קרוא וכתוב

שנים רבות, עד שהייתי ממש מבוגרת, פירשתי בטעות גמורה את ארבע הקושיות של ליל הסדר. פירוש המשותף להרבה אנשים, למיטב ידיעתי, ושהלחן ואופן השירה של הטקסט מחזקים אותו. כך, סברתי שהקושייה היא “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”?, שהיא נשאלת ארבע פעמים, וכל פעם מקבלת תשובה אחרת. בעצם ארבע תשובות יותר מארבע קושיות. פעם אחת: “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה. הלילה הזה כולו מצה”. פעם שנייה: “הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. הלילה הזה מרור”. פעם שלישית: “שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. הלילה הזה שתי פעמים”. ופעם רביעית: “שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין. הלילה הזה כולנו מסובין”.

אהה, לא! כל הטקסט לעיל הוא הוא הקושיות. ארבע במספר, אכן. כך:

המשך…

Read Full Post »

זאת לא תהיה ביקורת על ספרו של פראנזן חירות. אפילו לא סקירה. אלא כמה הערות. חמש. ובכן:
חמש הערות על חירות

1. ההערה הראשונה היא פשוט: רוצו לקרוא. במיוחד המהססים לנוכח עוביו של הספר. כן, 624 עמודים. וטוב שכך, כי נהניתי מכל אחד מהם.

2. פראנזן יודע לכתוב. לא יעזור. הוא כמעט להטוטן מבחינה זאת. הוא יודע להחזיק סיפור; הוא יודע לתת לו נפח ותנופה; הוא יודע לרדת לפרטים בלי לטרחן (כמעט); הוא יודע להציג תמונה גדולה בלי להיהפך לאבסטרקטי; והוא יודע שבסופו של דבר דמויותיו וסיפורן הן העיקר, מעבר לכל תימה מופשטת של בעיות החברה והזמן.

3. בעיני חולשתו העיקרית של הספר היא שהתמורה (או התמורות) שעוברות הדמויות המרכזיות, בעיקר פטי, הגיבורה הנשית, אך גם בן-זוגה וולטר – לא מנומקות דיין. אבל יש קוראים שחלקו עלי.

4. התיקונים, כנראה, הוא ספר יותר טוב. אבל פראנזן נותן לעצמו פייט הגון מאוד, וזה לא פשוט אחרי ספר כזה. בתיקונים היתה לפראנזן אמירה נוקבת על המשפחה האמריקאית המתפוררת ודרכה על החברה. גם כאן המשפחה הזאת – האומללה בדרכה המיוחדת ממש ככל המשפחות – היא המרכז, המוקד. אבל חירות הוא ספר פוליטי יותר, קומי יותר (עד כדי כך משעשע לעיתים, שלא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם בעת הקריאה). נדמה לי – קראתי את התיקונים מזמן – שרחב יריעה יותר, מפוזר יותר ומרשה לעצמו יתר חירות… פראנזן מנפק מוצר מאוד לא פוליטיקלי-קורקט, וזה חלק גדול מקסמו. הוא מתעב את הימין, אבל מלגלג בעוקצנות על השמאל. והוא עושה זאת תוך שהוא לוכד בוירטואוזיות את כל הניואנסים, המילוליים והאחרים. הימין הוא התגלמות הרוע הפוליטי: מחרחר מלחמה, הורס את הסביבה, מוּנע מתאוות רווח טהורה. אבל השמאל צבוע. אם לא אדיוטי. וצביעותו מאוסה.

5. אם יש לספר נושא, ואם הנושא הוא "איך להיות אדם טוב?" – פראנזן לא נותן לנו ממש תשובה. זאת שאלה שנמשיך להתחבט בה, ממש כמו בחיים. מה שברור הוא ש"נעשו טעויות", כשם היומן שכותבת פטי, שהיה גם החלק שדיבר אל לבי ביותר בספר. שחלק מהחופש שלנו הוא לעשות טעויות. (אישית, הייתי מתרגמת Freedom ל'חופש' ולא ל'חירות'). אבל גם שאפשר לתקן. אפרופו (ה)תיקונים.

