Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חיסולים’

1. אין קשר בין העובדה שהכתבה שפורסמה בהארץ ב-2008 עברה צנזורה, לעבירה שבה מואשמת ענת קם: ריגול חמור על-פי סעיף 113 לחוק העונשין. העובדה שהכתבה עברה צנזורה יכולה להוות תנא דמסייע לטיעוני ההגנה, שזה לא נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, מה שיכול להקפיץ את העונש המרבי על העבירה לאין שיעור. אבל מסירת ידיעה סודית, כמו גם השגתה או החזקתה שלא כדין, היא עבירה פלילית שאין לה קשר לדיני הצנזורה. על-פי מה שהתפרסם, זאת גם העבירה שבה יכול להיות מואשם עיתונאי הארץ אורי בלאו, שטרם החזיר את כל המסמכים המצויים ברשותו ולכן הוא נשאר בינתיים בלונדון.

2. עיתון הארץ מצטייר כמי שבלהיטותו לפרסום לא בדיוק שמר על מקורותיו כראוי. ולא בפעם הראשונה. עורך הארץ, דב אלפון, הביא לעיתון אג’נדה גלויה שעל-פיה מה שחשוב הוא הקרדיט העצמי. הרבה יותר חשוב ממה פורסם, חשוב שהוא פורסם בהארץ. את זה בטח לא ישכחו עכשיו. בעיקר לא ענת קם. עיתון שכושל בהגנה על מקורותיו, כורת את הענף שעליו הוא יושב. לא שזה מפליא אותי, לאור מה שקורה שם כבר תקופה ארוכה. כמו עוד כמה דברים, התנהלות אתית איננה דבר שניתן לחלוקה. כשהכול מותר כדי להגן על שמו “הטוב” של העיתון, בסוף לא נשאר שם טוב להגן עליו. כשאתיקה נחשבת למותרות שניתן לוותר עליהן, בסוף ננגסת הליבה המקצועית עצמה. כי יש לא מעט כללים באתיקה מקצועית, במקצועות שונים, שנועדו לא רק להגן על הקליינטים שלו אלא גם על האפשרות של המקצוע עצמו להתקיים. כך, למשל, חיסיון רפואי נחוץ לא “רק” כי פרטיות היא ערך וזכות, אלא גם כדי שיישמר אמון בין רופא לחולה, שבזכותו יגלה האחרון לרופא מידע שחיוני לכך שהאחרון יוכל לתת לו טיפול מתאים. וכך גם הגנה על מקורות עיתונאים, שלא נועדה רק להגן על המקורות עצמם אלא גם לאפשר לתקשורת להמשיך לקבל מידע דרך מקורות. אם מקורות פוטנציאליים יידעו שלא יקבלו הגנה – הם לא ימסרו מידע. ואז מה יעשה דב אלפון? יחזור לזב”מ? (מלחשים שהוא לא ממש עזב לגמרי, אפילו).

3. מה שמיטשטש וכמעט נשכח כאן, למרבית הצער, הוא שצה”ל מצפצף על הנחיות ופסיקות בג”צ. “עזוב אותי מהנחיות בג”צ” מצוטט בכתבתו של בלאו מי שהיה אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה. מה שאפשר לקוות לו הוא שאם וכאשר יגיע המקרה של ענת קם לבית המשפט העליון, העובדה שבין השאר היא ניסתה לחשוף מעשים לא-חוקיים של צה”ל, ובעיקר עקיפת הנחיה של אותו בית משפט עצמו – יעמוד לזכותה, ולו בעקיפין. בכך אין, כמובן, כדי לפטור את קם מאחריות פלילית למה שביצעה. אבל צריך לזכור שלנו כציבור לא רק שיש זכות לדעת שצה”ל פועל בניגוד לפסיקת בג”צ בעניין החיסולים. יש לנו חובה (אזרחית) כזאת. יש לקוות שבין כל הפרטים והסוגיות שמעלה הפרשה הזאת – לא יישכח ההיבט החשוב הזה. אולי החשוב ביותר.

