Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חרדים’

מוזיאון ישראל הבהיר כי הכותרות מוגזמות. בפועל הוא פשוט ממשיך במדיניותו הרגילה לאפשר לקבוצות פרטיות סיורים מחוץ לשעות הפתיחה הרגילות. המוזיאון אינו בודק בציציות הקבוצות האלה.

ואני חשבתי שמדובר במוזיאון ולא במכבסה (למילים).

משיחה שערכו פעילי 'ירושלים חופשית' עם המוזיאון עולה באופן חד-משמעי כי המוזיאון מאפשר סיור נפרד בשעה שבה הוא מתחייב שלא יהיו נשים (טפו) במתחם.
האם המוזיאון יאפשר סיורים נפרדים לקבוצות "לבנים" המבקשות לא לראות אתיופים בזמן סיורם? לקבוצות אשכנזים המבקשות שלא להתערבב עם מזרחים? לקבוצות יהודים המבקשות סיור בלי לחזות בערבים? האם גם את “ציציותיהן” של קבוצות כאלה הוא אינו בודק? למען האמת היה מי ששב ושאל את דוברת המוזיאון את השאלה הזאת, אחרי שהתקבלה ממנה התשובה על "אי בדיקת הציציות" של קבוצות פרטיות. אבל לזה הוא כבר לא קיבל תשובה.

המשך…

Read Full Post »

יתכן שיש משהו חיובי בכך שהמציאות מזמנת לנו את ההקצנה בין חלק מהציבור החרדי לבין מנגנוני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. כתזכורת, לנוטים לשכוח או להשכיח, שתהא אשר תהא המחלוקת בדבר המתח בין ‘יהודית’ בפרשנות לאומית-תרבותית לבין ‘דמוקרטית’ – פרשנות אחת ל’יהודית’ איננה עולה בקנה אחד עם ‘דמוקרטית’. והיא הפרשנות הדתית למדינה יהודית. הסיסמה “מדינת הלכה – הלכה המדינה” היא כמובן חביבה מאד בתור סטיקר שפעם חילקו. אבל האמת מרה.

המשך…

Read Full Post »

מזה שנים אחדות שאני סבורה שכתב העת ארץ אחרת הוא מהטובים והמעניינים הרואים כאן אור. רוב הגיליונות  של כתב-העת העוסק ב"ישראליות ויהדות", בעריכת במבי שלג, מוקדשים לנושא מרכזי אחד. מאמריו מגוונים, נבונים ומעוררי מחשבה. כותרתו של הגיליון האחרון היא 'כפיייה – בין רמות בית שמש לקאבול'. הוא עוסק בהקצנה בחברה החרדית וחוקר, כדוגמא עיקרית, את הטרור המופעל נגד אזרחים שלווים המתגוררים בשכונות רמות בית שמש, מצד גורמים חרדים קנאים ואלימים. המשך…

Read Full Post »

שתבער, ירושלים / פגיעה קלה וסיקור מביש / הניו-יורק טיימס נזכר, או: "מ.ש.ל."

שתבער, ירושלים

בכיר בעדה החרדית איים כי "ירושלים תבער" אם המשטרה תחקור את האברך המיוחס החשוד כי גרם למות בנו בן השלושה חודשים כשהתעלל בו למוות. גם האם השכולה יצאה להגנת אישה ואמרה כי לו היו ערבים, לא היו תוקפים אותם כך בתקשורת. בת משפחה אחרת האשימה את הרופאים כי לא הקדישו להם תשומת-לב בחדר המיון בשל היותם חרדים. על-פי הרב יצחק וייס, מדובר בעלילת דם, עלילת שקר וכזב ממש כעלילות הדם על יהודים לפני פסח. הרב וייס גם הורה לא לקבור את התינוק עד שלא ישוחרר אביו ממעצר לקראת החג. בינתיים הגיעו ל"פשרה" והתינוק נקבר. עוד אני כותבת, ומהומות פרצו, בדרישה לשחרר את האב העצור.
יש, לצערנו, המון פשעים מחרידים בעולם. קשה לי לדרג, אבל עוד יותר קשה לי לחשוב על משהו מזעזע יותר מאשר אלימות כלפי ילדך הרך וחסר הישע. לחשוב על חייו הקצרים והאומללים בעולם הזה, על התחושה של חוסר האונים אל מול מי שאמור להגן עליך יותר מכל. על-פי כתב האישום, הילד סבל מהתעללות מצד אביו מאז שהיה בן כמה שבועות. האב לא יכול היה לשאת את בכיו (ואולי גם לא את מוּמוֹ).  אבל כל זה מתגמד, כמובן, מול העובדה שמדובר ב"ייחעס". בן למשפחה מיוחסת בעדה. היכן שסוגרים דברים כאלו בפנים. בתרבות שבה אסור "למסור" לשלטון. חייו וגופו של עולל? כבוד המת? האם אלו מעניינים אותם בכלל?  הבה ונניח כי האב, שעדיין נהנה מחזקת החפות, הודה במה שלא ביצע וכי בנו רק נשמט מאחיזתו. עדיין, העובדה שעליה אין ויכוח היא כי תינוק מת. הרי גם את זה צריך לחקור.
לחברה שומרת חוק אסור להשלים עם איומים כאלו. את החקירה צריך לבצע ללא מורא. שתבער ירושלים. עם מי שיפריע לחקירה, עם מי שיגיב באלימות ועם מי שמסית לאלימות על-מנת למנוע חקירה – צריך למצות את הדין. הירתעות מכך היא הצעד הראשון במורד המדרון התלול מאד משלטון החוק לג'ונגל שבו כל דאלים גבר.
יש לומר גם כי למרות שהנסיבות היו שונות מאד, זאת איננה הקבוצה היחידה שמנהיגיה איימו במהומות אם תיערך חקירה. רק לפני כמה חודשים שמענו איומים דומים מפיהם של חברי כנסת, מנהיגים פוליטיים של הציבור הערבי בישראל. הם איימו במהומות אם המשטרה תחקור את הלינץ' שנערך במפגע בשפרעם. מהומות אמנם לא פרצו אז, אבל מצד שני גם לא ברור בדיוק איזו חקירה בוצעה. על תוצאותיה, בכל אופן, לא זכור לי ששמעתי. אשמח לעדכון.