חירות, מאת ג'ונתן פראנזן. מאנגלית: עפרה אביגד. עם עובד 2012, 624 עמ'

Jonathan Franzen, Freedom

Read Full Post »

איזו חירות? אנחנו הרי משועבדים, כל אחת בדרכה. ומה עם כל האחרים שאנחנו משעבדים?
הטעות באמירות האלה, ששמעתי וקראתי לא אחת בימים האחרונים, היא בהנחה שאנחנו חוגגים חירות.   ובכן, לא. אנחנו מציינים את תחילתו של תהליך של יציאה לחירות; כל אחת ויציאת מצרים שלה. את המאמץ להיות חופשיים. לא רק במובן של השתחררות מ… אלא גם להיות חופשיים ל…, כהבחנתו של ברלין. לברוא את עצמנו מחדש. וזהו מאמץ גדול, שלעולם איננו מסתיים. אריך פרום כתב על המנוס מחופש, ובאסקפיזם הזה ניתן לפגוש בכל מקום שאליו נפנה את ראשנו. אנו נדרשים כאן לסוג של התגברות עצמית. ואל הארץ הזאת תגיע דרך המדבר.

”עבדים היינו” איננו רק ציון של זיכרון אלא התחייבות לא להיות עוד עבדים ולמגר את העבדות על צורותיה. גם המשעבד, המנצל והמדכא אחרים לא יכול להיות חופשי בעצמו. המחויבות שלנו כלפי האחרים – הגֵרים בארצנו, הנכבשים על-ידנו – גדולה עוד יותר. “הבא עבדים לכנען, וכנען תהפוך עד מהרה למצרים שנייה”, כותב מייקל וולצר בספרו ‘יציאת מצרים כמהפכה’.

חירות איננה היעדר מגבלות, ודאי לא היעדר מחויבות. היא מושגת דווקא בשלן ובמסגרתן. היא גם מסוג המטרות שלעולם לא תושג במלואה. המאמץ להיות חופשיים הוא מאמץ תמידי. כל זמן הוא טוב להתחייב לו ופסח – טוב במיוחד.

איפה אתם בסגר?
אקסודוס
עבדות, חירות והבטחה

התמונות: מהגינה, ש(חג)האביב פרץ אליה. חג שמח.

Read Full Post »

פוסט (פרה) עצמאות

שיר ידוע ונפלא של ג’ניס ג’ופלין קובע שחופש אינו אלא מִלה אחרת לכך שלא נותר דבר לאבדו.
זאת לבטח הגדרה אפשרית, אף כי מאד חד-ממדית. היא תופסת רק היבט צר אחד של היות חופשי. חירות היא לבטח מושג מורכב הרבה יותר. תלי תילים נכתבו עליו.

אבל לחוסר תלות – במִלה אחרת עצמאות – אולי זה מתאים יותר. כשאני תלויה במישהו או במשהו לצורך דבר-מה שאני חפצה בו,  שאני עושה או שיש לי, הרי החשש לאבדו, או להפסיד את מה שאני מרוויחה, או יכולה להרוויח מהתלות הזאת – מדריך את מעשי. אז אולי חוסר תלות משמעו שאין לי דבר לאבד. האם המשמעות היא שאין לי יותר דבר? או שאולי אני נמצאת במצב שבו אני לא חוששת לאבד? אין זהות בין השניים.

אבל כל ההגיג הזה כרגע מכוון למשהו הרבה יותר מצומצם. והוא החירות – או חוסר התלות – שמעניקה הכתיבה בבלוג הזה (כדוגמא).

תכתובת בנושא היעדרן של נשים מכנסים אקדמיים, או תת-ייצוג שלהן בהם, הביאה לפני זמן מה פרופסור אחד לכתוב לי שהיתרון של להיות בגמלאות זה שהוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה, בלי להתחשב בשיקולים של תקינות פוליטית. ואני חשבתי לעצמי: הא. זה גם היתרון של לא להיות על tenure track. כי כאלה שנמצאות על המסלול הזה לפעמים כותבות לי בפרטי על ההזדהות עם מה שכתבתי אבל שהן לא יכולות לצאת בפומבי, כי זה כנס שמתקיים בפקולטה שלהן וכו’. להיעדר הצורך לשקול את השיקולים האלה – או במקרים אחרים להחלטה המודעת לא לשקול אותם – יש מחיר עצום, כמובן. אבל הבה לא נזלזל גם ברווח. של חוסר התלות. של העצמאות.

