבנים, בעצם. אבל הפוקוס הברור והמרכזי היה על הבנות. הבנים קיבלו אייטם אחר, בהמשך: 

משתרללת

מיד אחר-כך העלתה דן לשידור “אב מודאג” ומולו יועצת שעוסקת בחינוך מיני לנוער, נדמה לי. ממה היה מודאג האב? מזה שלנגד עיניו, בקורס ברמנים די.ג’יי שאליו ליווה את בנו, איזו אחת בת 14 התחילה אתו (עם הבן, כלומר). “השתרללה עליו” כלשונו. והוא חרד שמא אחר-כך היא תגיש נגד בנו תלונת שווא על תקיפה או על אונס.

בנים ובנות. שתי שיחות, שני מסרים.

To be on the safe side

ביום שלישי ראיין רזי ברקאי את עו”ד מיבי מוזר, על פרשת המסמכים של בלאו. מוזר הוא עו”ד מצוין, שבנוסף לכך מצטייר כאדם תרבותי ומשכיל. הסכמתי אִתו מאד בקביעה שאי-אפשר לקבל את דרישת השב”כ שבלאו יחזיר את כל המסמכים המסווגים שהגיעו אליו אי-פעם בעבודתו כעיתונאי, שאינם שייכים לפרשת קם. אבל ברקאי הקשה ואמר שככל שעובר הזמן, נוצרת יותר ויותר אי-נוחות. מדוע בלאו לא חוזר? שיבוא, יעמוד מול הרשויות וייאבק על צדקתו. הרי עיתונאים בעולם, אמר, גם נכנסו לכלא כדי לשמור על חיסיון המקורות. (טוב, כאן זה כבר קצת מאוחר, כאן כבר חשפו את המקור. והיא היחידה שעלולה לשבת בכלא, כך נראה). מוזר אמר בצדק, שהוא לא יכול כעו”ד לייעץ ללקוח שלו לבוא ולהסתכן בכך שייעצר; ולכן הוא מעדיף להמשיך לנהל משא-ומתן עם השב”כ. כעו”ד הוא אכן לא יכול לייעץ לו כך. אבל כנראה שעו”ד לא מספיק, צריך גם יועץ לאתיקה. כי תחושת אי-הנוחות לנוכח המצב שבו המקור עצורה כבר חודשים במעצר בית וניצבת מול כתב אישום חמור, בעוד העיתונאי  מוחזק על-ידי המערכת שלו בלונדון כדי לא לשלם שום מחיר – אכן מתחילה להטריד.

Read Full Post »

קצין ערכי לדוגמא

עצומה של אנשי חינוך ואקדמיה נגד התכנית להצמיד קצין לכל בית ספר ("כל סגן-אלוף בגזרה קיבל אחריות לבית-ספר"). מנכ"לית משרד החינוך אומרת בתגובה למחאה – קראו ושפשפו עיניים – "דווקא בתקופה של משבר ערכים, קיימת חשיבות רבה לשיתוף פעולה עם הצבא". תודה להדר על הקישור לעצומה.

Read Full Post »

במאמרו של עמנואל סיון בהארץ מהיום, על הקהילה המוסלמית בצרפת, הוא מספר בין השאר על דרשה שנושא מטיף בענייני חינוך. "קצפו של המטיף יוצא על המושג 'זכויות הילד', הקונה לו שביתה 'בקרב אחינו', כנראה בהשפעת החברה הסובבת. ומה על זכויות ההורים? אלה אינן מעונות באמנה של האו"ם! וכך אנו מגיעים, שומו שמים, לבנים המחציפים פנים כלפי אבותיהם, לבנות הדורשות מאמותיהן לקצר חצאית או לאחר בנשף, שלא לדבר על סירוב ללבוש רעלה לבית הספר".