Read Full Post »

לחסל, לחסל

בדרך לשיעור היוגה אני מאזינה לרדיו בבוקר. גלי צה"ל. בדרך-כלל אני משועשעת מהשיחה המשולשת בין רפי רשף, מנחם הורביץ ושרון וכסלר, המסיימת את התכנית. בימי ראשון מנהג הוא בתכנית הזאת לראיין שרים בדרכם לישיבת הממשלה. כל שבוע מציגים להם שאלה אחרת. השבוע נגעה השאלה לנסראללה, שערב קודם חזינו במופע האימים שלו בטלוויזיה. שרי ממשלת ישראל עלו לשידור אחד אחרי השני ובפיהם הבשורה: לחסל, לחסל. ועוד פעם לחסל. לא יתכן שהאדם הזה (שאיננו בן אדם בכלל) עוד מתהלך על פני האדמה. לחסל. ולחסל כבר אמרנו?

אינני רוצה לעסוק כאן בפן המשפטי של ההצעה הזאת. (נסראללה הוא ללא ספק גם מפקד צבאי, לא רק מנהיג פוליטי. אבל כרגע, ככל הידוע, לא מתקיים סכסוך מזוין בין ישראל ללבנון או לחיזבאללה שבמסגרתו יכול לחול הכלל של דיני המלחמה המאפשר להרוג לוחמים). אינני רוצה לעסוק גם בפן הרציונאלי או האסטרטגי שלה. (איזו תועלת בדיוק יביא "חיסולו" של נסראללה? האמנם עוד לא למדו בישראל שהריגת מנהיג איננה פותרת דבר? כמה מייאש). אלא בזמזום הבלתי פוסק הזה של שרי הממשלה. "לחסל". לכך שהתרגלנו לפועל הזה, שנראה מתאים למקצוע ההדברה, כדי להתייחס להריגתם של אנשים. לא סתם לימדונו חלק מהשרים שהוא לא בן אדם. דה-הומאניזציה היא שלב הכרחי כדי להרגיל את התודעה למעשים שלא ייעשו. נסראללה הוא אויב אכזר, שאינו בוחל באמצעים. אבל אינני בטוחה שטוב יוצא מאימוץ אמות המידה של האויב. ומהממשלה שלי אני רשאית לצפות (האמנם?) לאיזה שהוא אופק מעבר למנטרת החיסול. המדבירים בע"מ.

ומכירת חיסול

אפשר אולי להצדיק את כריכת הנושא הבא באותה רשימה בכך ש"אירוח" כנס הרצליה במשכן הכנסת הוא שלב נוסף בחיסול הדיון הציבורי בישראל. מכירת חיסול. נכתב רבות על השערורייה הזאת. בתחילה נהפך כנס הרצליה לבימה של הנאומים השנתיים של ראשי הממשלה, במקום שיעשו זאת בפני נציגי העם שבחר אותם. עכשיו הכנסת פשוט מארחת את הכנס הזה של מכללה פרטית, אחת מני רבות, במשכנה. נקודה אחת שלא הובלטה די, לטעמי, היא שיו"ר הכנסת שהתעקשה לקיים את הכנס במשכן למרות הביקורת הציבורית היא בוגרת של המרכז הבינתחומי בהרצליה, המארגן את הכנס.

אז בסיבוב הנוכחי של הקרב בין שני הגיסים על סדר-היום הלאומי, שוויון. האחד בכנס קיסריה והשני בכנס הרצליה. האחד "עוזר לחברי הכנסת לקבל החלטות" באמצעות גורמים מממנים בעלי אינטרסים לא ידועים (או כן). השני מתארח בכנסת, סליחה, בסלון של בעלי ההון. ואליך רצון, סליחה, איציק, בטריבונה.