גם היכולת שלי לבקר באופן עקבי את התקשורת, למשל (בכלל ועיתון אחד בפרט – שמעצבנת לאחרונה כמה מגיבים) – קשורה לכך שאני באה בידיים נקיות. עד היום תמיד פרסמו את מה שכתבתי, ואפילו מהר. מעולם לא נדחיתי על-ידי העורך המהולל של המדור לתרבות וספרות, וממקומות אחרים אפילו פנו אלי לעיתים שאכתוב. גם אין לי תכניות לעתיד, המכתיבות על מה אכתוב ולא פחות מכך על מה לא. ידוע שלבקר את התקשורת זה עסק שאנשים לא כל-כך אוהבים לעשות. גם אם איננו פוליטיקאים או אנשי עסקים, כולנו יכולים למצוא את עצמנו נזקקים לה.

כשלעצמי, מעולם זה לא היה שיקול בשבילי לכתוב או לא לכתוב דבר-מה. כמו שבעניינים ובהקשרים אחרים אין זה השיקול שמדריך אותו לומר דבר-מה או להימנע מלהגיד אותו, אם אני חושבת שעליו להיאמר.

כן, לחוסר התלות הזה יש מחיר אישי. כבר שילמתי אותו במטבע קשה בעבר, בגלל דברים שכתבתי (הידעתם שאפילו כתיבת ביקורות ספרים עלולה להיות עניין מסוכן מבחינה תעסוקתית?…) אם הייתי מחפשת עבודה היום ברור לי היכן לא הייתי מוצאת אותה. וזה הרבה יותר ממקום אחד. מי אמר שעצמאות זה עסק קל? רק שיש לה גם יתרונות. והם עצומים לא פחות. לא אומר שמעולם לא איבדתי דבר. רק, לפחות בהיותי מי שאני,.אומר שזה היה שווה.

ג’ניס ג’ופלין. היא עצמה, כידוע, היתה תלויה מאד. וכלל לא חופשייה. אבל להרגיש טוב, כך היא שרה, היה לה קל. וזה בטח קשור:

Read Full Post »

עבדים היינו –

לא מקורי במיוחד לגייס את חג החירות לעניין מבקשי המקלט המגיעים אלינו בשנים האחרונות דרך מצרים. יציאת מצרים משלהם. עם כל ההבדלים, כמובן.
הפעם אני רוצה להתייחס אל צד אחר של העניין, הקשור אף הוא לחירות ולחג החירות, אבל ליציאת מצרים שלנו. כמעט מדי פסח אני מזכירה כאן את 'יציאת מצרים כמהפכה' של מייקל וולצר, ואת הפרשנות הפוליטית הנפלאה שהוא מביא לסיפור ההיסטורי הזה. בסיומה של יציאת מצרים, אומר לנו וולצר, נהפך עם ישראל מערב רב של עבדים לאומה המאוחדת בשותפות מרצון, באמנה חברתית, תחת שלטונה של חוקה. בפסח לפני שלוש שנים כתבתי קצת על הקשר בין חוק לחירות. שעיקרו חירות מתוך הסכמה חופשית, התחייבות מרצון. החירות המדינית מושגת באמנה החברתית שבה מתחייבים בני ישראל לחיות על-פי כללי התנהגות משותפים וליטול אחריות למעשיהם. רק אז הם נהפכים מעבדים לבני-חורין.

– עתה בני חורין?