פגיעה קלה וסיקור מביש

על הידיעה הזאת, שפורסמה באתר האינטרנט של הארץ ביום שלישי, צריך לשאול: איפה העורך/ת? הידיעה המקורית (השמורה אצלי במחשב שכן העדכונים מתחלפים באתר), סיפרה על תאונת דרכים קטלנית ברמת-אביב, שבה נהרגו אם ובנה בן ה-6. על-פי הדיווח, הנוהג ברכב הפוגע היה עו"ד דורי קלגסבלד, "מבכירי עורכי הדין בישראל". היה צריך לקרוא את הידיעה כמה פעמים כדי להבין מה קרה בתאונה, לאור הניסוח הפתלתל הבא: "אתמול סמוך לשעה 15:30 ג'יפ מסוג פולקסוואגן, נהוג בידי עורך הדין דורי קלגסבלד, נסע בדרך נמיר מצפון לדרום וככל הנראה לא הבחין בכלי הרכב שעמדו בצומת ברמזור אדום 50-70 מטר מצומת איינשטיין. הוא פגע קלות ברכב מסוג וולוו ולאחר מכן ברכב מסוג פיאט פונטו, שהיה נהוג בידי יבגניה וקלסר שהסיעה את בנה ארתור בן ה-6."  מה הבנתם מהתיאור "פגע בכלי הרכב שעמדו בצומת ברמזור אדום?". אה, כן. מה שאתם חושבים. ופגע כל-כך "קלות", עד שברכב הבא שנפגע ממנו (הפעם כבר בעוצמה) נהרגו אשה וילד.  אבל כל זה היווה בעדכון האינטרנט רק הקדמה לנושא העיקרי, שהוא עו"ד קלגסבלד הידוע (שייצג את שרון!), פועלו, קורות חייו, נושא הדוקטורט שלו וגם מי היה המנחה שלו לדוקטורט (משום מה הושמטה העובדה שהוא גם כתב בזמנו בהארץ).  הידיעה שנכנסה לעיתון המודפס כבר היתה מרוככת ולפחות הופרדה לשתי ידיעות משנה. אחת מהן עסקה בתאונה, בקצת יותר פירוט וגם נתנה תמונה של יבגניה וקלסר שנהרגה בתאונה. ידיעה נפרדת הוקדשה לפועלו של קלגסבלד.
ועכשיו מוכרחים לשאול את השאלה: לו היה הנהג הפוגע "סתם" אדם מן הישוב, גם אז היה הארץ בוחר לתאר את התאונה באותו אופן, ובאותן פרופורציות? שיהיה ברור: לא הייתי רוצה להיות במקומו של קלגסבלד, שגם נפצע בעצמו בתאונה. מה שקרה לו הוא בוודאי אחד הדברים הנוראים שיכולים לקרות לאדם, מלבד להיהרג בעצמו או לאבד אדם קרוב בתאונה כזאת. אבל לידיעת העורכים: סוג כזה של דיווח יכול אולי להיות נהוג בצהובונים. להתעניין בידוּען יותר מאשר במותם של בני-אדם זה נמוך, זה ירוד, זה דוחה. בשלוש מילים: בושה של סיקור.