Read Full Post »

סרטו של ספילברג ומדיניות החיסולים של ישראל

'מינכן', סרטו המדובר של ספילברג על מבצע החיסול הנרחב של מתכנני טבח מינכן ובכירי "ספטמבר השחור" בידי המוסד, עלה כאן לאקרנים במוצ"ש. ביום ראשון בצהריים הלכנו לראות אותו בבית הקולנוע ב-Harvard Square. מדובר בנושא מרתק, המעלה שאלות קשות. ספילברג יצר ממנו, באופן לא מפתיע מדי, שעתיים ושלושת-רבעי השעה של גרסה הוליוודית פלקטית, סטריאוטיפית ולא-אמינה ביותר, הנגועה בלא מעט קיטש. מי שראה בזמנו את הסדרה התיעודית שהפיקו על הנושא, אומר גם כי אין בסרט שום חידוש. לאלה המבקשים ביקורת סרטים: תחסכו לעצמכם. אך לא לשם כך התכנסנו כאן.

הסרט מצהיר כי הוא מסתמך על ארועים שקרו. מעניין לבחון דרך האספקלריה שלו את מדיניות החיסולים של ישראל. מדיניות שנהפכה בשנים האחרונות מנשק חריג, שלא מודים בקיומו, לכלי שגרתי שמצהירים על השימוש בו (ועל הפסקות מתודיות בשימוש בו) מדי שני וחמישי. לא ברור אם מדיניות החיסולים של ישראל התחילה שם או עוד לפני כן, במצוד אחר פושעים נאציים. אם לשפוט על-פי התמונה שמציג הסרט, בכל הזהירות המתבקשת מהסתמכות על גרסה הוליוודית, מצטיירים שני הבדלים עיקריים בין מה שנעשה אז לבין מה שנעשה היום. ומעניין שאלו הם שני הבדלים בכיוונים מנוגדים.

חיסולי מינכן לא התיימרו להיות נשק מניעתי, שנועד למנוע פיגועים בעתיד, כמו שמוצגים "הסיכולים הממוקדים" דהיום על-ידי צה"ל ובעיקר דובריו ומצדיקיו. לחיסולי מינכן היתה מטרה אחת: נקמה. היא מוצגת כך במפורש מפיה של ראש-הממשלה דאז גולדה ("איזה חוק מגן על האנשים האלה?") מאיר. השאלה האם אפשר לעצור את האנשים האלו ולהביאם למשפט עולה בסרט מאוחר מאד ובאופן קלוש, כשהספקות מתחילים לכרסם במבצעים. יש, כמובן, הבדלים נוספים בין חיסולי מינכן לאלו הנוכחיים גם מבחינה זו. הבדלים הנוגעים למשטר המשפטי שחל בשטח והחובות השונות שהוא אוכף על המדינה המבצעת; והבדלים מבחינת יכולתה של המדינה "המארחת" את הטרוריסטים לעצור אותם ולהעמידם לדין על-פי בקשת המדינה הנפגעת. גם הדוגמא של העמדת אייכמן לדין, המוזכרת בפי הגיבור, היתה כרוכה בחטיפתו ממדינה זרה, ובכך בהפרת המשפט הבינלאומי. העמדה לדין איננה תמיד ובהכרח פתרון פשוט או מעשי.

יש הבדל מכריע בין פעולת נקם לבין פעולה מניעתית. אחד הדברים המשותפים לשתיהן היא הבעייתיות של התשתית הראייתית. האם הציגו לך ראיות בדבר מעורבותם של אלו שאנו רודפים אחריהם? שואל אחד הסוכנים את הגיבור; שאלה שהוא עצמו נזכר להטיח בפני מפעילו במוסד רק בסיום הסרט, כשהספקות והחרדות מתחילים לשבש את חייו. ומהן הראיות שיש בידי הצבא היום לפני "סיכול ממוקד"? וכיצד אפשר לסמוך על מהימנותן ודיוקן? כלום לא למדנו מאומה, מאז הימים ההם, על התרבות הדגנרטיבית של ה"סמוך" ופירות הביאושים שלה? גם הסבורים כי ניתן להצדיק את המדיניות הזאת כשלעצמה צריכים לתת דעתם, ותשובה סבירה, לשאלות האם יש אפשרות לבסס את התשתית הראייתית הנדרשת; עד כמה מסוכן לאפשר מדיניות חריגה כל-כך; וכמה מהר זו נהפכת לקארט בלאנש למנהיגים ולכוחות הביטחון לעשות כרצונם, ללא מגבלה וללא פיקוח.
ברמת ההצהרה ישראל איננה מציגה כיום את מדיניותה כנקם אלא כמניעה. זוהי הצהרה שעדיין דורשת הוכחה. העובדה שכל הפרטים חסויים מקלה מאד על מתן הצהרות ברוח זו, אך כל עוד אין לה ביסוס מומלץ לשמור על רמה נאותה של ספקנות בריאה.