בישראל היום אין מנגנון עצמאי המטפל במבקשי מקלט המגיעים לארץ, בודק וקובע האם להעניק להם מעמד של פליטים אם לאו. אנו סמוכים בעניין זה על שולחנו של האו"ם והמנגנון הקיים כאן הוא שלוחה של נציבות האו"ם לפליטים בג'נבה. שלוחה כזאת מתאימה למדינות מתפתחות. היא ממילא גם לא עומדת בעומס המוטל עליה בשלוש השנים האחרונות. בסדנה בינלאומית שהתקיימה באוניברסיטת ת"א לפני כשבועיים, דובר על כך כי הגיע הזמן שישראל תמסד מנגנון עצמאי משלה. מנגנון כזה אין פירושו שכל מבקש מקלט מקבל מעמד של פליט. דווקא כדי לבדוק את טענותיה של המדינה כי רוב האנשים שבהם מדובר אינם פליטים (אלא מהגרי עבודה), חיוני להקים מנגנון כזה. התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל על-פי אמנת הפליטים דורשות כי היא לא תחזיר פליט למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. קיימות גם עילות נוספות, רחבות מאלה המצוינות באמנת הפליטים, המבססים לעיתים חובה של המדינה לא לגרש אדם (אם נשקפת לו סכנת עינויים, לדוגמא, או על בסיס הומניטרי אחר). כן, זה דורש הקצאת משאבים וכוח-אדם. אחד ממחירי החירות. העמידה ברשות עצמנו. אין זה אומר שכל מי שמגיע לשטח המדינה זכאי להישאר בה. גם מי שמקבל מעמד של פליט איננו קונה בה בהכרח מעמד של קבע. אבל כדי לבדוק האם ניתן להחזיר אדם למקום שממנו בא – יש למסד מנגנון כזה, וזה מה שישראל מתחמקת ממנו בעקביות. יש לזכור גם הקשיים שבהם אנו נתקלים כאן אינם ייחודיים, וכמעט כל מדינה חווה אותם.
ממה שנאמר בסדנה אולי הכי חשוב לזכור הוא, כי לא מבקשי המקלט נוגסים בריבונותה של מדינת ישראל (או של כל מדינה אחרת) לקבוע מי יבוא בשטחה ומי יראנה מנגד. זוהי אמנת הפליטים שעושה זאת. וישראל הסכימה לחתום עליה מרצונה. היא חתמה כמדינה ריבונית, עצמאית, מתוך חירות מדינית. שצריך לקיים אותה. גם את החתימה וגם את החירות המדינית. אחרי הכול, מזכיר לנו וולצר, "הבא עבדים לכנען, וכנען תהפוך עד מהרה למצרים שנייה".

היום אתם יוצאים

ישראל גם מייצאת מבקשי מקלט, לא רק מקבלת. בין 2006-1990 קיבלו 1,461 ישראלים מעמד של פליטים בקנדה. בעיקר בקוויבק. ברוב המקרים מדובר בעולי חוק השבות שאינם יהודים, שטענתם בדבר אפליה בישראל על רקע דתי הקימה להם, לדעת הטריבונל העצמאי המופקד על הנושא, מעמד של פליט (!). את המידע המעניין הזה קיבלתי בכנס על הגירה בישראל ובקנדה שהתקיים במרכז האקדמי רופין. מיד התעורר שם ויכוח עד כמה טריבונל זה אכן "עצמאי", שכן חבריו ממונים על-ידי הממשלה, ועד כמה החלטותיו מוגבלות להענקת מעמד של פליט אך ורק על-פי האמנה או גם לעילות הומניטריות נוספות שאינן מנויות בה. ויכוח שמעיד, כנראה, על האופי הפוליטי בחלקו, לפחות, של ההחלטות.

– ושפחות נשארנו

הקריקטורה בהארץ אתמול לא מעלה אפילו חיוך מר. החלוקה המגדרית במשפחה ברורה: האשה טורחת אצל התנור, טרודה ומזיעה. הגבר מסתפק בזירוזה כשהוא צופה מהחלון ורואה את האורחים המתקרבים. אבל הכי מדכא זה הדור השני. בעוד שהילדה עוזרת לערוך את השולחן, הילד… משחק על המחשב. ככה מונצחת חלוקת התפקידים המגדרית ועוברת הלאה. בכל דור ודור.
חג שמח ושפע חירות.

