Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘טכנולוגיה’

לפני כשנה, במרץ כמדומני, הצטרפתי ליוזמה של מניפסט השבת (Sabbath Manifesto) ליום התנתקות מהטכנולוגיה (National Day of Unplagging). מניפסט השבת הוא פרוייקט הפועל ברוח התנועה האיטית, כשהרעיון הוא להאיט את הקצב. ברוח השבת כיום מנוחה שבועי. יוזמי המניפסט יצרו 10 עקרונות ליבה המתפרסמים באתר, כהצעה, אבל מעודדים כל אחד ואחת לתת לעקרונות פרשנות משלהם או לאמץ דרכים אחרות ונוספות המתאימות להם, כדי לקחת פסק זמן מהמירוץ השבועי. להירגע. למצוא איזון. להיטען מחדש.

בשנה שעברה יום ההתנתקות נפל על הפרשה של עגל הזהב. לא היה מתאים מכך, לטעמי. ותהיתי אם זה מכוון. מכיוון שפרשת כי תשא תיקרא בשבת הקרובה, בדקתי ומצאתי כי זה לא, כנראה: גם השנה חל היום במרץ. ב-7-8 בו. השנה העברית מעוברת אמנם, אבל היוזמים ככל הנראה מקיימים את היום כל שנה באותו תאריך לועזי. אך מבחינתי עגל הזהב ממשיך להיות הרעיון שעל פיו אני בוחנת ממה אני רוצה להתנתק: למה אני משועבדת? את מה אני עובדת?
הטכנולוגיה המודרנית, שגורמת לרובנו
להיות כל הזמן מחוברים, כל הזמן זמינים, כל הזמן ב-alert לקריאה הבאה לתשומת לבנו, מנותקים מהאנשים שאתנו ומולנו – משעבדת אותנו, בעיני. בהתחלה ההתנתקות הזאת קצת קשה, כמו כל גמילה. אבל השבת ההיא היתה כל כך מוצלחת עד שהמשכתי ליישם את הרעיון בכל שבת בשנה האחרונה (מלבד חריג אחד מטעמי בריאות). עם הפרשנות שלי. כך, אני סוגרת את המחשב ואת הטלפון הנייד (בעיקר כדי לא להיות מחוברת לאינטרנט), אבל מדברת בטלפון בבית, שומעת מוזיקה ברדיו ואף צופה בטלוויזיה פה ושם.

מה שחשוב לי ובעיני איננו העניין הדתי אלא הרעיון הפילוסופי העמוק שביסוד השבת היהודית. כפי שכתבתי בהקשר אחר: “השבת נועדה כדי לא להיות לעבדים. עבדים לאחרים (…) עבדים לתקתוק הבלתי פוסק של החולין, ללא עצירה (‘הפסקה’). עבדים לעצמנו.”. הרעיון של הפסקה. מנוחה. הינפשות. מכל מה שאנו רצים אחריו במשך ימות השבוע. יום בשבוע של עשיית דברים אחרת. ושל פחות “עשייה” בכלל. ויותר הוויה. להיות זה דבר נפלא.

עוד בנושא: פתוח-סגור: וביום השביעי שבת ויינפש

Read Full Post »

מכירים את זה שאתם פוגשים אדם המברך אתכם בלבביות לשלום ושואל לשלומכם, בעוד שאתם מגרדים וירטואלית בפדחת ושואלים את עצמכם בשקט: מי זה לעזאזל? מאין אני מכירה אותו? ואיך להיזכר בלי לרמוז שאני לא מזהה, להביך את עצמי ולהעליב אותו? ובכן, אפשר להירגע. חמושים בטלפון סלולרי ובתוכנה המתאימה, נקבל מיד את התשובה:

"אם נפגשנו עם אדם ששכחנו את שמו או את סוג ההיכרות שלנו איתו, אנו יכולים לכוון את המצלמה אליו והמכשיר יידע לתת לנו את שמו, תפקידו ואולי גם פרטים על מתי פגשנו אותו לאחרונה או דיברנו איתו.
אז נכון, כרגע המימוש הוא לא הכי נוח ויעיל, ואם תזדמנו לשיחה מול חבר לא תכוונו אליו את מצלמת המכשיר כי זה לא מנומס, אבל מה יקרה בעוד מספר שנים שאת כל המידע נוכל לקבל על עדשת משקפיים או כזו שנצמדת לרשתית העין?".
כך, למשל, TAT Augmented ID היא "תוכנה משתמשת ב-Flickr ובשירות זיהוי הפנים של חברת Polar Rose כדי לזהות את פני האדם המצולם ולאחר מכן להציג את תעודת הזהות שלו ברשתות החברתיות כדוגמת פרופיל הפייסבוק, טוויטר, Youtube ועוד." (כאן)

אמאל'ה! נראה לי שהפוסט הבא יעסוק ביתרונות הרעלה (אולי בעצם בורקה), בעולם ההולך ונהפך לחסר פרטיות ולא מאפשר את הזכות להיבלע בהמון, להיות אנונימי ובלתי-מוכר.