אינני יודעת עד כמה הסרט (המתבסס על ספר) נאמן לעובדות, אך לפחות על פי גרסתו נראה כי בנקודה השנייה חלה נסיגה ברורה, בולטת ומדאיגה במדיניותה של ישראל. הסרט מציג כמה אפיזודות שבהן לא בוצע חיסול, או שוּנה מהלך הפעולה, בשל נוכחותם של אזרחים חפים מפשע, בעיקר בני משפחה, במקום. גם אם זה נכון (והיו מקרים שבהם נהרגו גם אז בני משפחה), זה לא אומר שזאת היתה הנחיה מגבוה; יתכן שזו היתה בחירה של המבצעים במקום. מה שדי ברור הוא שכיום אין לרגישות הזו זכר ושריד אצל קובעי המדיניות. פגיעה בעוברי אורח תמימים נחשבת ל"נזק משני" של הפעולה. לכל היותר מנסים למזער אותה, אבל היא ממש לא מהווה גורם קובע בהחלטות. אולי הביטוי ה"פואטי" ביותר לתפיסה הזאת היתה בהתבטאותו המפורסמת של הרמטכ"ל דהיום, דן חלוץ, על מכה קטנה בכנף האווירון שהוא חש כשהוא משחרר את הפצצה מעל היעד. בתצהיר מאוחר שלו לבג"צ אמר חלוץ שהעובדה שבחיסול שחאדה נהרגו אזרחים לא מעורבים וילדים חפים מפשע, מעציבה מאד. מעציבה, אבל לא מהווה גורם בשיקול לגבי המדיניות. כמה חפים מפשע צריכים להיהרג כדי שזה ייפסק מלהיחשב ל"נזק משני"? הסרט לא מגיע עד פרשת לילהאמר, שבה הרגו הסוכנים מלצר תמים שחשבו בטעות לעלי חסן סלאמה, אחד היעדים המרכזיים המוזכרים בסרט. בשל הכישלון הוקפא אז לזמן מה מבצע החיסול. סלאמה חוסל לבסוף ב-1979.
טעות בזיהוי, טעות בהערכה המודיעינית לגבי הרקורד של היעד והריגתם של אזרחים תמימים בפעולה – כולן שאלות שצריכות להישאל מעבר לשאלת ההצדקה או אי-ההצדקה של הפעולה עצמה בנסיבות מסוימות. אחר-כך באות שאלות מסדר שני, עד כמה ניתן להפוך מקרים כאלו למדיניות.

דבר אחד משותף למדיניות של אז ולזו של היום. גולדה מאיר החליטה על חיסולי מינכן כדרכה. מבלי להקדיש רגע מחשבה לתוצאות המסתברות של מדיניותה. כאז כן היום.

עוד בנושא:
איך בוחנים כלל

Read Full Post »

לפני מה שנראה כנצח כמעט, "חיסולים" נעשו בסתר, על-ידי יחידות המסתערבים, והוכחשו. שיטות הפעולה האלו נחשפו לראשונה בכתבתו של מוטי קירשנבאום ב'יומן' בערוץ הראשון. ב-1992 פירסם בצלם דוח על פעילות היחידות המיוחדות בשטחים שבו התריע, בין השאר, ששיטות הפעולה שלהן אינן עומדות במבחן החוק. החיילים נכנסים ללב אוכלוסייה עוינת כשהם מוסווים כאזרחים חמושים בנשק חם. בכך  הם יוצרים סיכון גבוה להיחשף, מה שיעמיד את חייהם בסכנה ויחייב אותם להשתמש בנשק. הטיעון של הגנה עצמית הוא בעייתי כאשר אדם מכניס עצמו במודע ובמכוּון לסכנת חיים.