Read Full Post »

[פוסט פוסט פסח]

איכשהו נדמה לי שהשנה נחשפתי ליותר התבטאויות של אנשים שלא עושים סדר (פסח…) ומסבירים למה. חלקם יותר בחן, חלקם, כהרגלם – בגסות רוח. אני מבינה אותם מאד. למען האמת, שנים רבות לא עשיתי סדר מאותן סיבות. המשפחתיות החונקת; התחושה שזה לא מדבר אלי; הרצון לבעוט בכל מה שעושים רק כי "צריך" (או הבן-דוד היותר גרוע שלו, כי "כולם עושים"). בקיצור, כי זה מעיק. מצד שני, לא ברור למה מי שבאמת הופך את הסדר לערב רגיל, כמו שעשיתי כ-16 שנים ואולי עוד אחזור לעשות – צריך לנפנף בזה. (טוב, אולי למטרות הסברתיות…).

אבל נתקלתי גם בכאלו שהתיעוב שהם רוחשים לפסח לא נובע מכך שזהו הכיעור המשפחתי בהתגלמותו בעיניהם, אלא מכך שהם מרגישים שלא מובן להם על מה מדברים שם ומה רוצים מהם. זה דווקא נראה לי חבל. כי אם כבר עושים סדר – בין אם כי רוצים בין אם כי מתפשרים – כדאי להבין ועוד יותר כדאי לצקת בו משמעות. כמו כל דבר שעושים בחיים. בשלוש השנים האחרונות כן עשיתי סדר. בחברה שבה לא רק הסבירו לכל מי שלא הכיר מה המשמעות של כל מנהג, אלא התדיינו, התווכחו ובעיקר יצקו משמעות מודרנית ורלבנטית בטקסט העתיק. זה יכול להיעשות בצורות שונות. אפשר להוסיף טקסטים; אפשר לדלג על "שפוך חמתך" (כמו שעשינו); אפשר לכתוב טקסט מחודש. ההגדה הקיבוצית, לדוגמא, היא בעיני תרומה תרבותית נפלאה לתרבות הישראלית המתחדשת.

על מה מתדיינים בערב פסח? קחו את מושג החירות, למשל. התשובה לארבע הקושיות היא "עבדים היינו לפרעה במצרים". האופן השונה שבו מציינים את ליל הסדר ("מה נשתנה?") נועד לדאוג לכך שלא נשכח שהיינו עבדים. אפשר לפרש את "עבדים היינו עתה בני חורין" כהבעת משאלה או החלטה נחושה לעולם לא לשוב להיות עבדים. ואפשר גם לזכור עד כמה מושג החירות הוא דיאלקטי. עד כמה חירותנו איננה יכולה להיות מותנית בשיעבודם של אחרים. שהמנצל איננו יכול להיות חופשי; שהמדכא עם אחר איננו יכול להיות חופשי, שהשותקת מול העבדות המודרנית והסחר בבני-אדם איננה יכולה להיות חופשית. לא רק שהמדכא, המנצלת והמשעבד בעצמם אינם חופשים, בגלל תלותם בעבדיהם. אלא שכל עוד תופעות כאלו קיימות בעולם – אין בו חירות. ואנחנו, כידוע, צריכים לעשות תיקון…

רשימות פסח קודמות:
חירות, עבדות והבטחה
אקסודוס
איפה אתם בסגר?

Read Full Post »

פורסם בהארץ, 7.1.1996

אין ספק כי היבטים שונים בשאלת הפונדקאות מעלים שאלות מוסריות נוקבות, אך עצם הצדקתה המוסרית כהליך חברתי ממוסד נדחקת לשוליים, ולא במקרה.

הסדרת הפונדקאות עומדת על סדר היום של המחוקק הישראלי: הצעת החוק הממשלתית בעניין עברה קריאה ראשונה בכנסת והועברה אל ועדת העבודה והרווחה, להכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית. בצדק הושמעה ביקורת על ניסוחו של החוק, המעקר אותו למעשה מיעדיו. כך נראית הצעת חוק שאמורה לרצות את החוגים הדתיים מחד גיסא ולהבטיח קרדיט פוליטי מהיר לשר הבריאות עוד לפני הבחירות, מאידך גיסא. אך זו אינה השאלה שצריכה להישאל. השאלה המקדימה נוגעת לעצם האפשרות להצדיק פונדקאות.