הטענה הזאת מוכרת לי ממקום אחר. בפגישותי עם מורים ומנהלים במסגרת השתלמויות שאני מעבירה על זכויות תלמידים, בהרצאותי לפניהם על זכויות אדם וזכויות ילדים, אני שומעת גרסה שלה: "ומה אתנו, לנו אין זכויות?"; "ומה עם חובות התלמידים?". ההתרסה הזאת מבטאת חרדה אמיתית, שיש להפיג, וקושי של ממש שצריך להתמודד אתו. אכן, מורים רבים ניצבים מול קשיים עצומים הנובעים מהתפוררות הסמכות בבית-הספר, מהאלימות הגוברת, מכניסת השיח המשפטי לבין כתליו (בדמות קבלת מכתבים מעורכי-דין ואיומים בתביעות), מתנאים בלתי-אפשריים כמעט להוראה ולמידה ומשחיקה מתגברת כתוצאה מכל אלו. אך מה לכל אלו ולזכויות התלמיד? האמנם ההתוודעות למושג הזה היא שמגבירה את התובענות ("זכותי!") והאלימות מצד הילדים או שמא החיים בחברה הסובבת אותם מלמדים אותם זאת, מה שהם רואים על הכביש, בטלוויזיה, בבית הנבחרים ובעיקר בביתם הם?

לא סתם אני מתחילה תמיד את הרצאותי בהשתלמויות הללו בהצגת הנושא הכללי של זכויות אדם וייחודן. זכויות התלמיד אינן מושג שצונח אלינו משמים, או בדמותם של פנקסי הזכויות שמחלק משרד החינוך לחדרי-המורים. זכויות התלמידים נובעות מזכויותיהם כילדים, ואֵלו – חלק בלתי-נפרד מזכויות האדם. לילדים יש זכויות משום שהם בני-אדם. חשוב להבין מנין מגיע הרעיון הזה, מהו ההֵקשר ההיסטורי שבו צמח וכיצד התפתח, אֵלו זכויות מוּכּרות ואֵלו בעיות מתעוררות בנוגע אליהן. כך לְמֵדים המורים כי ללא שום ספק גם להם יש זכויות. כבני-אדם. כמורים, יש להם בעיקר סמכות. ואת הסמכות הזאת עליהם להפעיל מתוך שיקול דעת וכיבוד זכויותיהם של הכפופים להם, כפי שחייב בכך כל בעל סמכות. את זה מבינים אולי טוב יותר אחרי שלומדים מדוע החובה העיקרית לכבד ולהבטיח זכויות אדם מוטלת על רשויות המדינה, למרות שעל כל אדם ואדם מוטלת החובה לכבד את זכויותיו של הזולת.

בוודאי שלכולנו יש חובות, אֵפוא, שכן אם לכל אחד ואחת מאתנו יש זכויות, וכל זכות יוצרת חובה נגדית להגן עליה, לכל אחד ואחת גם חובה לכבד את זכויות האחר. נוצרת רשת של זכויות וחובות, אך זוהי תפיסה שונה מאד של הַקֵשֵר בין זכות לחובה מאשר זו הרווחת והמוטעית, הסבורה כי זכויות תלויות בקיום חובות. את זכויות התלמידים או הילדים לא ניתן להתנות בקיום חובות משום שכל זכויות האדם אינן מותנות בקיום חובות, גם אם לכל חברה הרשות להטיל חובות על חבריה. העובדה שככלל קטינים נמצאים מתחת לגיל החבוּת המשפטית איננה אומרת שאין להם חובות. ראשית, יש להם חובות הנובעות מהַסְדָרים והמדיניות של המוסד שבו הם לומדים. שנית, מתפקידם של המורים לחנך אותם לכבד את זכויותיהם של אחרים ובכך להתרגל למילוי חובתם כבוגרים. בידי המורים – כמו בידי ההורים – נתונה אֵפוא זכות גדולה (והפעם במובן העממי של המִלה…) לחנך את הילדים לזכויות אדם, ליצור בבית-הספר תרבות של זכויות, תרבות השונה מאד מתרבות של "מגיע לי". זו איננה משימה קלה כפי שחינוך בכלל איננו דבר פשוט. אבל זה כבר נוגע לאחריות שיש למי שהביאו ילדים לעולם, ולמי שבחרו בחינוכם כמקצוע, בצד הזכות הגדולה שהוענקה להם.

עוד בנושא:
זכויות של ילדים

Read Full Post »