נופים ממטרופולין המוות מאת אוטו דב קולקה. ידיעות אחרונות 2013, 167 עמ’ כולל נספח, רשימת תמונות והערות.
תוך כדי שקראתי בספר הזה, חשבתי שלא אכתוב עליו. שלא אוכל לכתוב עליו. שאי אפשר יהיה להתחיל להעביר במילים את החוויה שהוא מזמן לקוראיו. אבל הספר עצמו הלא הצליח במשימה הזאת, להעביר במילים את מה שנראה כלא אפשרי. ובדרך כה נוקבת, חודרת וצלולה, עד כי הוא לא פחות מבחינת פלא.
נופים ממטרופולין המוות הם תמונות ילדותו של קולקה באושוויץ. תוך קפיצות בזמן ובתודעה. זכרונות הילד שבהם מתבונן המבוגר של היום, חוקר האנטישמיות המודרנית. אין מדובר ב’מבט משולב’ אלא במסירת התמונות כפי שהן נחקקו בזכרונו התם של הילד, ובהתבוננות רפלקטיבית, חקרנית, סקרנית, עליהן ועל הזיכרון עצמו; שאף הוא מהווה כאן מושא לחקירה. התוצאה היא לא רק יצירה קשה לקִטלוּג, השוברת כל ז’אנר, אלא כאמור, מקשה על תֵאורה. כל מלה נראית ככזאת שתפחית מעוצמתה.
קרוא וכתוב 