התנגדות לפונדקאות איננה בון-טון בחברה הישראלית, המקדשת את ערכי המשפחה ורואה ברצון לילד רצון נעלה, המביס כמעט כל אינטרס נגדי. "הבה לי בנים ואים אין – מתה אנוכי", אומרת רחל ליעקב, בפסוק המצוטט בדעת המיעוט בפסק הדין בבג"ץ נחמני. ההתייחסות לחוסר היכולת להביא ילדים לעולם כאל מוות והשוואת העקרות למחלה ממארת, אינן נדירות בקרב הנשים שנלחמות על זכותן להביא ילד לעולם. האינטרס האנושי להביא ילדים לעולם צריך אכן לקבל תמיכה וכבוד ראויים. אך לא בלתי מוגבלים.

מי שתומך בפונדקאות כאמצעי למימוש מטרה נאצלת צריך לשאול את עצמו, לדוגמא, האם הוא מוכן כי החברה תתיר מכירת איברים? פונדקאות אינה אלא השכרת רחם, וההכרעה הנדרשת היא הכרעה ערכית – החוק אמנם אינו ממצה את הערכים המוסריים שלנו – לא כל מה שאינו אסור בחוק מומלץ מבחינה מוסרית, אך החוק מהווה נדבך חשוב ביצירת אקלים מוסרי. הוא משקף לנו את דמותנו המוסרית ומשמש כלי מרכזי בבנייתה בה בעת.

במשטרים הליברליים ביותר מוגבלת חירותו של הפרט על ידי האיסור למכור את עצמו לעבדות, שנתפסת כנלוזה מבחינה מוסרית. מי שמבקש להצדיק פונדקאות או זנות מטעמים של חירות הפרט צריך – כדי לשמור על עקביות – להתנגד לאיסור על עבדות. כי אם פונדקאות מותרת כדי להקל על סבלם של חשוכי הילדים, מדוע נתנגד לכך שמישהו ימכור עצמו לעבדות כדי לממן לבן משפחתו ניתוח יקר שיציל את חייו?

העניין אינן נשגבותה של המטרה אלא סימון הגבולות שיוטלו על הדרך למימושה. בעידוד אנשים למכור איברים להשכיר רחם או למכור שירותי מין במסווה של ליברליזם נאור, המתיר לכל אדם לעשות כרצונו, יש התעלמות ממורכבותה של המציאות האנושית, שדוחפת אנשים אלה לכך. חברה שבכלל מאפשרת את הברירה הזאת, בין עוני או מצוקה אחרת לבין מכירת הגוף, ומתעלמת מכך שזו אינה בחירה חופשית, רחוקה מלהיות נאורה. כפי שמדיניות כלכלית של "אי התערבות" היא התערבות בפועל לטובת החזקים, כך גם החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. שהשאלה איננה של חלוקת יתרונות, אלא של דיכוי ושליטה, ושל הבנייתם לתוך המציאות החברתית כך שאופני דיכוי הקשים ביותר ילבשו פנים של חירות דווקא.

ההתייחסות למכירת איברים או להשכרתם כאל מימוש חירות מבטאת פשיטת רגל מוסרית. דומה הדבר למאבק על זכותו של כל אדם לישון תחת הגשר: זכות זו נותרת כאפשרות מופשטת למנכ"לים של חברות ענק, אך מוחשית לחסרי הבית, בשבילם זו מציאות יום-יומית.

החברה מתערבת בהיבטים חשובים בחיי חבריה – למשל, היא אוכפת על היושבים במכונית לחגור גורת בטיחות – מכוחו של סולם ערכים שראוי לדבוק בו, בעיניה. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.

מצוקתם של חשוכי הילדים מובנת. אפשר למצות את הרצון לילדים בדרכים אחרות. ואם לא, יש להבין כי גם כשמדובר באינטרס אנושי נעלה, מוטלות מגבלות על אופני מימושו.

כל המאמרים

Read Full Post »