באשר לתסריט המביך המתואר בתחילת הפוסט, שככל שאנו מתבגרים אנחנו נתקלים בו יותר, למגינת לבנו, אני מציעה את האמצעי הלא מתוחכם ולא שיקי בעליל, אבל הכן והיעיל, של: "שלום! תזכיר לי?…".  אם יש צורך, תמיד אפשר להפליג בהסברים עד כמה יכולת הזיהוי שלנו תלויה בהקשרים מוכרים, מה שנכון.

Read Full Post »

פרטיות הולכת ונעלמת – למה זה רע

לאחרונה שומעים יותר ויותר לא רק על זה שבעידן הרשתות החברתיות הפרטיות נעלמת – אלא שטוב שכך. ואם אתם חושבים אחרת – תתרגלו. ברוכים הבאים לחברה השקופה. הנה כמה מילים (שיצאו בסוף לא מעט…) על כמה זה רע. המשך…

Read Full Post »

"אבל הוא לבדו בין כה וכה" (נתן זך)

בדרך-כלל אני מקשרת מאמרים שאני מוצאת מעניינים לקריאה ב'סימניה' בטור הימני. אבל למאמר של ג'ונתן פרידלנד, מהעיתונאים הבריטים החביבים עלי, בגרדיאן – המתנה המושלמת? מה בדבר סוף לבדידות, ולא רק בכריסטמס – מגיע קצת יותר מזה.

ב-25 בדצמבר יהיו אנשים חולים וסובלים, כמו בכל יום, כותב פרידלנד. אך הרעיון שהם יעבירו יום זה בבדידות קשה יותר לעיכול.  אלא שהבודדים אינם לבד. יש הרבה מהם. על-פי מחקר שהוא מביא, אחד מכל שלושה אנשים מעל גיל 60 לא מדבר עם חבר או בן משפחה במשך שבוע ואחד מעשרה יכול להעביר כך חודש. לבדידות תוצאות הרסניות לא רק ליחידים הסובלים ממנה אלא גם לחברה כולה. מתברר שארגון הבריאות העולמי מדרג את הבדידות כגורם סיכון גבוה יותר מעישון במשך כל החיים, וחוקרים רואים קשר בין היעדר אינטראקציה חברתית לבין אלצהיימר, מחלה שעלותה הכוללת לחברה אסטרונומית.

פרידלנד מספר גם על יוזמות ליצור לאנשים חברה ולהפוך אותם לפעילים בכך. ואילו אני נזכרתי במה שכתב עוזי בנזימן במאמרו מתוקשרים מנותקים בעין השביעית*:

"המקום, לצורך העניין הנדון כאן, הוא הסביבה שבה החלק המפותח של האנושות פועל כיום. במציאות הזו אנשים מתקשרים זה עם זה באמצעות טכנולוגיות המתעדכנות ללא הפסקה ומאפשרות להם להיות מתוקשרים כל הזמן, בכל מקום – למשל, לשבת על החוף זה ליד זה ולסמס – ובכל זאת להישאר מנותקים. מנותקים מקשר אנושי, ממגע בינאישי, מהכישור לנהל שיח פנים אל פנים."

אני דווקא מחובבות האפשרות שמעמידה בפנינו הטכנולוגיה לסוגיה, ליצור כל מיני אינטראקציות וירטאוליות בלי לצאת מהבית. אבל התזכורת של בנזימן חשובה לאלה מאִתנו ששוכחים, לפעמים, שזה לא באמת תחליף לקשר האנושי ולמגע הבינאישי פנים אל פנים. שהטכנולוגיה המתוחכמת הזאת עלולה ליצור אשליה של קשר, שאינו אלא תקשור, המסתירה את הניתוק העמוק שמתחתיה.