הניו-יורק טיימס נזכר

במשך שבועות אני ממתינה לראות מתי יפרסם הניו-יורק טיימס ולו מִלה על פרשת "מחקרם" מעורר המחלוקת של וולט ומרשהיימר. עם כל יום שעבר גדלה התמיהה על השתיקה וההתעלמות ממה שעורר סערה בעולם האקדמי ולא רק בו, וקיבל ביטוי נרחב בכלי תקשורת אחרים כמו הבוסטון גלוב והוושינגטון פוסט, שלא לדבר על בלוגים. (ריכוז של קישורים לכיסוי התקשורתי של הפרשה אפשר למצוא כאן). קשה היה לתמוך בסברה כי ההתעלמות הזאת היא מקרית. ביני לבין עצמי תהיתי האם היא נובעת מכך שהניו-יורק טיימס בעצמו מואשם לא אחת בקרב חוגים מסוימים כשייך ללובי הישראלי; אותו לובי שוולט ומרשהיימר מאשימים בכך שהוא גורם לממשל האמריקני לפעול נגד האינטרסים האמריקנים. ביום רביעי זה סוף סוף קרה. הניו-יורק טיימס פירסם סיקור של הפרשה. במדור החינוך. הוא עצמו כותב על המחלוקת הגדולה שעורר המאמר ועל-כך שפורסמו בעיתונות "מאמרים רבים", אך שותק לגבי שתיקתו שלו. זאת, כמובן, לא השתיקה הראשונה מעוררת התמיהה של הניו-יורק טיימס.
בינתיים, וולט ומרשהיימר לא מגיבים לאותה חלק מהביקורת שנמתחה על המאמר שפירסמו שעשתה זאת באופן ענייני. ביקורת שהפריכה חלק גדול מטענותיהם והצביעה על שגיאות עובדתיות, על ארגומנטציה לקויה ועל ביסוס רופף. הם גם לא נענו לאתגר לקיים דיון פתוח ופומבי בשאלות האלו. הם מעדיפים רק לומר כי התגובות הן הוכחה נוספת לקיומו של אותו לובי שהם הצביעו עליו. "מ.ש.ל."

Read Full Post »

פורסם במעריב, 14.2.2003

משה גרילק, החרדים – מי אנחנו באמת?, סידרת 'הישראלים', כתר, 215 עמ'.

דומה, כי תוצאות הבחירות האחרונות, ובעיקר "תופעת שינוי" שנתגלתה בהן במלוא כוחה, מספקות טעם נוסף לקורא החילוני לקרוא בספר הדן בחרדת החרדים. הוא דן גם בחרדת החילונים מפני החרדים, אך לא פחות מכך בחרדתם של החרדים מפני החילוניות המאיימת על עולמם.

כותרת המשנה של הספר היא "מסמך אישי מתועד על עימות שנראה חסר פיתרון". אכן, אין זה מסמך אנתרופולוגי הפותח צוהר אל חברה בלתי-מוכרת, תוך אי-נקיטת עמדה ערכית ביחס לתרבותה. גרילק מודע היטב לנקודת הפתיחה הכואבת (לשני הצדדים) של הוויכוח ההיסטורי המתמשך שבתוכו הוא כותב. בהביאו לפני הקוראים החילונים את עולמם של החרדים, הוא בוחר במודע באפולוגטיקה מתנצחת.

אין זה ספר קל לקריאה לחילוני המצוי, שכן הוא מציב בפניו מראה בלתי מחמיאה וסודק את תדמיתו העצמית הנאורה. אך כיוון שפעמים רבות מדי מובילה זרות לפחד וזה מוביל לשינאה, יש לברך על כל ניסיון לעצור את התהליך.

במה שאפשר לכנות "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ישראל 2003", צובע גרילק בגוונים שונים את מה שנראה מבחוץ כגוש אחיד צבע (שחור, אין צורך לומר). הוא מבאר את הסתגרותה והתבדלותה של הגלקסיה הזאת, השומרת על יחודה, ובוחן כמה "מנטרות" המעצבות את יחסם של החילונים לחרדים, כמו טיפוח הבערות, הבטלה מן העבודה וההשתמטות מן הצבא.

עם זאת, במידה רבה המחבר עושה את מלאכתו קלה מדי. הוא טוען בצדק, כי המסתמכים על מקורות שונים מן היהדות על-מנת "להוכיח" כי היא שונאת זרים וכי היא גזענית – חוטאים לה, שכן כמעט מול כל ציטוט אפשר להביא ציטוט נגדי, שמבסס את העמדה ההפוכה. אכן, על יהדות צריך תמיד לדבר בלשון רבים ולא בלשון יחיד. יש בה עולם ומלואו, וכל אחד נוטל על-פי נטיית ליבו. אך גרילק עצמו, בבואו לטעון את כתב-ההגנה של הקהילה החרדית, בוחר להתעלם מעניינים מרכזיים ולהציג טיעוני-נגד חלקיים.