יובלות עברו מאז. לאט לאט התרגלה דעת הקהל בישראל לשיטות האלו. הן עדיין נעשו במשורה, בהפתעה ואפופות בשתיקה כבדה. בימיו של אהוד ברק כראש-הממשלה, חיסולים נהפכו באופן רשמי למדיניות שמכריזים עליה ברבים. מרגע שהתחילו לבצע אותם מהאוויר, השתנה מאד היחס בין הסיכון לכוחות צה"ל לבין הסיכון לחפים מפשע שנמצאים במקרה בסביבה.
"חיסולים" (או "סיכולים ממוקדים" בלשונו המכובסת של הצבא) כאמצעי למלחמה בטרור מציבים בעיות מוסריות ומשפטיות מורכבות. אבל כיום איש איננו מסתיר ואיש איננו מכחיש. ראשי הצבא מודיעים כי יורשי יאסין, עראפת ונסראללה, כולם "על הכוונת"; עיתוני השבוע יצאו בכותרות צעקניות, מלוּות בתמונותיהם של הבאים בתור. תגידו, השתגעתם שם לגמרי? (התשובה היא כן).

דרושה בדחיפות: גננת

וכבר נכתב ודובר על כך שהשינוי ב"מאזן האימה" בין ישראל לחמאס (איפה הגננת שתציל אותנו?) לא יסכן את חייהם של המנהיגים שמחליטים על מדיניות האיוולת הזאת. הם רק קיבלו תוספת אבטחה. (שפשפתי את עיני מול הטלוויזיה, השבוע: רמטכ"ל מלוּוה במאבטחים?) הנוסעים באוטובוסים, העורכים קניות בשווקים ובקניונים לקראת החג, הם שימשיכו להיהרג, במגה-פיגוע או ב"סתם" פיגוע, שאין איש השואל האם יתרחש אלא רק מתי.
ואולי לא צריך גננת אלא רופאה, שתיישם את העיקרון הראשון במקצוע שלה: קודם כל אל תזיקי. הרי גם ללא דיונים מלומדים, מן הבחינה התועלתנית גרידא של ביטחון אזרחי ישראל, מה שעשיתם השבוע הוא נזק אדיר. אתם שם למעלה: הפסיקו לשחק בחיינו.

Read Full Post »

אתמול אחה"צ הלכתי לכנס על מדיניות החיסולים שארגנה תנועת שחר. עוד לפני שנכנסים לעובי הקורה, השאלה איך לכנות את המדיניות הזאת היא בעייתית: חיסולים? "סיכול ממוקד"? התנקשויות?

לעצם העניין, היה מאכזב. מלבד אחד הדוברים, שניתח את הנושא מהיבטיו המשפטיים, הדיון היה רצוף באמירות לא-מבוססות, פופוליסטיות ופשטניות ובהשוואות היסטוריות לא-ענייניות.
סוגיית ההתנקשויות כאמצעי למלחמה בטרור מעלה היבטים מוסריים, משפטיים, מדיניים ותועלתניים סבוכים, שלא ניתן לפטור בסיסמאות.

מעבר לזה, סבל הערב משתי חולשות עיקריות. ראשית, לא הובא אף דובר שיציג עמדה מנומקת המצדיקה את השימוש באמצעי זה. קודם כל כדי לעשות את הדיון ליותר מעניין, שלא לדבר על "מאוזן". שנית, לא ניתנה אפשרות לשאלות ולתשובות מהקהל, טעות חמורה כשמדובר בכנס שפתוח לציבור.

כנראה שאי-אפשר לְצַפּוֹת מתנועה פוליטית שתנהל דיון רציני במשהו, אפילו אם בראשה עומד יוסי ביילין. חבל.

ולמה אי-אפשר להגיב כאן?

Read Full Post »