שלא כפי שרומזת כותרת הפוסט, להיות לבד ולהיות בודד הם שני דברים מאד שונים. אמרה חביבה גורסת: "אם אתה חושש מבדידות – אל תתחתן". [הכוכבית שמופיעה לידה בספר מפנה להערה: "אימרה סימפטית, אבל זאת לא הסיבה היחידה. השתמש באימרה זו רק אחרי שכל השאר נגמרו לך". אפשר למצוא בספר כמה כאלה]. אבל כמו תמיד, יש בהומור גרעין של אמת רצינית. והאמת כאן היא שבעוד שאפשר להיות לבד ולא לחוש כלל בדידות, דווקא תחושת הבדידות כשמוקפים בחברה קשה יותר. אם היא תוקפת בתוך קשר קרוב היא עלולה להיות קשה מנשוא. בבדידות או בבדידות צועקת, אם לשאול את מילותיו של נתן זך. הבדידות הצועקת היא אולי התחושה שאינך מובן על-ידי איש, לבד או לא.  בדידות היא מחלה, לחזור למה שפתחנו בו. כנראה מתים ממנה. קץ לבדידות הוא מטרה יומרנית ללא ספק; כותרת סכרינית לכריסטמס. אך האפשר להביא לה מזור חלקי?

* ואם כבר הזכרתי את מאמרו של בנזימן, יש לומר שהוא חלק מפרוייקט עיתונות 2010 המשותף לעין השביעית ולכתב העת פנים. אני ממליצה במיוחד על מאמרו של יובל דרור, הבהלה לעכשיו.

Read Full Post »

הסיפור על אמזון שמחקה עותקי ספרים אלקטרוניים ממכשירי הקינדל של לקוחותיה, מכה גלים בבלוגוספירה ובעיתונות. העובדה ששני הספרים המדוברים הם 1984 וחוות החיות של אורוול רק עשתה את הדיון ליותר משעשע ופיקנטי, כמובן. נשמע כמעט כמו מהתלה, אבל זה נכון, כנראה.

חבֵּר ומשול

מעבר לנקודות שכבר דוסקסו, הפרשה מעלה שאלות מעניינות על השלכות של התפתחות טכנולוגית. כמו, למשל, החיבור שמאפשר הספר האלקטרוני בין הספר הפיסי – שנהפך לקנייני מרגע שרכשתי אותו בחנות, לבין תוכנו של הספר – שהוא לא שלי גם אחרי שרכשתי את הספר הפיסי והוא עומד אצלי על המדף. הספר האלקטרוני מאחד את שניהם ולכן מאפשר טכנית, כביכול, "לקחת" אותו ממני אם נוצרה בעיה של זכויות יוצרים. (אגב, בעוד שבארה"ב זה מתאפשר טכנית משום שהקשר בין הקינדל לאמזון הוא אלחוטי, לא ברור לי בכלל שאמזון יכולה לעשות זאת בעותקי ספרים שנמכרו למדינות אחרות. מכירה כזאת מתבצעת ע"י משלוח הקובץ למחשב והורדתו לקינדל. לאמזון אין שום גישה למכשיר הקינדל עצמו. מה שהיא יכולה לעשות זה רק למחוק את עותקי הספרים שנמכרו ומרוכזים בדף האישי של בעל הקינדל באתר שלה גם אחרי שהוא הוריד אותם. אל תגידו שאין יתרונות לחיים בישראל). [תודה: ד']

הפרד והתערב

אבל התפתחות טכנולוגית מאפשרת עוד התערבויות חריגות. חשבו על התהליך הטבעי של הריון, שבדרך הטבע הוא רצוף ומביא ללידה. מרגע שאנו יכולים להוציא ביציות, להפרות אותן ולהקפיא אותן לשימוש עתידי – התהליך הטבעי של הריון נקטע. עכשיו אפשר גם להפסיק אותו באמצע בלי שזה יהיה כרוך בהפלה. כך, גבר שהיה מתחרט על הריונה הטבעי של בת-זוגו  – הוא נפרד ממנה ויש לו כעת בת-זוג חדשה, נניח – היה צריך לדרוש ממנה לבצע הפלה. דרישה שלא היתה מתקבלת בשום בית-משפט. לעומת זאת, כשאותה בת-זוג מבקשת להשתמש לאחר זמן בביציות המופרות בזרעו והוא מבקש למנוע זאת ממנה ולא להפכו לאב בעל כורחו – דיון כזה בהחלט מתקיים. ואף מוכרע. בפרשת נחמני. רק בזכות האפשרות הטכנולוגית לקטוע הריון ולהפריד אותו לחלקים ללא רציפות בזמן, כשהתערבות באחד המקטעים שוב איננה כרוכה בחדירה פיסית לגוף האשה.

אגב, עדיין ניתן לרכוש באמזון עותק אלקטרוני של 1984 לקינדל שלכם. כנראה שמדובר רק במהדורות מסוימות שהוסרו. והקינדל? הוא עדיין נחשק. אח גדול, אוהבים אותך.

Read Full Post »