Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חמלה’

Henry Marsh, Do No Harm: Stories of Life, Death and Brain Surgery. Weidenfeld & Nicolson 2014, 289 pp.

DoNoHarmהנוירוכירורג הבריטי הנרי מארש כתב ספר המבוסס על הפרקטיקה שלו. סיפורי מקרים: 25 פרקים וקודה מסיימת. כל אחד מהפרקים נקרא על שם הבעיה הרפואית העומדת במרכזו, שבה הוא נקרא לטפל. שזורים בהם פה ושם גם סיפורים על נסיונו מהצד של החולים. דומני שהחריג היחיד לכותרות הפרקים הוא הפרק הנקרא היבריס (Hubris). מה שניתן לתרגם, מן היוונית, כ"יוהרה"; בפרט זו הנובעת מאי-ידיעת מקומו של האדם בעולם. זו כמובן אינה בעיה רפואית אלא אנושית, ובהקשר של הספר – בעייתו של הרופא ולא של החולה. 

המשך…

Read Full Post »

במאמרה ‘קיצור תולדות חוסר האנושיות: ביקור בבית חולים ישראלי’, מגוללת אווה אילוז סיפור מזעזע על רופאים ערלי לב וצוות רפואי אטום. מעבר לתאור של הכאב האישי יש מקום, ודאי עבור סוציולגית כפרופ’ אילוז, לפרספקטיבה המנסה לטעת ארועים כגון אלה בהקשר הרחב שלהם; אך אינני בטוחה שכל מסקנותיה הכלליות תקפות וכל הסבריה משכנעים.

המשך…

Read Full Post »

לפני שלוש שנים פחות חודש פתחתי בלוג פרטי. סגור לקוראים. קראתי לו ‘ולא כמטאפורה’. פראפרזה על ספרה המומלץ של סוזן סונטאג ‘המחלה כמטאפורה’. כותרת המשנה שלו היתה ‘מסע מחלה. משא מחלה.’ והוא נועד לעשות בדיוק את זה: לתעד וללוות את עצמי במחלה קשה שחליתי בה. ציטוט ששימש כמוטו מסוים של הבלוג היה משל איזק דינסן: "אפשר לשאת בכל הייסורים אם הופכים אותם לסיפור או מספרים על אודותיהם סיפור".

המשך…

Read Full Post »

אני מסכימה עם יאיר שלג ש”אין הרבה ביטויים מקוממים יותר מצירוף המלים ‘תסביך השואה’, אף שיש ממש בתופעות שהוא מתאר.” אכן, “מי שמבקש להתמודד עם מצבים אלה צריך לעשות זאת במרב הרגישות.”

לא עם ההמשך:

אין מדובר באמפתיה, כי גם מלה זו נגועה בהתנשאות של בעל דימוי עצמי מושלם, שממרום מעמדו ‘חש אמפתיה’ כלפי הפגום ממנו, אלא רגישות וסלחנות;

אמפתיה לחלוטין איננה נגועה “בהתנשאות של בעל דימוי עצמי מושלם” והאמפתיה איננה כלפי “הפגומים”. להיפך. אמפתיה מגיעה מהמקום האנושי, שהוא תמיד פגום. שרק מתוך שהוא רואה את פגמיו, או פשוט מאוד את כולו, רואה זאת גם אצל האחרת. ויכול בשל כך להזדהות אִתה. לשים עצמו בנעליה. שזאת משמעותה של אמפתיה.

אמפתיה מכינה את הדרך לתכונה האנושית הנעלה מכולן, החמלה. compassion. לא רחמים. לא מגבוה. להיפך. החמלה מתעוררת מהמקום הפגוע שבנו. מהמקום השרוט. מהמקום האנושי. מהיכולת לראות אותו אצל האחר, מהכוח לנחם. להיות עִם בסבל (passion).

כפי שמיטיבה לנסח פמה צ’ודרון בספרה ‘כשהדברים מתפרקים’:

יחס של חמלה מתחיל ונגמר ביחס של חמלה כלפי כל אותם חלקים לא רצויים של עצמנו, כל אותם פגמים, שאיננו רוצים לראותם אפילו.

חמלה היא לבוא מתוך הפצע. שלנו. לגעת בו ברכות. רק הוא מאפשר לנו לראות את פצעם של האחרים. להיות בו איתם ובשבילם. ואז לגעת גם בו ברכות. גם אם אין ניחומים ואין מילים. תמיד קיים המגע. תמיד תהיה לנו החמלה. אפשרות של חסד אנושי.

בסליחה ובחסד

 

Read Full Post »