נושא כאוב, שנעדר מן הספר, בבחינת הס מלהזכיר, הוא מעמד האשה בזרם האורתודוקסי בכלל ובקהילה החרדית בפרט. במקרה זה, הטענה כי לא קיימת כפייה דתית היא בעייתית, בלשון המעטה. להוכחת טיעונו מביא גרילק דוגמה: ההלכה אינה מחייבת נישואין מצד אחד, ומן הצד השני המדינה מכירה בנישואין אזרחיים שמתקיימים בחו"ל. זו דוגמה בעייתית, בלשון המעטה. המונופול האורתודוקסי (על-פי חוק) על המעמד האישי הוא אחד התחומים הברורים, שבהם שוללת המדינה זכויות מאזרחיה.היא שוללת את זכותם להינשא, שכן רבים מהם אינם יכולים להינשא בגבולותיה, את החופש מדת של ה"כשירים", בכך שהיא מחייבת את מי שאינם מעוניינים בכך – להינשא בטקס דתי בניגוד למצפונם. האפשרות שלא להינשא אכן עומדת בפני כל אדם, אך לא רק שיש לעשות זאת מתוך בחירה ולא מאונס, אלא שזכאויות מסוימות עומדות לו לאדם רק כנשוי. גם את האי-אפשרות לנסוע בשבת מבטל גרילק כלאחר יד. לדבריו, אין בכך הגבלה לרוב החילונים. ומה יעשו אנשים שאין לפני ביתם מכונית (או שתיים) לנסוע בה בשבת?

נכון הוא, ש"הכפייה הדתית" היא, לעיתים, צל הרים ולא טענה עובדתית מבוססת. בין השאר, משום שבדיון הציבורי אודותיה מתערבבים שלושה נושאים נפרדים. ראשית, כאמור, כפיית אורח-חיים על הפרט, תוך פגיעה בלתי-מוצדקת בזכויותיו. שנית, שאלה חלוקתית של הקצבות. ושלישית – שאלת הפטורים.

השאלה השנייה, עניינה בסדרי-עדיפויות ציבוריים (במידה רבה כתוצאה מיחסי-כוחות ואינטרסים פוליטיים) אך גם במינהל תקין, שחייב להישמר במדינה דמוקרטית. כאשר טוען גרילק, כי ביקורתם של החרדים על בית המשפט העליון צריכה להישמע, אין לי מחלוקת עמו. אך כאשר הוא טוען, כי בית המשפט מתערב בתחומים שאין לו סמכות בהם על פי שום דין, אין זה מתיישב עם העובדה, שמדובר בעניינים שהמדינה מסדירה על פי חוקיה האזרחיים, ועל-כן מן ההכרח שיעמדו באמות-המידה שלהם. את החבל הזה אי אפשר לאחוז בשני קצותיו. היושר מחייב לתבוע את הפרדת הדת מן המדינה למען הדת, לא פחות מאשר למען המדינה.

שאלת הפטורים לובשת במדינת ישראל בעיקר את מדי הפטור משירות החובה בצבא, אך יש לראות, כי מדובר בבעיה רחבה יותר – של הצדקה למתן פטורים מחוקים כלליים לקבוצות (וליחידים) בשל אמונתם הדתית או תרבותם. זה נושא מרתק, שספרות ענפה נכתבה עליו בשנים האחרונות, מראיית אורח-חיים דתי כבחירה של היחיד, ועד ראיית הפטור כמרכיב מכונן בזהותו של אדם, אשר אין לדרוש ממנו, בצדק, להתפשר עליה.

יותר מכל, מתעלם גרילק מן הקושי הכאוב ביותר ביחסי חילונים-דתיים: התפיסה של ערבות או אחריות הדדית, שעל-פיה חוטאים הדתיים עצמם, אם אחרים אינם מקיימים מצוות כאשר בידם היא. כמעט בלתי-אפשרי עבור ליברל חילוני להבין זאת, ולקבל את האי-הפרדה בין רשות הפרט לרשות הכלל (ורשות הפרט של הזולת) אשר מובלעת בה. על אף כל זאת, כדאי לקרוא ב'החרדים: מי אנחנו באמת?', קריאה ביקורתית לשני הכיוונים. תרומתו העיקרית היא בהצצה שהוא מאפשר לעבר "אחר" זנוח (ושנוא) במיוחד בחברה הישראלית, ובשיבוץ אבן נוספת בפסיפס הישראלי המגוון.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »